"פרוג'קט X", סקירה

כמה כיף ללכת לסרטים בלי לדעת עליהם כלום לפני כן. אני מניח שזה הגיוני יותר בתחום עיסוק כמו שלי, אבל ממליץ גם לצופה המזדמן להיכנס מדי פעם להרפתקה קולנועית שלא בהכרח תהיה הטעם שלו. ברוב הפעמים הוא לא יהנה, מה שיחדד עוד יותר את ההבנה שלו לגביי סוג הסרטים האהוב עליו ויגרום לו לסמוך עוד יותר על האינטואיציה שלו. אבל לעיתים נדירות יפול אותו הצופה על סרט מדהים ומופלא שלא היה נקלט ברדאר שלו לעולם. "המסע אל החלום" ("Nuovomondo"), למשל, הוא אחד הסרטים האהובים עליי מאמצע העשור הקודם. ואין סיכוי שהייתי הולך בראש צלול לסרט איטלקי חדש (לא אוהב את הקולנוע מהארץ הזו בדרך כלל), על הגירה (מהנושאים היותר מרדימים בעיניי), עם שם כה פיוטי (המילה שהכי מפחידה אותי בהקשר של סרטים שטרם ראיתי). הדעות הקדומות שלי היו מונעות ממני את התענוג הזה, אשר התאפשר רק כיוון שנכנסתי אל האולם בלי לדעת עליו שום דבר מלבד שמו, שכאמור, לא ממש חיבבתי.

המקרה של "פרוג'קט X", תעתיק מדוייק מדי של "Project X" בעיניי, דומה אך שונה. גם כאן היה מדובר בסרט שהייתי "צריך" לראות מתוקף עבודתי, ולכן לא הרגשתי צורך לקרוא עליו אפילו פיסת מידע אחת, שהרי אני בכל מקרה עומד לצפות בו. האושר האמיתי במהלך מסוג זה בעידן האינטרנט והטריילרים, הוא שהסרט מפתיע החל מן השנייה הראשונה, שכן אין שום ציפיות. כלומר, בהחלט ציפיתי לסרט חייזרים/מד"ב, אם לשפוט לפי השם. אבל לגמרי לא ידעתי שאני נכנס לסרט בהפקת טוד פיליפס (כפי שבישר לי הלוגו של חברת ההפקה "Green Hat" מיד בפתיחה), או בסרט על מסיבת תיכוניסטים שיוצאת משליטה, כפי שהבהירו הדקות הבכורות. ודאי שלא הייתי ערוך לעוד סרט בסגנון Found Footage, שהפך רשמית וסופית ל"ז'אנר" החדש השנוא עליי. לו הייתי יודע רק אחד מן הדברים הללו, סביר שהייתי מוותר בנימוס. אבל אז הייתי מפספס את המסיבה הכי טובה שאי פעם לא-הייתי בה, וגם סרט שהוא מסמך חשוב מאין כמוהו על הנוער של היום. אני רציני.

הסיבה שאני הורס לכם את האפשרות לעבור חוויה דומה לשלי עם הסרט הזה וכן לחשוף פרטים עליו, היא שהשם המפגר שלו עלול להרחיק ממנו צופים פוטנציאלים. כמו תקדים "קלוברפילד", גם "פרוג'קט X" נולד עם שם זמני ומטופש, שבהיר אולי רק ליוצריו, אבל גם יצא עימו לאקרנים. השם העברי נראה מגוחך פי כמה, משום שכנראה בניסיון להעלות את רמת המאגניבות למקסימום, המילה העברית "פרוייקט" הוחלפה במילה חדשה – "פרוג'קט". נגזרת של פרוג'קטור, ככל הנראה. אתייעץ עם הבלשן שלי ואשוב. בינתיים, נתקדם קצת עם הסקירה.

הסרט עוקב אחר שלושה חברים טובים, נערים בסוף דרכם התיכוניסטית אי שם בפרברי אל.איי. לתומס (תומס מאן) יש יומולדת וחברו היקר קוסטה (אוליבר קופר) רוצה לארגן לו מסיבה שלא תישכח. גם ג'יי.בי (ג'ונתן דניאל בראון), ידידם השמנמן והממושקף, חזק בעניין. בבוקר יום ההולדת מתלווה אל השלושה בחור גותי ומקריפ בשם דקס (דקס פליים), חמוש במצלמה. קוסטה ביקש אותו לתעד את כל מאורעות היום, כהכנה למסיבת יום ההולדת של תומס אשר תתקיים בערב.

