סיכום 2012: השנה ממבט דו-קוטבי (אופטימיות היא שם הרשימה)

המבקרת האגדית פולין קייל כתבה פעם שסרטים הם לעתים נדירות אמנות מופתית, ולכן אם לא נפתח יכולת להעריך גם זבל מופתי, אין הרבה סיבות להתעניין בקולנוע.

ברור לי שהאהבה שלי לאמנות הקולנוע מאפשרת לי לאהוב מגוון רחב של סרטים (לעומת זאת, אני יודע שיש אנשים שזה עובד אצלם הפוך: הם יאהבו מעט סרטים, דווקא בגלל שהם כל כך אוהבים קולנוע ועבורם סרט רדוד או לא טוב הוא בזבוז של האמנות). אני תמיד שואף לכך שמניפת הטעם שלי תהיה כמה שיותר רחבה; שאני אוכל ללעוס ולבלוע באותו התיאבון קומדיה אמריקאית שטחית וגסה, וסרט פסטיבלים שלא קורה בו כלום (כביכול).

אז בסיכום השנה שלי החלטתי ללכת אל הקצוות האלה. קראתי לסיכום הזה "סיכום דו-קוטבי", כי אני מודע לכך שהטעם שלי נוטה להיות לעתים מאוד מוזר. כלומר, אני לרוב אוהב ומתחבר לדברים שהרוב אוהבים, אבל מה שממש עושה לי את זה, בדרך כלל, זה דברים קצת שונים שאני חווה אותם בצורה מאוד אישית: החברים היותר "אינטלקטואליים" מופתעים מזה שאני יוצא עם חיוך רחב מסרט וולגרי ורדוד, והחברים שאוהבים קולנוע יותר פופולארי וקלאסי (מבחינה סגנונית/נרטיבית) מסתכלים עלי מוזר ולא מבינים איך אני מצליח ליהנות מסרטים קרים, מופשטים ועוד לטעון שהתרגשתי בהם. האמת היא שכולנו יודעים שאפשר למצוא הרבה שטחיות וקלישאות בין סרטים שמתייחסים לעצמם כסרטי אמנות ולעומת זאת למצוא הרבה מורכבות בסרטים שמגדירים את עצמם בראש ובראשונה כבידור קליל.

סיכום השנה הזה נועד לתת ביטוי לקצוות השונות שחוויתי במהלך 2012. לא תמצאו כאן את "אופטימיות היא שם המשחק" או "היו זמנים באנטוליה", למרות שמאוד אהבתי אותם, כי הם פחות או יותר מקובלים ומוצאים את עצמם בסוג של קונצנזוס. הסיכום הדו-קוטבי הוא עבורי הזדמנות לבדוק רגעים קולנועיים חזקים במיוחד שחוויתי השנה בסרטים שאם היינו בתיכון, אז היינו אומרים שהם לא בהכרח היו בין "המקובלים" השנה.

למעשה, מדובר ברשימת סרטים שהחוויה שחוויתי איתם במהלך הצפייה הייתה קיצונית ועצמתית במיוחד. הם רוממו את רוחי כנגד כל הסיכויים ובדרכים מאוד שונות, וקרוב לוודאי שלא תמצאו אותם ברוב רשימות הסרטים הטובים.

הכיף שלי הוא בלשים ביחד סרטים שכביכול משתייכים לעולמות שונים שלא היו אמורים להצטלב, ולהיווכח לזה שאפשר לעשות את זה מבלי שהעולם יקרוס בתוך עצמו. מקסימום, מישהו כאן יצעק: אוי, געוואלד!

אז הנה הסרטים שהכי ריגשו, הצחיקו, הפעימו וטלטלו אותי בשנת 2012 ושהם טיפ טיפה מחוץ לקונצנזוס (אם יש דבר כזה):

