• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״המפרנסת״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון
  • פרדיננד
  • תשיעיית הפיינליסטים לסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

סקירת די.וי.די: "A Separation"

1 בינואר 2012 מאת אורון שמיר

אם הכל יילך לפי התוכנית, "הערת שוליים" אמור להיות אחד מחמשת הסרטים הטובים ביותר בשפה זרה בטקס האוסקר אשר יתקיים בעוד כחודשיים. ואיזה צדק היסטורי זה יהיה אם דווקא יוסף סידר, האיש ש"בופור" שלו החזיר את ישראל לתחרות הזו אחרי שנות היעדרות ארוכות, דווקא הוא יזכה באוסקר הראשון של ישראל. אחד המתחרים החזקים מגיע מהשכנה הצפונית, לבנון, אשר שלחה את הסרט “Where do we go now". אך יש לציין כי החשש הכבד ביותר לגורלו של "הערת שוליים" באוסקרים מגיע מכיוונו של האיום האיראני. לא זה שימחק את מדינתנו מעל פני האדמה, אלא נציג איראן בקטגוריה.

כבר כמעט שנה שהוא מסתובב בעולם וקוטף פרס אחר פרס, כאשר הגדול שבהם הוא "דב הזהב" בפסטיבל ברלין האחרון. גם האמריקאיים מכירים בגדולתו והרבו לחלק לו פרסים מקדימים, אשר אמורים לנבא את הזוכה באוסקרים. הוא נקרא "A Separation” (בפרסית זה "Jodaeiye Nader az Simin") וברחבי הרשת כבר מוכר בעברית כ"פרידה", למרות שלדעתי "הפרדה" יהיה מדוייק יותר. איך שלא תקראו לו הוא הפייבוריט כרגע ושם רשמי אין לו וגם לא יהיה.

איך ייתכן שהסרט המדובר טרם הופץ בישראל? התשובה לכך היא חרם פוליטי של מפיקי הסרט, אשר מסרבים להקרינו בארץ בכל פורמט שהוא. איזה מזל שאל ספריות ההשאלה הוא הגיע בכל זאת, דרך הוצאת די.וי.די אירופאית. כך ישנה אפשרות גם לקהל הישראלי לחזות באחת הדרמות האנושיות החזקות של השנה החולפת.

לילה האטמי בפרונט ופיימן מאעדי מאחוריה, בתור נאדר וסימין. בסרט הפוקוס הוא דווקא על דמות הבעל.

סרטו של אסגר פארהדי מתחיל כדרמה משפחתית מינורית. סימין (לילה האטמי) רוצה להתגרש מבעלה, נאדר (פיימן מאעדי), כיוון שהוא לא מוכן להגר איתה אל מחוץ למדינה למען עתיד בתם, טרמה (סרינה פארהדי, בתו של הבמאי). לנאדר יש סיבה טובה – הוא מטפל באביו הקשיש והחולה (עלי-אסגר שבזי). סימין קוראת לזה תירוץ. בית המשפט לא מקבל את הגירושין ללא הסכמת הבעל והשניים נפרדים כאשר על הבת מוטלת הבחירה עם מי מביניהם היא מעדיפה לחיות. היא נשארת עם אביה, בינתיים. מתוקף הנסיבות, נאדר מעסיק מטפלת (שארה באיאט) כדי שתשגיח על אביו בזמן שהוא נמצא בעבודה ובתו בלימודים. כאן, אחרי כחצי שעה של פתיחה אשר מטרתה היא להכיר לנו את הסיטואציה והדמויות, מקבל הסרט דחיפה מפתיעה לכיוון של מותחן משפטי הנוגע לטרגדיה כפולה שמתרחשת.

מה שמדהים במבנה הסיפורי שרוקח פארהדי, שגם כתב את התסריט, הוא שכל אחד משני הז'אנרים בהם הוא פועל איתן כקודמו. הדרמה המשפחתית מספיק מעניינת גם כאשר לא קורה הרבה, שכן כל בחירה היא מכרעת. והדרמה המשפטית, כאשר היא מגיעה, מקפיצה את הסרט בכמה דרגות. אבל הפלא האמיתי מתרחש במערכה האחרונה, בה הכל מתנקז אל אל רצף אירועים גורלי ומטלטל. הטלטלה מתאפשרת בזכות ההזדהות המתחלפת של הצופה עם כל אחת מן הדמויות, לכולן מניעים ברורים ונכונים. נדמה כאילו באופן בלתי אפשרי כולם בסרט הזה צודקים, למרות שהם סותרים זה את זו. היחס אל כל אחת מדמויות המפתח משתנה כל הזמן ולמרות שכצופים היינו עדים למה שנראה כמו האמת, בזמן שדמות אחרת לא, לעיתים דווקא הגרסה שלה היא המשכנעת.

