דיווח מפסטיבל בוסאן 2012 – אירוע הקולנוע הגדול ביותר באסיה

אני בקוריאה.

קשה להסביר כמה שתי מילים אלו מרגשות אותי. הרומן שלי עם קוריאה והקולנוע הקוריאני התחיל אי שם בפסטיבל ירושלים בשנת 2000 או 2001 כאשר נחשפתי להקרנה של "אזור ביטחון" (Joint Security Zone), הסרט שהצית את הקריירה המפוארת של פארק צ'אן-ווק. זה אמנם לא היה הסרט הראשון שלו, אבל כן זה שהפנה אליו תשומת לב. זה קרה באולם הקרנות זמני שהוקם בתוך אוהל בדשא מול הסינמטק (כן, ככה ראו סרטים פעם בפסטיבל), בתנאים לא משהו. ישבתי בכיסא מפלסטיק כשמסביבי בערך עשרה אנשים, בינהם דני לרנר במאי "ימים קפואים", עדיין סטודנט לקולנוע, ואחיו אלון, ואני זוכר שכולנו יצאנו נפעמים (גם בת זוגי). איזו יכולת בימוי! איזה שוטים! איזו עלילה סוחפת! ומיהם השחקנים האלה שם?

אני חייב להודות שלסרט הזה הגעתי בעקבות טעות די מביכה. קראתי בתוכניה שיש סרט של במאי קוריאני, ואיכשהו הייתי בטוח שזה פאיק נאם-ג'ון, אחד מאבות הוידיאו-ארט שעבודותיו די מדהימות וממליץ להיתקל בהן. הייתי בטוח שאמן הוידיאו-ארט האגדי עשה סרט עלילתי ארוך, ואמרתי לעצמי שאני חייב לראות אותו. כן, באותם הימים פארק צ'אן-ווק ופאיק נאם-ג'ון נשמעו לי בדיוק אותו הדבר.

אני לא מאשים את עצמי. קוריאה ומזרח אסיה בכלל נשמעים לנו – המזרח-תיכוניים/מערבים – מאוד זרים. הקולנוע שלהם זר לנו, וכך גם השפה והמנהגים. צריך לעבור מחסום ראשוני כדי להישבות בקסמו של העולם הזה השונה כל כך ובו זמנית די דומה בהרבה מובנים. "אזור ביטחון" של פארק צ'אן-ווק היה הבולדוזר שהפיל עבורי את הקיר החוסם הזה. לא הבנתי לחלוטין את הסרט, שעסק במתחים שבין דרום קוריאה לבין צפון קוריאה. לקח לי זמן להבין מי הדרומיים ומי הצפוניים, מה בכלל הקונפליקט, ולמה נציגי האו"ם שם מטפלים בעניינים. החלטתי לחקור עוד את הקולנוע שלהם וכך החל תהליך ארוך של היחשפות לקולנוע הקוריאני. וזאת הייתה התקופה הטובה ביותר לגלות אותו.
מאמצע שנות התשעים קוריאה התחילה להעניק לעולם מהפכה קולנועית של ממש, רק שהיא לרוב עברה בשקט במערב. בשנות האלפיים, סרטים כמו "זיכרונות מרצח", "שבעה צעדים", "סיפור מריר מתוק", או "הצילו את הכוכב הירוק" פשוט שבו אותי. הערצתי כל פריים שלהם. עם הזמן למדתי את ההיסטוריה של המדינה, את התרבות שלה ואני כבר מספר שנים מלמד קולנוע קוריאני במסגרות אקדמיות שונות.

כ-11 שנים לאחר ההקרנה המשמעותית ההיא, הגעתי לבוסאן, עיר חוף דרומית של דרום קוריאה, בתור לא פחות משופט בפרס הביקורת של התחרות המרכזית. עבורי, זהו מימוש של חלום בריבוע.

מה זה בוסאן?

פסטיבל בוסאן נהפך ב- 17 שנות קיומו למֶכה של הקולנוע האסיאתי. זהו פסטיבל הקולנוע החשוב של קוריאה, שנחשב היום גם לפסטיבל החשוב ביותר במזרח אסיה ובעצם באסיה כולה, ובמאים, שחקנים, מפיקים ואנשי תעשייה אסיאתים "עולים ברגל" לפסטיבל הזה מדי שנה כדי לנכוח בו ולהציג את יצירותיהם.

