סקירות סטרימינג: ״מהפסגה לתהום״, ״סטיב״, ״האוטובוס האבוד״, ״לשחק מלוכלך״

בכל שנה מאז הגיחו לחיינו שירותי הסטרימינג השונים, מנטפליקס ועד דיסני+ דרך אמזון ואפל טיוי+, נדמה כי עולה מספר הסרטים המופצים בכל אחד מהם. בכל שבוע כמעט ניתן למצוא באחד או כמה מהם היצע חדש של סרטים "מקוריים" וחדשים, בלעדיים לשירותי הסטרימינג. חלק מאותם סרטים הם בעלי פרופיל גבוה, של במאים ידועים או בכיכובם של שחקנים אהובים, רובם רק מתחזים לכאלו. נדמה כי צריך עזרה יתרה בסינון ובבחירה איזה מהסרטים הללו לראות, שכן יש כל-כך הרבה מהם והבחירה לצפות קלה הרבה יותר מהבחירה להתלבש, לצאת מהבית, לשלם על כרטיסים ופופקורן ושתייה, ולשבת באולם קולנוע עם עוד אנשים.

בחודש האחרון הגיעו לשירותי הסטרימינג לא מעט סרטים, כמו תמיד. ארבעה מהם הבטיחו, לפחות על הנייר וממבט ראשון, לא מעט: סרטים של במאים מצוינים, עם קאסטים מעולים, רובם הוצגו בפסטיבלים נחשבים. החלטתי לאחד את כל הארבעה לפוסט אחד, שיהיה לכם קל יותר להחליט במה לצפות הערב, או בכל ערב.

מהפסגה לתהום | Highest 2 Lowest
(אפל TV+)

בשנת 1963 שחרר אחד הבמאים החשובים והגדולים בהיסטוריה של המדיום, אקירה קורוסאווה, את אחד מסרטיו המשובחים והטובים ביותר – "גן עדן וגיהנום" (High and Low). יותר משישים שנה אחרי, החליט ספייק לי, במאי נחשב ואהוב מסיבותיו ובזכות עצמו, לעשות רימייק מודרני לאותו סרט מופתי של קורוסאווה. סרטו של לי הוקרן בבכורה מחוץ לתחרות בפסטיבל קאן האחרון ואחרי ריצה קצרה בבתי הקולנוע בארצות הברית הגיע לשירות הסטרימינג של אפל. ספייק לי והתסריטאי אלן פוקס לקחו את הסרט המקורי, שבעצמו מבוסס על ספר משנת 1959 שכתב אד מקביין, ושמרו רק על הנרטיב הבסיס. הם לא רק מעדכנים אותו לעשור השלישי של המאה ה-21, אלא לוקחים אותו מיפן לארצות הברית ואל ליבה של התרבות האפריקאית-אמריקנית, אותה ספייק לי חוקר על כל היבטיה ולאורך כל הקריירה הענפה שלו.

במרכז מ"מהפסגה לתהום" עומד דיוויד קינג (דנזל וושינגטון), אחד האנשים החזקים והמשפיעים בעולם המוזיקה, בעל חברת תקליטים מצליחה, כזה שעבד עם וגילה את כמה מהמוזיקאים החשובים והאהובים בענף. אומרים על דיוויד שיש לו את "האוזניים הכי טובות בעסק", והוא עדיין נחשב לדמות מפתח, אבל נדמה כי גם החברה שלו וגם הקריירה שלו נמצאים בצומת דרכים. כל התכניות העסקיות והאישיות שלו עוברות תפנית לא צפויה כאשר הוא מקבל שיחת טלפון ובה הוא מתבשר כי בנו נחטף ועליו לשלם 17.5 מיליון דולר כדי לקבל אותו בחזרה. מהר מאוד יבין דיוויד – יחד עם אשתו פאם (אילפנש הדרה), הנהג הנאמן והמסור שלו פול (ג'פרי רייט) וצוות המשטרה – שהסיפור הרבה יותר סבוך ומורכב מזה.