החברים לוחצים על תומס להרחיב את המסיבה ככל שניתן, כדי להעלות את הסיכוי למצוא בחורה שתיכנע להם. אבל ההורים קפוצי הישבן של תומס, אשר נוסעים לסוף השבוע ומותירים לו בית ריק לצורך המסיבה, לא ממש מסוגלים לדמיין יותר משלושה אנשים בבית מבלי שהדבר יראה להם כבלאגן נוראי. תומס נקרע בין הרצון לשמח את חבריו ולשבור את תדמית הלוזר, לבין הפחד מתגובת הוריו, במיוחד מאביו המעט פסיכוטי. אבל זה ממש לא בשליטתו – קוסטה כבר הפיץ את השמועה שהמסיבה הכי טובה בעיר מתקיימת הערב בבית הריק של תומס. עד מהרה אלפי צעירים חרמנים גודשים את הבית, מרגיזים את השכונה ופוצחים במסיבה המדהימה ביותר שאני אישית ראיתי על מסך הקולנוע לדורותיו.

הסיבה לכך שכה נהניתי ונדהמתי מן המסיבה בסרט, היא החוויה סטרילית שמספק הקולנוע. אני לא יודע אם באמת אפשר להכתיר אותה כמסיבה הגדולה בתולדות הקולנוע, בעיקר כי זה לא אומר הרבה, אבל גם משום שאני מדבר פה על החוויה האישית שלי. פשוט, הרבה דברים שגורמים לי סבל במציאות, חביבים עליי מאוד בקולנוע. מסיבות למשל. "פרוג'קט X" העניק לי את כל מה שטוב במסיבה, כלומר כיף, בלי כל מה שרע – צחנת אלכוהול מעורבת בזיעת המון אדם, מוזיקה שמתעוותת בגלל ווליום בלתי אפשרי, תגובה אלרגית לעשן סיגריות וכו'. בקולנוע, קיבלתי מראות נקיים מריחות, פסקול חזק בדיוק במידה הנכונה (ומכיוון שישבתי באולם קולנוע גם נמנע ממני הלחץ החברתי לרקוד – הידד!), בחורות שזורמות אבל לא יותר מדי (בכל זאת, סרט אמריקאי) כדי שאוכל להרגיש טוב עם עצמי גם בבוקר שלמחרת, ועוד ועוד.

והקטע הכי טוב – אחרי שעה וחצי, של החוויה הזו, יצאתי מן האולם וחזרתי הביתה. לא הייתי מוכרח להצית את הבגדים שלי, המטונפים מניחוח מאפרה, קיא וזרע של אחרים (סיפור ארוך, אל תשאלו), לא כאב לי הראש מרוב שתייה ולא צלצלו לי האוזניים. יכול להיות שזה בגלל שנולדתי זקן/רגיש/חנון מדי, אבל את תופעות הלוואי של מסיבות אף פעם לא אהבתי. תודה לאל על הקולנוע, בו אפשר ליהנות כמעט כמו בדבר האמיתי, בלי קמצוץ של תופעות הלוואי הללו.

הסרט עצמו לא מחדש יותר מדי משום בחינה, גם אם עשוי היטב בעיניי. בסרט הביכורים שלו, הבמאי בעל השם המגניב נימה נוריזדה מפגין יכולות שליטה בקצב של תקליטן מנוסה. התסריט של מייקל באקול ("סקוט פילגרים") ומאט דרייק ("Tully") מייצר מספיק סיטואציות מטורפות בכדי להבין מה משך את טוד פיליפס להפיק את הסרט, גם אם יש בו מסגרת סיפורית קלישאתית, עבודת כתיבה שקופה מדי (אירועים לא אמינים בעליל בשלב מאוד מוקדם רק כדי ליצור עניין בהמשך) ויותר מדי דמויות שטוחות לצד בחורות שופעות.

בכל הנוגע לסגנון הצילום הכמו-תיעודי, אגיד רק שממש כמו "כרוניקה בזמן אמת", הבעיות הרגילות של הז'אנר נחשפות כולן בשלבים שונים של הסרט. לדוגמה, בערך אחרי כמחצית מן הזמן פתאום מתגלה ליוצרים שצלם אחד לא יכול לכסות את כל האירועים וצריך עוד מצלמות. הפתרון – שני זאטוטים אשר נשכרו על-ידי קוסטה כדי לאבטח את המסיבה מגיעים חמושים בחכמופונים ולפתע פתאום מגיח גם מסוק מטעם החדשות, בשביל כמה מאני-שוטס. אמרתי זאת פעם ואגיד זאת שוב – לקחת סיפור שבלוני שראינו כבר אלף פעם ולצלם אותו בסגנון שכרגע נחשב לאופנתי משום מה, ממש לא משפר את הסיפור וגם לא אמור לעשות זאת. אם הסיפור מעניין, אין סיבה לא לספר אותו שוב, רצוי בדרך רעננה. לכפות סגנון צילום ממש לא עונה על ההגדרה הזו בעיניי, במיוחד משום שאין שום הצדקה לעובדה שמדובר כביכול בחומר שנמצא בזירת האירוע, או משהו בסגנון.