הפריחה של הקולנוע הקוריאני בפרט והאסיאתי בכלל, מצאה את המוקד שלה בפסטיבל הזה, שבמרכזו תחרות לסרטי ביכורים (וסרט שני) של במאים אסיאתים הנקראת "NEW CURRENTS". לכאן מגיעים מכל העולם במטרה לגלות את "הדבר הבא" של הקולנוע האסיאתי. זהו הפסטיבל שבשנות קיומו ליווה במסגרותיו השונות את יצירותיהם וצמיחתם של פארק צ'אן-ווק, בונג ג'ון-הו, קים ג'י-וון, הונג סאנג-סו ("אישה על החוף"), קים קי-דוק ("רחמים"), אפיצ'טפונג ויראסתאקול ("הדוד בונמי שיכול להזכר בחייו הקודמים") ועוד רבים וחשובים. הפסטיבל כולל גם שוק סרטים, ומגיעים הנה סוכנים, במאים, ושחקנים מכל העולם לגלות ולרכוש סרטים אסיאתיים להפצה בינלאומית. אפילו נציגה מקולנוע לב נמצאת כאן.. בקיצור, מרגש פה.

אחד הדברים שמדגישים את הצלחתו של הקולנוע הקוריאני בלט במסיבה שהייתה אתמול של הKOFIC – מכון הקולנוע הקוריאני. התאכזבתי שלא הגיעו לפסטיבל השנה אף אחד משלושת הבמאים הגדולים: פארק צ'אן-ווק ("שבעה צעדים"), בונג ג'ון-הו ("זיכרונות מרצח") או קים ג'י-וון ("הטוב הרע והמוזר"). אך דווקא היעדרותם היא זו שהצביעה על ההצלחה של הקולנוע הקוריאני. שלושת הבמאים עסוקים בפרויקטים האמריקאים/מערביים הראשונים והגדולים שלהם. פארק מוציא סרט חדש עם ניקול קידמן בשם "סטוקר" וקים מוציא חדש עם שוורצנגר "The Last Stand" שנראה כמו מעדן אמיתי. שני הטריילרים לסרטים האלה הוקרנו בלופ על המסכים במהלך המסיבה.

הבמאי השלישי, בונג, עובד על סרט בריטי-אמריקאי, אך עדיין אין לו טריילר ככל הידוע לי. לאט לאט היוצרים הקוריאנים חודרים למערב, וזוהי אחת המטרות הגדולות של קוריאה ותעשיית הקולנוע שלה. ההצלחה הפאן-אסיאתית שלה מאוד הפתיעה והיא איתנה. אך המטרה האמיתית היא לשבור את המחסומים עם המערב, הלוואי וזה באמת יקרה ובקרוב.

הסרטים

מתוקף תפקידי כשופט התבקשתי לראות את עשרת סרטי התחרות בשלושה ימים. אתמול בלילה סיימנו מרתון די אינטנסיבי של סרטי ביכורים אסיאתיים (לכן לא הצלחתי להגיע להופעה חינם של הזמר של ה"גנגנאם סטייל"… האמת, לא נורא).
אי אפשר כל כך להתרגש מראש מסרטי התחרות, שכן מדובר בבמאים לא ידועים שמציגים את עבודתם הראשונה. חלק מהם עשו סרטים קצרים, חלק מהם היו עוזרי במאי של במאים ידועים. אני החלטתי לא לקרוא שום דבר מראש על הסרטים, אפילו לא העלילה או המדינה. הגעתי טאבולה ראסה והציפייה היחידה שהייתה לי הייתה לגלות כישרון חדש – להיחשף לסרט שלא בהכרח חייב להיות יצירת מופת, אבל שכן יהיה אפשר לזהות בו ניצוץ של במאי בעל חזון, קולנוע מרגש, שונה, מעניין, גם אם לא בוגר או מגובש.