 "פרוג'קט X". במאי: נימה נוריזדה

קשה להסביר כמה נחנקתי מצחוק בסרטו הראשון של נימה נוריזדה. ישבנו חבורה של זכרים אינפנטיליים באולם (אנחנו לא כל הזמן אינפנטיליים, אבל בזמן ההקרנה בהחלט היינו כאלה) וצחקנו עם אחד הסרטים הקיצוניים, הוולגריים והפרועים ביותר שנעשו השנה. הסיפור הוא פשוט. שלושה חברים בתיכון, לא בין המקובלים, מנצלים את העובדה שההורים של אחד מהם נסעו לסוף השבוע ומארגנים את אם כל המסיבות בבית חסר מבוגרים. וכמובן, המסיבה יוצאת משליטה: אלכוהול, סמים, עירום, סקס ובעיקר הרבה הרס באים אחד אחרי השני ללא הפסקה. ואם לא היה די בכך, גם יש בדיחות גמדים. יש שיגידו שזה סרט סקסיסטי, מטומטם ואפילו לא ממש פוליטקלי קורקט. אבל הקיצוניות של הסרט הזה בכל הנוגע לתיאור הדחפים של נערים מתבגרים והאופן שבו האנדרלמוסיה בחוץ הופכת לביטוי של ההורמונים המשתוללים מבפנים, הופכים אותו לסרט די מבריק. במיוחד כי גם יש לו משהו קטן להגיד על הצורך שלנו להיות "מצליחנים" וכמה טירוף ואלימות יש מאחוריו. אורון כתב על הסרט סקירה מרתקת. ומבחינתי, הוא לא נופל מ"בדרך לחתונה עוצרים בווגאס". ואמנם יש בו פחות רגישות מ"סופרבאד" המופתי, אבל הוא בהחלט נוגע באזורים די דומים מבחינת התכנים.

"אור לאחר החשכה" (Post Tenebras Lux), קרלוס רייגדס

יצירת מופת רוחנית נוספת של הגאון המקסיקני קרלוס רייגדס. כשהסרט הוצג בקאן המבקרים קראו קריאות בוז ובעיקר אמרו שמדובר בסרט מבולבל ושלא ברור מה רייגדס ניסה לעשות. בסופו של דבר רייגדס קיבל בפסטיבל את פרס הבמאי, אבל מאז, הסרט די הלך ונשכח וסבל מביקורות קוטלות שלא בצדק. כשצפיתי בסרט באמת שלא הבנתי מה הבעיה של המבקרים. מבחינתי היה סרט ברור לחלוטין. חוויה עוצמתית, מדיטטיבית וסרט אישי מאוד. הסרט נפתח עם דמות של שטן שנכנסת לתוך בית בורגני, ומכין אותנו לכך שמה שאנחנו הולכים לראות עכשיו זו מעשייה, כמו סיפור עם או משל, הבודקת את מערכות היחסים השונות בבית המשפחה הזאת המורכבת מאב, אם ושני ילדים. הסרט מספר על משפחה מקסיקנית בורגנית שגרה בעיירה בבית גדול ומעסיקה פועלים כדי לשפץ את הבית. בני הזוג מחפשים משמעות בחייהם, ומנסים להבין אם יש דרך להחזיק את המערכת הזוגית המונוגאמית ההטרונורמטיבית, למרות הצרכים והתסכולים השונים שכל אחד מהם חווה. "אור לאחר החשכה" מתאר לנו רגעים שונים במערכות היחסים, ביניהם הגעה לאורגיה, ריבים, טיולים, מסיבות בבית ועוד. אולי עזר לי להבין את הסרט העובדה שיצא לי לפגוש את קרלוס רייגדס מספר פעמים ומעט להתיידד איתו, וכך הצלחתי לראות כמה הדמויות בסרט דומות לו, לאשתו ולילדיו. למעשה, את הילדים בסרט מגלמים הבנים של רייגדס בעצמם. בנוסף, בתקופת כתיבת הסרט, רייגדס עסק בבניית ביתו החדש בעזרת פועלים. ולכן בסופו של דבר הסרט עוסק גם בקשר שבין המשפחה לבין השכנים שלה והפועלים שמשפצים את הבית, ומעלה שאלות חברתיות ומוסריות בנוגע ליחסי השליטה של בעלי האמצעים בשכבות הנמוכות ביותר. מדובר בסרט עמוק ומופשט ועיקר המשמעויות שלו עוברות באמצעים חווייתיים, המצליחים לשלב בין כאב לתקווה, יצרים ואהבה. אני התמוגגתי ממנו כמו מי שלוקחים אותו למסע מרתק בתוך נפשו של אדם אחר.