הגדולה האמיתית של הסרט, שהייתה צריך להיות הגימיק שלו במקום המצלמה הביתית, היא בשרטוט תמונת מצב מדוייקת למדי של דור התיכוניסטים הנוכחי. אני מרשה לעצמי להתנשא ולהגיד שמדובר בדור שמתחתיי, למרות שאני גדול מהם רק בעשר שנים. אבל בקצב החיים של היום, יש הרגשה שדורות מתחלפים אפילו תוך פחות זמן מזה, לא? כך או אחרת, אני עומד מאחורי ההגדרה של "מסמך קולנועי חשוב (אך מהנה)".  אנסה להסביר.

בסרט יש מעט מאוד בולשיט או צביעות, בטח ובטח שיחסית לסרטים אמריקאיים עכשוויים אחרים. הנערים לא מסתירים מאיש מדוע הם רוצים לערוך את המסיבה. הם ממנפים את יום ההולדת של תומס כדי לשפר את מעמדם החברתי הנחות. למה? בחורות. והם לא אומרים "כדי להשיג מישהי" הם פשוט אומרים "כוס". או מקשיבים לשירים שאומרים את זה. לא בדיוק הדבר הכי עמוק בעולם, אבל לפחות ישיר וכן ואם להאמין לסרט – אפילו עלול לעבוד. זהו עידן של מודעות עצמית מוגברת מצד אחד, בו לוזרים מודעים ללוזריות שלהם והופכים זאת ליתרון, ומצד שני, אלה זמנים של אובססיה לתעד ולהנציח כל דבר קטן ודבילי בצילום (יוטיוב) או בטקסט (רשתות חברתיות). אין יותר מקום למשחקים. אם אתה רוצה לקחת צעד אחורה ממשהו שעשית או אמרת, אתה חייב לעשות זאת ברצינות ובפומבי, שכן האמת (או גרסה שלה) יושבת כתזכורת בעולם הוירטואלי. אין להתנער וחובה לקחת אחריות. בעולם שכזה, שקרים מכל מיני סוגים וגדלים הופכים לבלתי אפשריים כמעט. ישירות וכנות הן הדרכים הטובות ביותר להתנהל.

ברם, כמובן ששום אדם לא יכול להיות מודע לעצמו במאת האחוזים ובאופן תמידי. למרות שחלקנו משתדלים. מאחורי הפוזה המודעת מסתתרות כמויות עצומות של בלבול וחוסר ביטחון אצל נערים שהם גיבורי הסרט, ממש כמו בכל נער ונערה משחר ההיסטוריה. הצרה עם הדור הנוכחי היא שהם די טובים בלהסתיר זאת, בזכות כל עניין המודעות העצמית. הורים מסויימים נוטים לשכוח זאת, כיוון שנראה כאילו ילדיהם מתבגרים מאוד מהר בתקופתנו. הסרט הזה הזכיר לי שנוער יישאר נוער, לא משנה מי יחנך אותו או באיזו סביבה יגדל.

