• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"כרוניקה בזמן אמת", סקירה

4 בפברואר 2012 מאת אורון שמיר

יש לי רעיון עבור כל יוצרי הקולנוע באשר הם – במקום לשאול את עצמכם איך ייראה כל ז'אנר אפשרי אם תצלמו אותו במצלמה ביתית, פשוט תשאלו אותי. רוצים לדעת איך תיראה קומדיה רומנטית מצולמת ביד וערוכה בגסות? מחזמר שאת הנאמברים שלו צילמו מהקהל? מותחן על מעריץ כפייתי שמנסה לתעד איזה אליל ובעצם יוצר יומן וידאו ופסיכוטי של עצמו? כי אם תשאלו אותי, אני מיד אגיד לכם את התשובה – זה ייראה פחות טוב מאשר אם תצלמו אותו לא במצלמה ביתית, זה בטוח. אני מקווה שתשובה זו תחסוך נדבכים נוספים לטרנד ההולך ומתרחב של סרטי Found Footage. מדובר באותם סרטים כמו "פרוייקט המכשפה מבלייר", "קלוברפילד" וגם "קאטפיש", אשר נראים כאילו נערכו מתוך מצלמה ביתית של גיבורי הסרט, שמצידם תיעדו עצמם באובססיביות מסיבה כלשהי וב-מ-ק-ר-ה לכדו את האירוע של המאה בעדשתם. זה מטופש, זה לא אמין והכי חשוב – זה מצולם פחות טוב מאשר סרט רגיל, או אפילו סדרת טלוויזיה משנות התשעים. למה שמישהו ירצה לראות סרט שמצולם רע במקום סרט שמצולם היטב?

התשובה היא, כמובן, כי הנושא מעניין אותו. וכך מצאתי את עצמי מתלהב מ"כרוניקה בזמן אמת" ("Chronicle") עוד כשהיה טריילר. הסרט מנסה לענות על השאלה "איך היה נראה סרט גיבורי-על אמיתיים, לו היה מצולם במצלמה ביתית?". תאמינו או לא, אבל התשובה היא – כמו סרט גיבורי-על שמצולם לא כל-כך טוב. זו הסיבה לדעה האמביוולנטית שלי לגביו. אני בהחלט חושב שמדובר בסרט מעולה ואפילו עצום, אבל בכל זאת התחושה החזקה ביותר עימה יצאתי מן הסרט היא אכזבה. בעיקר מעצמי, על שלא הצלחתי להתעלם מאלמנטים שאינם הטעם שלי בסרט שהוא באופן מובהק הטעם שלי, אבל גם מהסרט עצמו, שנופל לאותה מלכודת אליה נפלו כל אחיו המצולמים-ביתית – החובה לשתול רגעים של חוסר אמינות כדי לקדם את העלילה.

אנסה להסביר – אין שום רגע בסרט שלא צולם במצלמה ביתית, אשר הנציחה במקרה, או בכוונה, את האירועים המתחוללים על המסך. לשם כך, היה חייב הבמאי הטירון ג'וש טראנק (טירון בקטע טוב, אני מת לראות אותו מביים סרט אקשן עתיר תקציב עם צילום נורמלי) לדחוף מצלמה לכל סצינה בסרט, יחד עם תירוץ להיותה שם. ולשם כך היה צריך התסריטאי הטירון מקס לנדיס (הבן של במאי הקאלט ג'ון לנדיס) לכתוב את הסרט כך שכל הזמן יקיפו את גיבורינו מצלמות. אז כאשר זו המצלמה של הגיבור, לא התנגדתי. אבל אז הגיעה איזו דמות משנה שמצלמת את כל המתרחש סביבה בשביל הבלוג שלה, ואז הגיעה המערכה האחרונה שבה כל מצלמת אבטחה או אייפון אקראי של עובר אורח שימשו כסיבה לכך שאנחנו בכלל חוזים באירועים. זה מאולץ, זה הורס את החוויה וזה פשוט חרב לי את המערכה האחרונה של הסרט (עוד נגיע אליה בהמשך, אזהיר מפני ספויילרים כשיהיו כאלה).