"שומרים על השכונה" ("The Watch"), עקיבא שפר

כל סרט חדש של בן סטילר הוא עבורי חגיגה ואני מראש אוהב אותו. למה? כי אני מחובר לבן סטילר באופן ישיר ומשונה, בעיקר מאז "משפחת טננבאום" ו"זולנדר". הקומיקאי הזה מדגדג אותי במקומות הנכונים. עם זאת, אני לא תמיד מעריך את הדברים שהוא עושה. בעצם, אם חושבים על זה, לרוב אני ממש לא מעריך. הסרטים שלו פגומים, ולמרות שאני תמיד שמח לראות אותו על המסך, הוא לא תמיד מספק את הסחורה. לכן, הרשו לי לבשר לכם שלמרות הביקורות והאכזבות מ"שומרים על השכונה" לטעמי מדובר בפנינה. וזה לא רק לטעמי, הנה מה שאורון כתב על הסרט כשהוא יצא. מה שהופך את הסרט לכל כך מוצלח, לדעתי, זה קודם כל הכימיה המופלאה בין כמה מהקומיקאים ההוליוודיים הטובים בין זמננו, בן סטילר, ג'ונה היל ו-וינס ווהן, כל אחד עם סגנון שונה כל כך שנראה שזה לא אמור לעבוד (ועל זה גם הסרט נשען). "שומרים על השכונה" לא רק מצחיק בטירוף, אלא לדעתי, הוא גם סרט די חכם מבחינת היכולת שלו להנחיל רבדים נוספים לחוויה באמצעות העיצוב הוויזואלי שלו (פחד סירוס, עיסוק בגניטליה גברית, העיירה האמריקאית נטושה מבחוץ אך מלאת פרוורסיות מבפנים). שאלות בנושא גבריות, פוריות, פוטנציה, בגרות ואחווה מצליחות לקבל תפנית יפה מבלי שהיא נדחפת יותר מדי. בסופו של דבר, המסגרת המופרכת של הסרט (חייזרים תוקפים ומשמר השכונה מציל את העולם) מקבלת מימד אנושי ומלמדת אותנו שהעקרות הכואבת באמת, היא העקרות הרגשית.

"36", נוופול תמרונגראטנריט

על נפלאות הסרט הזה כתבתי במהלך השנה באנגלית, אבל גם התייחסתי אליהן בסיקור שלי מפסטיבל בוסאן כאן בבלוג. "36" הוא פואמה מינימליסטית שנגעה בי עמוקות. בדומה ל"ההתחלפות" של קולירין, צופים בסרט הזה עשויים לצאת ממנו ולהגיד ש"אין בו כלום", או ש"זה פשוט מדי". אבל מדהים אותי כל פעם מחדש כיצד ישנם במאים שכדי לייצר מורכבות ועומק, לא זקוקים לתנועות מצלמה מפוארות, אפקטים דיגיטאליים, מוזיקה בומבסטית ואפילו לא עלילה רבת תפניות ומורכבויות. אצלם, שוט פשוט של הארד-דיסק נייד יכול לרגש לא פחות ממלודרמה של דאגלס סירק, ולהכיל דיון פילוסופי שכמה סרטי מדע בדיוני רק מייחלים לו. סיפורה של סיירת הלוקיישנים התאילנדית כה פשוט וכה מורכב בו זמנית, עד שבמהלך ההקרנה של הסרט מצאתי את עצמי נפעם ואומר "מדהים, מדהים" שוב ושוב, כשכל מה שיש מולי זה שוט חתוך של קיר ושמיים. בסופו של דבר "36" זכה הן בפרס הסרט הטוב ביותר בפסטיבל בוסאן והן בפרס הביקורת. אבל אחד התענוגות היפים ביותר שהיו לי, זה שלאחר שנוופול קיבל את הפרס, עשיתי לייק לעמוד הפייסבוק שלו וגיליתי שהאיש הזה פשוט מעריץ בלוקבסטרים הוליוודיים. בהקשר הזה, אין במאי מתאים יותר להיות חלק מסיכום השנה הדו-קוטבי הזה.

"ראלף ההורס" (Wreck-it Ralph), ריץ' מור

אוקיי, אולי "ראלף ההורס" כן בקונצנזוס, אבל פשוט הסרט הזה החזיר אותי לילדות. התאהבתי עמוקות בשרה סילברמן בתור ונלופי, וחשבתי שהיא וג'ון סי. ריילי נותנים ביחד שתיים מההופעות המרגשות ביותר של השנה. אולי אני בוכה וצוחק בקלות, אבל העובדה היא שבסרט הזה עברתי בקלות מבכי לצחוק והרגשתי כמו ילד קטן שיש לו יומולדת וכל החברים הכי טובים שלו באו והביאו לו את המתנות שהוא הכי אוהב בעולם. אני לא זוכר את עצמי מרגיש ככה מאז הפעם הראשונה שראיתי "צעצוע של סיפור".