באופן אישי, מצאתי מניעים נסתרים או סמויים כמעט בכל דמות בסרט, גם זו הישירה ביותר. קוסטה הוא דוגמה טובה, שכן נדמה שאין שלב בסרט בו הוא מסנן את דבריו או שומר דברים בבטן. הוא מסביר טוב מאוד מדוע אירגן את המסיבה או מה הוא מעוניין לעשות לכל בחורה שלישית שהוא רואה. זה די דוחה בהתחלה, עד שמבחינים בעובדה שקוסטה כל הזמן חוזר על סיפורי הגבורה שלו מקווינס. פתאום נדמה כי כל מה שהנער מהחוף המזרחי רוצה לעשות הוא להרשים את חבריו הלוס-אנג'לסיים, ולהשיג כרטיס כניסה להשתלבות חברתית. הצרה היא שהוא כבר גר שנים במקום הזה, אך עדיין מרגיש צורך להוכיח את עצמו, ותמיד ירגיש זר. זו הסיבה שהוא מעוניין במסיבה שהיא מסה של אנשים ולא מסתפק בשני חבריו הקרובים, גם להם הוא עדיין מרגיש צורך להוכיח את עצמו – הכמות מפצה על האיכות.
דמותו של תומס מעניינת לא פחות, כיוון שהוא מוצא עצמו נקרע בין שתי נשים. קירבי (קירבי בליס בלנטון), החברה הטובה שהיא כמו אחות או חבר ממין זכר, ואלכסיס (אלכסיס נאפ) השווה האקזוטית שהחבר'ה לוחצים עליו לכבוש. הוא קצת מפשל עם שתיהן, בדיוק מכיוון שלא ממש פתר את הסוגיה עם עצמו. ברמה המודעות, הוא חושק באלכסיס המפתה ונהנה מיחסי ידידות עם קירבי החמודה. אך כאשר הדברים עומדים למבחן, פתאום לא לגמרי ברור מה מנחה את תומס – הרצונות של החברים, או שלו. כך גם מתנהלים יחסים עם הוריו, אותם הוא ניאות לרצות עד אשר הוא מעז להשתחרר מכבלי החינוך שקיבל, ברגע קולנועי נהדר.

נושא המודעות העצמית בא היטב לידי ביטוי בדמויות המבוגרות המאכלסות את הסרט, אצלן מסתמן חסך בתחום. אביו של תומס, מהאנשים היותר מרובעים שפגשתם בקולנוע, אומר על הבן שלו שהוא לוזר. למרות שדווקא הוא זה ששואב כוח מלרדות בחלשים ממנו. שכן אחד מתגנב למסיבה למרות שבנותיו ודאי זהות בגילן לבנות החצי עירומות עימן הוא מבלה. שכן אחר מפציר במארגני המסיבה לסגור את השאלטר כי כבר מאוחר ואשתו עייפה. למרות שהסיבה האמיתית הניכרת מהתנהגותו היא קנאה. זה כאילו הפער בין ההורים של היום למתבגרים של היום הוא לא דור אחד כמקובל, אלא שניים. אני משער שזו הסיבה בגינה לרגעים הם מתנהגים קצת יותר כמו סבא וסבתא מאשר אבא ואמא, וזה גם המקור להרגשת הקשישות היחסית שלי עצמי בעודי צופה בסרט כזה.

ותוך כדי

טוב, עכשיו אגלה לכם את הסיבה האמיתית בזכותה אהבתי את "פרוג'קט X". לא, לא הסצינה עם הגמד מפצלח האשכים. וגם לא הגמד האחר, המפוצלח בעצמו. קוראים לה the XX (לקבלת אפקט מקסימלי, מומלץ לשמוע את הדבר הזה בעת קריאת הפסקה הבאה).

מכירים את הקטע הזה ששיר מסויים מהפסקול הפרטי של חייכם מגיח בלי שום אזהרה מוקדמת כך פתאום באמצע סרט? לשיר כבר ישנם המטענים הרגשיים שלו, אותם צבר בתקופה בה שמעתם אותו. הוא מגיע טעון בזכרונות ותחושות, מתפרץ פנימה מתוך הסרט אל התודעה, אולי להיפך, ומרטיט איזה מיתר ספציפי בלב שבכלל לא בטוח שיוצרי הסרט התכוונו לגעת בו. לקראת סיומו של "פרוג'קט X", העמוס בהמנוני היפ-הופ ואלקטרו כמצופה מסרט שרוב רובו הוא מסיבה בלתי נגמרת, מתגנב לפתע האינטרו של האלבום "XX" מאת להקה באותו השם רק עם ה' הידיעה. השיר הזה, או יותר נכון הטראק הראשון באלבום, המכונה "Intro", עושה לי לבכות בכל פעם שהוא מנוגן. משהו שקשור בעובדה שהם הצליחו ללכוד שם רגש מזוקק אך עצור, שנורא מדבר אליי, יחד עם התקופות בהן שמעתי את האלבום הזה – הכל יחד פשוט הביא אותי לדמעות בסצינה הלפני אחרונה של הסרט. אחד הרגעים הקולנועיים הפחות מרגשים שראיתי בחיי, אבל המוזיקה הייתה חזקה ממני. אז תגידו, איך אני אמור לא לאהוב סרט שגם עשה לי כיף של מסיבה מינוס כל מה שאני שונא במסיבות וגם סחט ממני בכי קל אך די מרוגש?