ספייק לי כבר יצר רימייק לסרט אהוב במיוחד בעבר, אז זה היה ל"שבעה צעדים" של פארק צ'אן-ווק והתוצאה הייתה מחרידה, כך שההחלטה לעשות זאת שוב הרגישה לי תמוהה מהרגע הראשון. כמובן, זה שלא עבד לו פעם אחת לא אומר שהוא לא יצליח בניסיון השני, וההחלטה לקחת את סיפור הבסיס המצוין מסרטו של קורוסאווה למחוזות חדשים לגמרי, הן מבחינת זמן ההתרחשות, הלוקיישן והתרבות – הפכו את הפרויקט לקצת יותר מוצדק ומסקרן.
לטובתו של לי אגיד שהבחירה הזו להבדיל באופן ניכר בין הסרטים השתלמה לו וגרמה ל"מהפסגה לתהום" להרגיש כמו סרט שעומד בזכות עצמו ואמנם מתכתב עם הסרט המקורי, אבל עושה את הדברים בדרכו ובשפתו. מבחינת הביצוע הנרטיבי לי ופוקס מצליחים לעשות עבודה לא רעה באדפטציה המודרנית של הסיפור, שמרגיש טבעי בניו-יורק של שנת 2025, בעולם המוזיקה ובתרבות האפריקאית-אמריקאית. לצערי, כל אלו נבלעים בתוך טורנדו של בחירות אמנותיות משונות ועבודת בימוי מבולגנת וחסרת כיוון, שהופכת את חווית הצפייה לכמעט סוריאליסטית.

נדמה כי ספייק לי לא הצליח לבחור שפה קולנועית, והחליט פשוט לירות לכל הכיוונים אבל מבלי לפגוע בשום מטרה. יש בסרט כל-כך הרבה רגעים לא ברורים מבחינה ויזואלית שמצאתי את עצמי מגיב אליהם פיזית ובקול רם, מפאת בלבול אמיתי. למרות שבחר לסרט את אחד הצלמים הטובים והמוכשרים שיש להוליווד להציע, שותפו הקבוע של דארן ארונופסקי מת'יו ליבטיק, נדמה כי לי לא יודע כיצד להיעזר בו. הכישרון של הצלם הצרפתי לא בא לידי ביטוי כלל וכלל. זה לא שהסרט נראה רע או מכוער, אלא פשוט לא אחיד, לא מלוטש ולא מתוכנן, כאילו בכל סצינה הייתה ללי גחמה אחרת שהוא היה חייב לספק. אפשר לעשות העתק הדבק ולהגיד את אותם הדברים בדיוק גם לגבי העריכה, והמוזיקה גם מרגישה יותר מדי פעמים פשוט לא קשורה למה שמתרחש על המסך. התוצאה היא סרט כל-כך מבולגן ויזואלית שהוא מרגיש פשוט תמוה.

למרות כמה סצינות נהדרות, ובעיקר אחת לקראת הסוף שהייתה מצוינת במיוחד, למרות הצלחה מסוימת מבחינה נרטיבית, למרות הופעה מחשמלת של דנזל וושינגטון – "מהפסגה לתהום" לא מתחבר לכדי סרט שלם ומוצלח. הוא לא משעמם לרגע, ולמרות שהוא באורך של כמעט שעתיים ורבע משום מה לא איבדתי בו עניין, אבל זה הרגיש יותר מתוך סקרנות וציפייה לגלות מה תהייה הבחירה ההזויה הבאה, באיזו עוד טכניקה לא קשורה ישתמש הבמאי, או איזה טון לא צפוי הסרט יקבל לפתע, מאשר להצלחה מיוחדת.

סטיב | Steve
(נטפליקס)

מאז שזכה באוסקר הכה-ראוי על תפקידו הענק ב"אופנהיימר" לפני שנתיים, כיכב קיליאן מרפי בשני סרטים בלבד, שניהם של הבמאי טים מילאנטס, את שניהם מרפי גם הפיק. בשנה שעברה זה היה בסרט הקטן, העוצמתי והנהדר "דברים קטנים כאלה" והשנה זה ב"סטיב" (Steve) שעשה את בכורתו בפסטיבל טורונטו ויצא בתחילת החודש בכל העולם בנטפליקס. הסרט מבוסס על נובלה מאת מקס פורטר, שגם כתב את התסריט. מרפי מגלם את סטיב מהכותרת, מנהל בית-ספר ופנימייה לנערים מרקע קשה ולרוב עבר פלילי, שמגיעים לשם כמוצא אחרון. הסרט מתרחש במהלך 24 שעות כאוטיות במיוחד, בהן מגיע צוות חדשות לצלם את בית הספר, עובדיו ותלמידיו לכתבה מיוחדת. שלל בעיות ומורכבויות צפות, הן בחיים האישיים של הדמויות והן בחיי בית הספר עצמו. חלקן קטנות וחלקן גדולות עד משנות חיים, וסטיב מנסה לנווט את עצמו, צוותו, התלמידים וצוות הצילום בתוך כל הכאוס.