בקיצור, המשאלה שהנחתה אותי הייתה לגלות את "בונג ג'ון-הו", "אדווארד יאנג" או "צאי מינג-ליאנג" החדשים. איך זה מרגיש לראות סרט ביכורים לפני כולם ולהבין שיש מולך במאי עם פוטנציאל? זה קורה לעתים נדירות מאוד ומאוד קיוויתי לכך. הבעיה היא שאנחנו המבקרים אוהבים להיות אלה ש"מגלים" במאים לפני כולם. וזו גישה לא בריאה, מחלה שגורמת לנו לשבח במאים בסרטם הראשון ולהכתיר אותם כאמנים גדולים, עוד לפני שפיתחו קריירה. זו אחת הרעות של פסטיבלי הקולנוע. יש צורך כה עז של העיתונות להצביע על במאים חשובים, שנראה כי יש אינפלציה של במאים חשובים וגם פזיזות רבה בהכתרת גאונים. כך קורה שבמאים עושים סרט אחד שהופך אותם לשם דבר, ואז עשרות שנים חיים על התהילה של הסרט הראשון ההוא מבלי שמסוגלים לשחזר את ההישג, שלא לדבר על להתעלות עליו. ככה, גם נוצרות "הבטחות" שנמשכות עשרות שנים מבלי שהן מגיעות באמת להתממש (למשל, תומאס וינטרברג הוא שם כזה. לאחר "החגיגה" שזיכה אותו בפרס בקאן ב-1998, הוא לא עשה שום דבר באמת באותה הרמה עד עצם היום הזה. עם זאת, חייב להודות שיש הרבה דיבור על סרטו החדש "הציד", אותו אראה בימים הקרובים כאן).
עם שני הדברים הסותרים האלה בראש, התיישבתי לראות את עשרת סרטי התחרות, בתקווה שהשאיפה שלי "לגלות" גאון חדש תהיה מרוסנת מספיק על ידי חוסר שביעות הרצון שלי מהפזיזות שבה מתנהלת עיתונות הקולנוע בפסטיבלים. איך מוצאים את האיזון הנכון בין התלהבות, פרגון, אגו, צניעות ואיפוק?

אני לא רוצה להרחיב יותר מדי על סרטי התחרות, שכן אני לא יודע מתי למישהו כאן יצא לראות אותם, אם בכלל. מצד שני, אני כן רוצה להצביע על כמה שמות של במאים וסרטים שכדאי לשים לב אליהם. אז חייב להודות שחוץ מסרט אחד, "קאיאן" הלבנוני-קנדי (שלטעמי היה מבוים ומשוחק בצורה לא מספקת בשביל פסטיבל בינלאומי ברמה הזאת), לא היו סרטים רעים בתחרות. מתוך עשרת הסרטים בלטו עבורי:

"Apparition" הפיליפיני, של וינסט סאנדובל, המספר את סיפורן של שתי נזירות במנזר מנותק ביערות בזמן מלחמת אזרחים/הפיכה צבאית בפיליפינים. הסרט מבוים בעדינות רבה, עם צילום מעט שרוף וסטרילי שנותן את האווירה הדתית/רוחנית הנכונה, משחק מצוין של כל צוות השחקניות ובימוי מאוד בוטח. לרגעים הסרט הזכיר לי את "למלא את החלל" של רמה בורשטיין, מבחינת הרוחניות השקטה שהסרט מקנה בתיאור עולם סגור ודתי. בניגוד לסרטה של בורשטיין, יש דווקא איזושהי חמלה, תמימות ואהבה מאוד גדולה ששוררים בסרט, שלמרות הצדדים האפלים שבו, מנסה לשמור על בימוי מאוד נקי. הסרט של רמה מורכב מעט יותר מבחינה קולנועית. אך סרטו של סאנדובל ריגש אותי יותר.

"The touch of the light" הטאיוואני/סיני משך את תשומת לבי בשלב הכותרות כאשר שורה מרגשת הופיעה על המסך: "וונג קאר-וואי מציג". חברת ההפקה של קאר-וואי עמדה מאחורי הדרמה הקיטשית הזאת (אין לי בעיה עם קיטש) בהשראת סיפורו האמיתי של הפסנתרן העיוור הואנג יו-שיאנג, שמצליח למרות מגבלותיו. את התפקיד הראשי מגלם הואנג בעצמו, ולצדו שחקנית צרפתיה-סינית כובשת סנדרין פינה. בסוף ההקרנה עלה הואנג, אורח הפסטיבל, לבמה וניגן להנאת הקהל. הבמאי צ'אנג ג'ון-צ'י בוחר לספר את סיפורו של הואנג בצורה מאוד קונבנציונאלית, אך מצליח לרגש, להצחיק ולשבות לבבות, ואני לא אופתע אם הסרט יזכה בפרס חביב הקהל. האכזבה שלי ממנו היא דווקא בגלל ההבטחה הגדולה שבתחילת הסרט. כי אין שום דבר ב"The Touch of the Light " שבאמת מתקרב לרגישות או הגאונות של וונג קאר-וואי.