הסרט מצולם, רוב הזמן, מנקודת מבטו של תיכוניסט לא-פופולרי בשם אנדרו (דיין דיהאן). התחביב הכמעט יחידי שלו הוא לחטוף מכות, בין אם זה מאביו האלכוהוליסט או מחבריו לספסל הלימודים. כדי למלא את יתר שעות הפנאי שלו, הוא רוכש מצלמה ומתחיל לתעד את שגרתו. ערב אחד, הוא חובר אל בן-דודו המגניב, מאט (אלכס ראסל), ויוצא למסיבה מגניבה. שם פוגשים השניים את סטיב (מייקל ב. ג'ורדן), הבחור הכל-כך פופולרי עד כי הוא עומד לזכות בבחירות למועצת התלמידים אך ורק בשל היותו סלב מקומי. השלושה מוצאים במקרה מערה משונה, אשר ביקור בה מעניק להם כוחות-על טלקינטיים, כלומר את היכולת להזיז חפצים באמצעות המחשבה בלבד. הם מתחילים להתאמן על שכלול היכולות שלהם, אבל כנראה לא קראו חוברות קומיקס בילדותם ומחליטים לנצל את המצב בעיקר למתיחות ילדותיות.

באופן אישי, זה היה הקטע שקנה אותי בשלב הטריילר. נמאס כבר מגיבורי-על מטעם עצמם, שמגדלים פתאום מוסר ומצפון שכאילו הגיעו יחד עם הכוחות. תמיד חשבתי שאם תיכוניסטים יזכו לפתע לסגולות על-אנושיות, הם ינצלו אותם בדיוק בשביל אותם הדברים שהיו עושים ממילא, ורק אחרי איזה שיעור חשוב במיוחד ינסו להציל את העולם מעצמו. זאת אומרת, אם סופרמן היה נער בעולם האמיתי, הוא בטח היה משתמש בראיית הרנטגן שלו כדי להפשיט בחורות, לא? אז זה פחות או יותר מה ששלושת גיבורינו עושים – בעיקר שטויות. ורק כאשר אירועים משמעותיים מטלטלים את חייהם האישיים, בוחר כל אחד את הנתיב האישי שלו ומכריע בסוגיה – האם להשתמש בכוחות שלי לטובה, או לרעה?

כסרט גיבורי-על מהסוג הקרוי סיפור מקור (Origin Story) יש לי רק שבחים להרעיף על "כרוניקה". מצד אחד הוא נאמן לכל חוקי הז'אנר, כך שכל מה שאמור לקרות אכן מתרחש – החלש שהופך לחזק, תסביכי אב, עלמה במצוקה, קרובי משפחה המוצאים את עצמם משני צידי המתרס ועוד הפתעות ספציפיות שלא אסגיר. מאידך, הוא לא משעמם לרגע וגם ברגעים הכי צפויים שלו מצאתי את עצמי מזדהה, נמתח, נרגש. הדמויות בהחלט עניינו אותי מספיק, למרות שהייתי שמח לו היו מרתקות יותר ופונקציונליות פחות. אבל כתסריט ז'אנר, הוא פשוט מצויין. וכאן בדיוק נכנס הגימיק המעצבן שאשכרה הפריע לי להנות מהסרט.

אין ספק, יש ב"כרוניקה" כמה וכמה רגעים שמצדיקים את השימוש במצלמה הביתית. יש בו את סצינת התעופה האפקטיבית ביותר שראיתי בכל ימי חיי. פחדתי עד מאוד מהסיטואציה של להיות תלוי בין שמיים וארץ, אחזתי בחוזקה את מסעדי המושב ופשוט חטפתי ורטיגו אמיתי שלקח לי כמה דקות להתאושש ממנו (אז אל תשאלו אותי מה הלך בסצינה הזאת, הייתי די משותק). קצת כמו שב"קלוברפילד" אנשים חשו סחרחורת ואף הקיאו. וזה בעצם כוחה של המצלמה הביתית ומה שאמור להוות תוקף עבורה – ההכנסה של הצופה אל תוך האקשן, ממש כמו בסוגה-אחות של סרטי "מצלמה רועדת" (ע"ע "זהות אבודה"). מה לא יעשה הקולנוע בכדי להתחרות במשחקי המחשב, אשר מזרימים את החוויה עמוק וחזק יותר אל תודעתו של הקהל. אבל זה כבר דיון שלם, שעדיף לא להיכנס אליו במקרה של "כרוניקה", משום שיש בו יותר רגעים בהם הסגנון נראה כפוי מאשר אותנטי.

