• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"This is not a Film", סקירה

3 ביוני 2012 מאת אורון שמיר

לא קל להיות קולנוען איראני. למרות מסורת ענפה של סרטים שזכו לתהודה עולמית – ע"ע "פרידה" ("A Separation") כתוספת האחרונה – השלטון המקומי נוהג לעשות ליוצרים קצת בעיות. למשל, לכלוא אותם בבית סוהר, רק כי ביקשו לעשות סרט שלא עולה בקנה אחד עם טעמם של אחמדינג'אד ושר התרבות שלו, מוחמד חוסייני. בתחילת השנה נסגר ארגון עצמאי וותיק וידוע בשם "הבית של הקולנוע האיראני", בטענה שאינו חוקי. כמובן שהדבר לא נעשה דרך מערכת המשפט או בדרכים מקובלות, שלא לומר חוקיות. בנוסף, שחקנית שהשתתפה בסרט המבקר את הגבלת האמנים במדינה נזרקה לשנה בכלא וחטפה גם עונש תנ"כי משהו של 90 מלקות. פתאום זה נראה כיף לחיות וליצור בישראל 2012, נכון?

אחד הנפגעים המפורסמים מן המצב הנוכחי באיראן הוא הבמאי והתסריטאי ג'אפר פאנאחי (“הבלון הלבן, “אופסייד”). דעותיו הפוליטיות זיכו אותו ב-6 שנות מאסר בפועל, 20 שנות הרחקה מעשיית קולנוע ותקופה זהה בה לא יותר לו לעזוב את המדינה. בזמן ששהה במעצר בית ממושך, בעודו ממתין לתוצאות הערעור שהגיש על ההחלטה המופרזת של הממשלה שלו, החליט פאנאחי להתריס. כיוון שאסור היה לו לצלם סרט, הוא החליט ליצור את "This is not a Film”, אותו הוא מכנה "An Effort”, כלומר מאמץ, או ניסיון קולנועי.

במשך יום אחד בחייו, תיעד פאנאחי את שגרתו מבוקר עד ליל. במהלך ארוחת הבוקר הוא מזמין אליו הביתה את הקולנוען העמית מוג'טבה מירטחסאב, דוקומנטריסט (“Lady of the Roses ”) ועוזר במאי של מוחסן מחמלבאף (“ליקוי חמה בקנדאהאר”). השניים חולקים מחשבות, או סתם מצלמים את איגואנת המחמד של פאנאחי. בשאר הזמן, הבמאי-שאסור-לו-לביים מנסה בכל זאת לעשות את הסרט שלו, באמצעים העומדים לרשותו – הוא מותח קווים של מסקינגטייפ בשטיח הסלון, ממחיז את התסריט שלו לעיניי המצלמה של חברו. כמו מן גרסה איראנית של "דוגוויל".

הלא-סרט מתחיל אמנם כמו פרק של "מחוברים”, אבל גולש מהר מאוד לקולנוע של ממש. פאנאחי אולי מיתמם ומכופף את החוקים באומרו שהקראת תסריט בזמן שכיבה על השטיח בביתו לא יכולה להתחשב כסרט, אבל עושה הכל בקריצה. בהיותו הממזר הערמומי שהוא, היוצר למעשה מניח לפני המצלמות דיון מטא-קולנועי בנוגע לשאלה מה הופך סרט לסרט. האם צילום באייפון נופל מצילום במצלמה מקצועית? הוא שואל שכן מזדמן. על שולחן הקפה שלו מונח כלאחר יד הסרט "קבור" ("Buried"), בו הגיבור כלוא במשך כל דקות הסרט בארון קבורה ומנסה להיחלץ ממנו, בסיטואציה המזכירה את הבמאי הלכוד בביתו. ובסיום התהליך, הלא-סרט עצמו הוברח מביתו אשר באיראן הישר אל פסטיבל קאן, על-גבי דיסק-און-קי אשר הוחבא בתוך עוגה(!). כן, ממש כמו איזה קטע מסרט כלא. אט אט מטפטפת ומחלחלת התחושה כי פאנאחי שולט לחלוטין בנעשה, כלומר מביים את חייו ואת הסובבים. המערכה האחרונה של הסרט בנויה כל-כך לתפארת, עד כי קשה להאמין שהיא לא מתוסרטת ומבויימת.

פאנאחי עוסק בקולנוע גם דרך הצד הטכני של המדיום. למשל, ברור כי אסור לו לשלב צילומי ארכיון, כיוון שהדבר ייחשב לקולנוע לכל דבר, גם כאשר הוא מדבר על סרטיו הקודמים. הוא מוצא לכך פתרון יצירתי, שהוא רק אחד ממספר רגעים סינמטיים נפלאים השזורים בלא-סרט. כמנהגו של הקולנוע האיראני, אין באמת ניסיון של הסרט להסתיר את היותו סרט – הוא אף מתענג על כך. כנראה שבמדינה כמו איראן, הדבר הכי מתריס שניתן לעשות הוא לא לסחוף את הצופה פנימה אל תוך חוויה אסקפיסטית, אלא דווקא לשבור כל הזמן את האשליה הקולנועית ובעצם להתגאות בכך שהסרט נעשה, ולעשות כן בזמן אמת.

כאמור, יש כאן יותר מסתם אצבע משולשת כלפיי השלטונות והצנזורה האיראניים. הבמאי אומר, גם אם לא מפורשות, ששום מעצר בית או בית משפט לא יגרמו לו להפסיק לעשות קולנוע. אבל אין כאן ביקורת על הממשלה או עשיית שריר – פאנאחי לא יפסיק לצלם סרטים פשוט כי הוא לא מסוגל להפסיק. זה יותר מדי בוער בעצמותיו, כמאמר הקלישאה. בסצינה בה הוא מנסה להמחיז את סרטו על השטיח הוא נשבר ומתרגז. זהו לא קולנוע בעיניו והוא מבין שקולנוע זה הדבר היחיד שהוא באמת יודע לעשות. לכן, באופן פרדקוסלי אך הגיוני משהו, אין ברירה אלא לקבוע שאם פאנאחי יודע לעשות רק סרטים, אז "This is not a Film" הוא דווקא כן סרט. ואפילו סרט חכם ולעיתים אף מרתק.

"This is not a film”. בימוי: ג'אפר פאנאחי ומוג'טבה מירטחסאב, איראן 2011, 75 דקות, פרסית עם תרגום באנגלית.

הלא-סרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל פורסם בשינויים קלים בגיליון עכבר העיר ת"א בתאריך ה-31.5.2012

השאר תגובה