"111 GIRLS" הוא סרט מאוד פגום אבל עם הרבה הברקות. הבמאית האיראנית-כורדית נאהיד גובאדי היא אחותו של הבמאי האירני-כורדי הנודע בחמן גובאדי ("צבים יכולים לעוף"  ו"אף אחד לא שמע על חתולים פרסים"). בסרטה הראשון (בשיתוף עם הצלם ביז'אן זמאנפירה) מספרת את סיפורם של שני גברים וילד, שליחי ממשלת איראן, הנוסעים למקום נידח בקורדיסטאן כדי למנוע את התאבדותן של 111 נשים צעירות, שמאיימות לשים קץ לחייהן כאות מחאה על כך שאין גברים בסביבה כדי להתחתן עימן. כמובן, המסע מביא את הגיבורים לגלות את העוולות הרבות מהם סובל העם הקורדי תחת השלטונות השונים (בעיקר האיראני בסרט הזה), כגון דיכוי, עוני, גזענות והזנחה. הסרט הנו סאטירה סוריאליסטית לא אחידה. יש בה רגעים מצחיקים וחכמים שמזכירים את הקולנוע של אליה סולימן, אך גם לא מעט רגעים מאוד בוסריים ולא מספיק מגובשים (בעיקר בקטעי הדרמה). חבריי לצוות השיפוט התלהבו הרבה יותר ממני מהסרט הזה, חייב להודות.

היו עוד סרטים בולטים ויפים, כמו "FILMISTAAN" סרט בורקאס הודי שכולו מוקדש לאהבת קולנוע בוליוודי, אך הסרט שריתק אותי לחלוטין וגרם לי לחשוב שאני נחשף כאן לבמאי ענק, חדשני ועם פוטנציאל אדיר היה "36", של הבמאי התאילנדי (תנשמו עמוק ותשמרו על ריכוז) נאוופול תאמרונגראטאנריט (Nawapol Thamrongrattanarit). הסרט הזה, שאורכו 68 דקות בלבד – הוא יצירה קולנועית מדויקת, מינימליסטית, קטנה ומפעימה בו זמנית. אני מקווה שהסרט הזה יצליח לכבוש את העולם. לא ראיתי שהשופטים האחרים זיהו בסרט הזה את מה שאני זיהיתי בו, אז אולי מדובר בכל זאת בהזיה שלי. אבל אני רוצה לסמוך על הרגישות והטעם הקולנועי שלי בעניין זה.