"מנועים קדושים" (Holy Motors), ליאו קאראקס

מהו קולנוע? מהו האדם? מהי זהות? מהי החברה? מה זאת אהבה? מהי בדידות? מהו שחקן? בסרטו החדש ליאו קאראקס מרקד ממש בין השאלות האלה ומנפיק סרט מופשט, פרוע והזוי לחלוטין שמבחינתי היה תענוג צרוף. יש שיגידו שרוחו של דיויד לינץ' נכנסה בו, אבל האמת היא שלעתים נדירות יוצא לנו לראות סרט "שונה" במלוא מובן המילה. סרט שהוא אחר ממה שאנחנו רגילים לראות, ושעדיין עובד, ולא סתם התחכמות. אני לא מחובבי ליאו קאראקס, אני אפילו לא ממש יודע איך כותבים/מבטאים את השם שלו. תמיד הערכתי אותו כקולנוען, אבל חשתי שהרגישויות שלנו שונות, שאני לא מצליח להתלהב מאותם הדברים שהוא מתלהב. ב"מנועים קדושים" הכול השתנה. כשראיתי את הסרט בבוסאן חשבתי שהוא לעולם לא יגיע להקרנות מסחריות בארץ, אבל ככל הנראה הסרט יעלה בקרוב, אז אני בטוח שתשמעו עליו הרבה. בינתיים תנו לי ליהנות מהאשליה שזה סרט פסטיבלים נשכח שלא הרבה יראו אותו, והלוואי שהאשליה הזאת תתנפץ לי בפרצוף, כמו ש"מנועים קדושים" התנפץ בתוך המוח שלי.

"הדיקטטור" (The Dictator), לארי צ'ארלס

כן, כן, סאשה ברון כהן. הומור נמוך עם יומרות גבוהות. אבל עבורי זה עובד. מבחינתי זה אחד הסרטים החדים והחכמים של השנה. האיש שמעמיד פני טיפש כדי לחשוף את הצביעות שלנו. לפעמים בצורה גסה וישירה מדי, לפעמים הוא אפילו מפשל בגדול. מה שאני אוהב אצל סאשה ברון כהן, זה שכשהוא במיטבו הוא לוקח סיכונים. הוא הולך עד הסוף, הוא מתפרע ויכול להיות שייצא דביל, שיהיה קצת מביך ולא נעים. ועם זאת, אני מסוגל להעריך את הדבר הזה. כדי לחצות קווים צריך אומץ, וההבדל בין טמטום לגאונות הוא לפעמים דק ממה שנדמה. אז "הדיקטטור" הוא לא גאוני וגם לא טיפש, אבל הוא כן מלא הברקות. וכשסרט כזה מצליח לקרוע אותי מצחוק לכל אורכו, אני חייב להוריד את הכובע ולגדל זקן. מבחינתי, בסרט הזה סאשה ברון כהן הוכיח שיש לו לאן להתפתח אחרי "בוראט" והכישלון המביך שהיה "ברונו". הוא כבר לא זקוק ל"ריאליטי" ול"אפקט המציאות" כדי להיות אדג'י, הוא יכול לצחוק על כולנו גם בתוך עולם פיקטיבי ועדיין לשמור על סגנון ההומור הפרובוקטיבי שלו. (וזה מה שאורון כתב על "הדיקטטור" בבלוג כשהסרט יצא – הפעם לא בטוח שהוא מסכים אתי)

ולסיום: עופר סיכם כבר בבלוג בצורה יפה מאוד את הסרטים הטובים שלו לשנת 2012. אז בשביל אלה שסקרנים ובכל זאת היו רוצים לדעת מהם סרטי השנה שלי (מתוך הסרטים שהופצו מסחרית בארץ), הנה הרשימה, לא בהכרח בסדר הזה:

1.ההתחלפות

2. הוגו

3. ממלכת אור הירח

4. היו זמנים באנטוליה

כן, רק ארבעה. אני לא אוהב רשימות, ואני מעדיף להוציא החוצה סרטים, יותר מאשר להכניס פנימה. אלה ארבעה סרטים שפשוט אני לא יכול בלעדיהם. היו הרבה אחרים שממש אהבתי, כמובן, אז הנה רשימה של סרטים שאהבתי במיוחד ואם הייתי עושה רשימה ארוכה יותר סביר להניח שחלקם היה נכנס: "המאסטר", "חיות הדרום הפראי", "האחות של אחותך", "ג'ון קרטר", "הואלס האחרון", "טרה פרמה" "הנותנת", "בלדה לאביב הבוכה", "הניצוד".

וידוי קטן: עוד לא ראיתי את "פרידה" (כן, אני יודע). ועוד כמה סרטים ששמעתי עליהם דברים מאוד טובים כגון: פיץ' פרפקט (Pitch Perfect) של ג'ייסון מור; "Neighboring Sounds" של קלבר מנדוסה פילהו הברזילאי; ו"Tabu" של מיגל גומש הפורטוגזי (אולי בשנה הבאה ).