"סטיב" מנסה לגעת בכל-כך הרבה נושאים שונים ומורכבים, לדבר על כל-כך הרבה דברים חשובים ולספר את סיפורם של לא מעט דמויות, והכל ב-92 דקות קצרות, שהוא מרגיש לפרקים עמוס מדי ופשטני ומחטיא את המטרה של עצמו. אבל בדברים בהם הוא פוגע, כאשר הוא מצליח לגעת עמוק ובמדויק בנושא מסוים – הוא עוצמתי במיוחד, מרגש מאוד ואף מצמרר. הרגעים האלו אמנם לא מתרחשים כל הזמן ובאופן רציף, אבל הם גם לא מעטים והם הופכים את הבטן ולוחצים חזק ומדויק על כל בלוטות הרגש. בסצינות החזקות האלו הסרט הופך לחוויה רגשית ופיזית מיוחדת שתפסה אותי לא מוכן והצליחה להפתיע אותו שוב ושוב. כמו סרטו הקודם של מילאנטס, גם הנוכחי הוא סרט צנוע, קטן וקצר, אבל חזק מאוד ולעיתים אף מטלטל, שנעשה עם לא מעט כישרון.

מיאלנטס מאמץ סגנון ויזואלי נהדר ומייצר שפה קולנועית אחידה שמתכתבת עם הסיפור מצוין, למעט סיקוונס אחד לא צפוי ששובר את הכלים. עדיין לא החלטתי אם שנאתי או אהבתי את אותו סיקוונס. חוץ ממנו, מיאלנטס והצלם רוברכט הייוארט נותנים למצלמה לרחף בטבעיות בחלל בית הספר. היא כל הזמן נשארת קרוב ועוטפת את הדמויות, משתנה בהתאם לטון של הנרטיב ולאירועים שקורים. רגע אחד יכול להרגיש אינטימי ורגוע, ורגע לאחר מכן כמו התקף חרדה קולנועי. עבודת הצילום והעריכה הרשימו והפתיעו אותי במיוחד.

מרפי סוחב את "סטיב" בכישרון האינסופי והנוכחות המדהימה שלו, וגם הוא, כמו הסרט, משנה מצבי צבירה ועובר על כל קשת הרגשות. נראה שהחיבור שלו לבמאי נהדר, ואחרי שצפיתי בשני שיתופי הפעולה שלהם בהפרש של ימים בודדים זה מזה אני כבר מצפה בקוצר רוח לשלישי. יש כאן גם עבודת ליהוק מרשימה במיוחד, גם עם שאר אנשי הצוות ובעיקרם עם טרייסי אולמן המצוינת, לצד הנערים שנראה כי נבחרו בפינצטה. מביניהם אשבח את ג'יי לייקרוגו שמגלם את שיי, דמות הנער הראשית, עם המון רגש ועוצמה.

"סטיב" אמנם לא חף מבעיות, יש בו רגעים של אובר דרמטיות מלאכותית שפוגמת בו, יש בו התאמצות יתרה להיות "חשוב" ו"מיוחד", הוא מנסה לג'נגל עם הרבה יותר מדי כדורים, אבל בסופו של דבר עבורי החוויה הכוללת עבדה, והוא הצליח לגעת בי, להסעיר אותי, להפתיע אותי ולהגיע אליי. יש בו מספיק איכויות כדי לפתוח את הנטפליקס עבורו ולהשקיע בו שעה וחצי.

האוטובוס האבוד | The Lost Bus
(אפל TV+)

נדמה כי לפול גרינגראס יש שתי זהויות בתור במאי: האחת היא של במאי מותחני ריגול בפרנצ'ייז ג'ייסון בורן בכיכובו של מאט דיימון, והשנייה של במאי היוצר סרטים המבוססים על אירועים אמיתיים שבמרכזם אסון גדול. כמובן שיש יוצאים מן הכלל, אבל מבט חטוף בפילמוגרפיה של הקולנוען האנגלי מגלה חלוקה די ברורה. גם סרטו החדש, "האוטובוס האבוד", נכנסת לאחת מן המשבצות הללו, הפעם לשנייה. הסרט מספר את סיפורה של אחת השריפות ההרסניות שפקדו את קליפורניה, זו שהתרחשה בשנת 2018 בצפון המדינה, ומתרכזת באופן ספציפי באחת מהקהילות באזור – פרדייז. הסרט עוקב אחרי שלל התרחשויות הנוגעות לשריפה ולקהילה, אבל מתרכז בסיפורו של נהג אוטובוס בית-ספר בשם קווין מקיי (מת'יו מקונוהי), שיחד עם מורה בבית-הספר היסודי המקומי בשם מארי (אמריקה פררה), צריך לנווט בתוך השריפה המשתוללת על מנת להביא למקום מבטחים 22 ילדים הנמצאים בכלי הרכב.