"36" מספר סיפור פשוט מאוד על מאתרת אתרים לסרטים (locatin scouter) ומנהל אמנותי (Art director) שנוסעים ביחד לסיור לוקיישן, כלומר חיפוש אחר אתרי צילום לסרט שעתיד להצטלם. הם מפתחים קירבה וידידות ואחר כך נפרדים. הסרט מספר לנו מה קורה איתם שנים אחרי סיור הלוקיישנים המשותף.
"36" מורכב מ-36 סצנות קצרות, מובדלות ומופרדות על ידי כותרות, העוקבות אחר רגעים קטנים ויומיומיים בחיי הדמויות. הקומפוזיציות כמעט ולא שמות את הגיבורים במרכז התמונה. רוב הזמן הם מחוץ לפריים, או עם הגב למצלמה, או בקצה שלו, חתוכים. פתאום הם נכנסים, ומתמקמים בצורה קצת יותר מעוצבת, אך זה רק לרגע קאט. העיצוב הריאליסטי והצנוע נותן לסרט כוח מיוחד: לעתים קרובות בסרט אנחנו מוצאים את עצמנו צופים בחפצים או במקומות ריקים ושומעים את הדיאלוג המתנהל מחוץ לפריים. המצלמה סטטית, אבל התחושה היא שיש חיים שלמים שמתנהלים סביבה. ההישג הגדול של תאמרונגראטאנריט הוא ביכולת שלו לייצר רגש עמוק מכלום. הבניינים הנטושים, שוטים של הארד-דיסקים חיצוניים (במקום לראות את התמונות המאוכסנות בהארד-דיסק, אנחנו רואים את ההארד-דיסק עצמו), של כביסה או של מסדרון, נטענים ברגש עמוק ובמחשבות פילוסופיות צנועות על מערכות יחסים, על הקשר בין הווה לבין עבר, ועל כיצד אנחנו בונים את זהותנו באמצעות המקומות שאנחנו מתגוררים בהם והחפצים שלנו. יצאתי מרותק מהסרט. אני בדרך כלל מתלהב מאוד מבמאים כמו פי.טי. אנדרסון או כריסטפור נולאן, שמפגינים וירטואוזיות קולנועית אדירה ומרשימה, שליטה באמצעי המבע ומפגן של קולנוע עצמתי ושופע. אבל אני חייב להודות שיש משהו מעורר קנאה דווקא בבמאים מהסוג של תאמרונגראטנאריט, שכמעט בלי קלוז-אפים, בלי תנועות מצלמה, ואפילו גם כמעט ללא בני-אדם בפריים, מצליח להפיק רגש וחשיבה כה עמוקים, שכאשר יוצאים מהאולם נותרים נגועים, שטופים על ידי הסרט, ורק רוצים להחזיק אותו עוד זמן בתוכנו, שלא ייעלם מכמה שהוא קטן, שברירי ועדין. "36" נותר עמוק בתוכי, ואני מקווה שתצליחו לראות אותו בקרוב בארץ.

האם אני אצליח לגרום לסרט הזה לצאת מבוסאן עם פרס? כמובן, זה לא רק תלוי בי, יש צוות שופטים שצריך לתמוך ברצון שלי. אבל על האופן שבו נבחרים סרטים זוכים, ומה זה אומר כשסרט מקבל פרס, אכתוב בצורה מפורטת בפוסט נפרד, כי זה נראה לי נושא משמעותי ודי מרתק.

 השטיח האדום וכל המסביב

אחת החוויות המוזרות בכל פסטיבל קולנוע שהגעתי אליו כשופט-מבקר, היא הכניסה לאירוע הפתיחה דרך השטיח האדום. בגלל המעמד כשופט, הפסטיבל מבקש ממני ומהשותפים שלי לצוות השיפוט לצעוד בשטיח האדום יחד עם הכוכבים בצורה מכובדת. אני תמיד מרגיש נבוך מכל העניין, אבל הפעם זה היה סוג של שיא חדש. כשהייתי בברלין צעדתי במהירות והסתכלתי על האנשים מסתכלים עלי בחוסר עניין. בוואידוליד שבספרד היה מוזר כי אנשים הריעו לי ולשופט השני שצעד אתי, אבל זה היה קהל יחסית קטן בעיר קטנה יחסית בספרד. בבוסאן יש מעל 3 מיליון תושבים, זו עיר ענקית, ואירוע הפתיחה והשטיח האדום היו נוצצים וזוהרים במיוחד. הקוריאנים מתייחסים ברצינות רבה לפסטיבל הזה, הכוכבים מתלבשים בצורה מפוארת, והשטיח האדום היה תהלוכה של יופי שהותיר אותי באוברדוז של קיטש וזוהר. אז הגעתי לאירוע הפתיחה ופתאום נכנסתי לשטח מפוצץ במעריצי קולנוע שבאו לפגוש את הכוכבים האהובים שלהם, ומולי עשרות צלמי עיתונות שפשוט עומדים ומצלמים ומסנוורים אותי עם הפלאשים. עמדתי קפוא והסתכלתי לצדדים במבוכה, לא ידעתי מה לעשות. התבקשתי לעמוד שם ולהצטלם. הייתי לבד כי חבריי לצוות לא הגיעו בזמן. הצלמים המשיכו לצלם ואני עמדתי שם כמו בול-עץ, עד שפתאום אני רואה שאחד הצלמים מרים את ידו ומנופף לי – לא הבנתי, "אני מכיר אותו? הוא מכיר אותי?" היו המחשבות המיידיות שלי. התגובה האינסטינקטיבית שלי הייתה להרים את היד ולנופף חזרה, ואז קלטתי. פתאום הייתי עם יד באוויר, וכל הצלמים החלו ללחוץ על כפתורי המצלמה בשקיקה.
תרבות הסלבריטאיות הקוריאנית היא בעצם ניפוח והקצנה של תרבות הסלבריטאיות המערבית. כל כוכב כאן הוא לפחות "הביטלס". אנשים רוצים להצטלם עם כול מי שמפורסם ומבקשים חתימות מכל אחד ואחד. כשצעדתי על השטיח האדום הרבה אנשים נופפו לי ומחאו כפיים. חייב להודות – זה מוזר אבל במקום מסוים זה גם מחמיא.