במהלך הסרט, במיוחד בחלקו המסיים, מצאתי את עצמי שואל "מה לעזאזל עושה שם מצלמה?" יותר פעמים מאשר שקעתי כל כולי במתרחש על המסך. זה די הרגיז אותי. הרגשתי כאילו הסרט מפריע לי לראות את הסרט. לזכותו ייאמר שמלבד סצינת התעופה ישנם עוד כמה טריקים לא רעים בכלל, הנובעים מן העובדה שהצלם הוא טלקינט, מה שמאפשר לבמאי להתפרע כמו שאיש לא התפרע לפניו בז'אנר הזה. אבל לא משנה כמה מדהים השימוש היצירתי של היוצר בכלי הקולנועי הקריטי שהוא המצלמה, המערכה הנועלת מפילה את כל הקונספט (ספויילרים קלים עד בינוניים בהמשך).

רגע, אז מי מצלם אותנו עכשיו אם המצלמה אצלך?

הסרט נבנה כל כולו לקראת שואו-דאון מכריע וחורץ גורלות. הקרב הסופי התגלה כרגע הכי מפואר והכי מתסכל בסרט. הרגשתי כאילו קיבלתי בדיוק את הסצינה אליה פיללתי, רק שאני לא יכול לראות אותה בגלל הקונספט המפגר הזה של "חומר שצולם על-ידי אנשים שנכחו באירוע". מצאתי את עצמי נותן הוראות בימוי ועריכה בראשי ("זום אאוט! זום אאוט!", "לא, אל תחתוך עכשיו!"), אשר לא הועילו כי אני לא טלקינט מוכשר מספיק. הסיום של הסרט היה אפי. אפי! כמו סוף של איזו סדרת אנימה יפנית משוגעת, הכי רחוק מקולנוע אמריקאי שיש. אבל כל מה שיכולתי להתרכז בו הן מצלמות האבטחה והאייפונים שהרגישו כמו תירוצים אומללים. ממש כמו שעלילת המשנה הרומנטית הרגישה מודבקת, פתרון לכיצד נוסיף עוד מצלמה, במקום כחלק אינטגרלי מהסרט כפי שהייתה יכולה להיות. זו הסיבה בגינה הרגשתי שראיתי סרט מעולה שאיכזב אותי. אז אולי אני מפונק, אולי אני בוחר לראות את חצי הכוס הריקה בזמן שחלקה השני מלא בכל טוב – אבל לפחות הדעה שלי מוצקה ואיתנה, ולא צריכה חצובה.

תגובות

  1. Niv Maoz הגיב:

    כמוך גם אני הרגשתי תחושה של החמצה בסרט, הייחוד של הסרט (found footage) לעיתים מתגלה כחיסרון, המצלמה נמצאת במיקום לא אופטימלי, שהוא אומנם נכון מבחינת הדמויות והסיפור, אך שגוי בהחלט מבחינת עמדות צילום וכדומה. סצינות שיש להן פוטנציאל צילום עשיר ומכשף, לעיתים מאבדות את העוקץ שלהן ואנו כקהל צופים- נשארים אך ורק עם וידיאו מקרטע (בכוונה) וסאונד אפקטס שלצערי ממש אבל ממש לא מספקים את מה שהלך לאיבוד בפריים.

  2. מיכאל גינזבורג הגיב:

    אני דווקא בעד הז'אנר. זה עדיף מתלת מימד. ציינת רק את או שהגיעו לבתי הקולנוע אבל יש
    מאות אחרים מהשנים האחרונות, כמעט מכל מדינה בעולם, חלקם מצוינים (וזה לא חכמה לבקר את הצילום
    בסרטים הללו, זה לא האישו בהם) וחלקם לא ראויים למאכל.

השאר תגובה