את הקרדיט על הטיפוסים המאכלסים את הסרט חולקת עבודת הצורפות העדינה של הבמאי/תסריטאי עם השחקנים שלו. כמקובל בקולנוע האיראני, חלקם כל-כך אותנטיים עד מובן שזהו סרט הביכורים שלהם. באיאט בתפקיד המטפלת מצליחה להעביר בעיניה בלבד אם היא משקרת או לאו וזוהי הופעתה הראשונה בקולנוע אי פעם. האטמי, השחקנית הותיקה והמוערכת בסרט, תגרום לכם לשנוא את בעלה שלא הולך איתה באש ובמים, בעוד מאעדי מבצע באופן מעורר השתאות את התפקיד המורכב בסרט כבעל הננטש, מחזיר את אהדת הקהל אליו בכל פעם שהוא מופיע על המסך. וזה לא שהוא בנאדם מושלם או חף מטעויות. פאהדי הצעירה היא החוליה החלשה יותר בגזרת השחקנים, אבל לה יש פרוטקציות מאבא אסגר. והבחירה שלו בסגנון ריאליסטי ופשטות ויזואלית, שוב כמקובל בסרטים איראניים, מדגישה את הסיפור הבנוי לתפארת ומסופר כהלכה. בקיצור, כנראה שהלך האוסקר. אבל לפחות הפסדנו לסרט מצויין.

"A Separation”. בימוי: אסגר פארהדי, איראן 2011, 123 דק', פרסית עם תרגום באנגלית.

הסרט נצפה באדיבות האוזן השלישית

הטקסט הנ"ל התפרסם בגיליון עכבר העיר בתאריך 29.12.2011 ובאתר עכבר העיר אונליין.

תגובות

  1. Yaniv Eidelstein הגיב:

    "האוסקר הראשון של ישראל"?
    "מאחורי הסורגים"?
    ביולר? ברבש?

    1. "מאוחרי הסורגים" היה מועמד לאוסקר, אך לא זכה.

      1. Yaniv Eidelstein הגיב:

        אופס, אתה צודק.

  2. rinveges הגיב:

    אני לא מבין את הקולנוע האיראני. לא מבין איך הוא פועל. יש להם קרנות? יש להם תקציב ממשלתי? האם שם הקהל הולך לראות סרטי פסטיבלים? האם בעצם כל הסרטים האלה זה סרטי סם שפיגל בשבילם?
    זה ממש מוזר לי, כל העסק הזה.

    1. זה סבוך. אני יודע שיש שם צנזורה מאוד חמורה (לראות מגע כלשהו בין גבר לאישה זה אסור בעיקרון, למרות שזכורות לי הפרות) יש שם גם קולנוע מחתרתי בגלוי – כמו "אך אחד לא שמע על חתולים פרסיים" שהיה הסרט האירני האחרון (עד כה) שהוקרן כאן וגם "זה לא סרט" שנעשה על ידי במאי בימים האחרונים שלפני השלכתו לכלא. רוב הסרטים שאני מכיר נעשו בתקציב ממש נמוך – אבל כן עם תמיכת המדינה. יש שם גם סרטים הרבה יותר מסחרים מן הסרטים האמנותיים המכורים (יחסית) בארץ. אבל יש שם הרבה קולנוע איכותי מאוד. למעשה, להוציא את "אף אחד לא שמע על חתולים פרסיים" לא זכור לי שהתאכזבתי מסרט איראני.

    2. אני ממש בטוח שאי שם באיראן מישהו פרסם טקסט זהה לתגובה שלך, רק עם המילה "ישראלי" במקום "איראני"…
      ונראה לי שזה הרבה יותר פשוט ממה שאנחנו חושבים. יש קרנות, יש צנזורה, יש קהל, פשוט הכל קצת קיצוני כזה. כמו אצלנו.

      1. בישראל עדיין לא שמו אף קולנוען בכלא

  3. דוד הגיב:

    זה סרט שזכה לסיוע מהשלטונות בטהרן ולכן הוא אסור לצפייה בישראל. זה לא סרט מחתרתי

השאר תגובה