פסטיבל בוסאן שם דגש על היותו בינלאומי, אבל בעיקר אסיאתי. עם זאת, הוא מנסה להמשיך לגדול ולהפוך לפסטיבל החשוב בעולם ביחד עם הפסטיבלים האירופיים הידועים. בעיקרון, ה-יורוצנטריזם שלנו גורם לנו לפספס לעתים קרובות את הגודל, החשיבות, הזוהר, האיכות הקולנועית והכסף המושקעים בתעשיות ובפסטיבלים האסיאתיים. הם מתקיימים כמו במציאות מקבילה, עם הכוכבים שלהם, הבלוקבסטרים שלהם, וסרטי הארטהאוס שלהם.
שני נציגים ישראלים בלבד הגיעו לפסטיבל הזה בקטגוריות לא תחרותיות, דבר שאכזב אותי מאוד. האם ישראלים לא נגשו למסגרות התחרותיות? האם לא התקבלו? אנסה לברר את זה בימים הקרובים אצל הפרוגרמאטורים. "5 מצלמות שבורות" הדוקומנטרי ופרויקט "מים" של אוניברסיטת תל-אביב ייחשפו בפני קהל אסיאתי מתלהב, ויהיה מעניין לראות כיצד הם מגיבים אליהם. נמצאת כאן אתי חלי הרדי, שביימה את אחד הסרטים הקצרים שמרכיבים את פרויקט "מים", ואני בטח אבדוק איתה איך הקרנות הסרט הולכות.

פרויקט מים מסוג אחר בפסטיבל הוא המקלחות במלונות. אחת ההפתעות הגדולות שגיליתי כאן (יחד עם שותפי המערביים), זה שלמקלחות אין כל כך וילון או דלת, ולכן חלק גדול מן המים בזמן המקלחת זולגים אל מחוץ לאמבטיה ומרטיבים את הרצפה. בהתחלה התביישתי, וחיפשתי פתרונות, אחר כך השלמתי עם זה. עד שאתמול מצאתי את הפתרון לתעלומה: באמצע צפייה בסרט קוריאני חדש "Your time is up" מראים כיצד הדמות הראשית מתקלחת. הגיבור פשוט יושב על שרפרף בתוך האמבטיה ומתקלח. במקלחות במלון אין שרפרף, אז צריך לשבת על רצפת האמבטיה ולהתקלח עם הדוש. כאן פערי התרבות מגיעים לאיזשהו סוג של שיא עבורי. אני לא מסוגל לעשות את אותו הדבר. אני מעדיף להמשיך להתקלח בעמידה ולהרטיב הכול מסביב. זה כמובן מביך אותי. אולי עוד כמה זמן אצליח גם לשבת, נראה. בכל מקרה, אני מצפה כבר להיכנס מתישהו בקרוב למסעדה ולבקש תמנון חי. ואני אוכל אותו… אולי.

עם כל החוויות והסרטים, אני חייב להגיד שבצורה משונה, הדבר שהכי ריתק אותי עד כה בשלושת ימי הפסטיבל שעברו זה שבסוף כל הקרנה, כשיוצאים מהאולם ויורדים במדרגות לקומת היציאה, עומד בסוף המדרגות בחור קוריאני צעיר, צנום וגבוה, עם פנים עדינות ונדיבות, שכל תפקידו זה להשתחוות ולברך את כל היוצא מן האולם ולהודות לו על שהיה בסרט. זאת חוויה שהיה לי קשה להתרגל אליה, אבל הפסטיבל אשכרה שוכר בן-אדם שכל תפקידו הוא לעמוד ביציאת האולם ולגרום לכל צופה וצופה להרגיש חשוב ומכובד. ממש כמו בארץ.