"האוטובוס האבוד" עשה את בכורתו בפסטיבל טורונטו, וכמו לא מעט סרטים, כולל בפוסט זה, קיבל ריצה קצרה בבית הקולנוע האמריקאיים לפני ששוחרר בשירות הסטרימינג של אפל. אני לא אכנס לדיון הרחב והעמוק הנוגע בהפצת סרטים בקולנוע אל מול שירותי הסטרימינג, וגם לא בדיון על צפייה ביתית מול צפייה באולם. אני כן אגיד שבמקרה של "האוטובוס האבוד" – היה עדיף אם היה מקבל הפצה נרחבת בבתי הקולנוע ואם הייתה לעוד אנשים ברחבי העולם את האופציה לראות אותו על המסך הגדול. לא בגלל שמדובר בסרט גדול או חשוב או יוצא דופן, אלא מכיוון שמדובר בסרט הישרדות מורט עצבים ומותח, עם אפקטים חזותיים נהדרים, שהאימפקט שלו יכול היה להיות כל-כך מרשים וחזק יותר על מסך גדול ועם סאונד מותאם. זה בדיוק מסוג הסרטים לראות באולם קולנוע ולא בסלון הביתי, שם הוא מאבד קצת מכוחו.

הסיפור עובד נהדר ויש לו קצב טוב, גם אם התסריט, שכתבו פול גרינגראס ובראד אינגלסבי, די קלישאתי ונוסחתי. יש פה סרט אסונות וסיפור הישרדות די מדהימים שמקבלים טיפול תסריטאי בסיסי מאוד. הביצוע של גרינגראס בתור במאי הוא מעולה ומצליח להבליט את הצדדים החזקים של הסיפור עצמו ולהשכיח לאורך מרבית הסרט את הבנאליות של התסריט. כפי שאמרתי, הסרט מרשים מאוד מבחינה טכנית, עם עבודות צילום, אפקטים ועריכה מרשימים המייצרים חוויה שגורמת לדופק גבוה, אכילת ציפורניים ומתח רב, עם אימג'ים אפוקליפטיים הרסניים אבל יפהפיים. מהרגע שנכנסים לשאול האש, מצאתי את עצמי מרותק לחלוטין למתרחש על המסך, מתמסר בעל כורחי לנסיעת האוטובוס המחניקה הזו.

אמנם "האוטובוס האבוד" נופל לא פעם לבורות קלישאתיים ונוטה לאובר-דרמה שלעיתים גורעת מהאפקט הכולל שהוא מנסה לייצר, אבל בסופו של דבר מצאתי הרבה יותר דברים לאהוב ולהעריך בו מאשר לא. הוא תפס אותי לא מוכן והציע חוויה מסעירה הרבה יותר ממה שהתכוננתי אליה. עוזרת מאוד הנוכחות של מקונוהי, שגם אם הטקסטים שהוא משחק לא מבריקים, הוא עצמו מצליח להיות משכנע ולהיבלע בתוך דמותו של קווין כפי שהוא יודע לעשות כל-כך טוב. גם פררה הייתה לא רעה ואני באופן אישי תמיד שמח כשהיא מופיעה על המסך. אם אני צריך להמליץ רק על סרט אחד מתוך ארבעת סרטי הסטרימינג המופיעים בטקסט הזה, כנראה שהבחירה שלי תהיה בסרט הזה.

לשחק מלוכלך | Play Dirty
(אמזון)

שיין בלאק קנה את עולמו בסוף שנות ה-80 ותחילת ה-90 כתסריטאי של קומדיות אקשן משובחות דוגמת "נשק קטלני" ו"בכוננות מתמדת", לפני שעבר לכס הבמאי בשנות האלפיים ועשה סרטים שכבר הפכו לקאלט כמו "קיס קיס באנג באנג" ו"בלשים בע"מ". בין לבין הוא גם ניסה את מזלו בעולמות הפרנצ'ייז עם "איירון מן 3" ו"הטורף" משנת 2018, שלא זכו לאהדה ביקורתית רבה. אחרי שבע שנים מבלי שכתב או ביים שום סרט חדש, חזר השנה בלאק עם "לשחק מלוכלך", שהבטיח להיות דומה יותר לסרטים בזכותם עשה את שמו. אבל הבטחות לחוד ומציאות לחוד.

הסרט מבוסס על סדרת ספרי "פארקר" שכתב הסופר האמריקאי דונלד אי. ווסטלייק (תחת שם העט ריצ'ארד סטארק). הוא עוקב אחר גנב מקצועי ומיומן במיוחד בשם פארקר (מארק וולברג), שאחרי שעבודה לכאורה פשוטה מסתבכת, מוצא את עצמו מתכנן שוד נועז במיוחד עם צוות משונה ואקלקטי, המביא אותו פנים אל פנים מול דיקטטור דרום-אמריקאי מרושע ואנשי הצבא שלו, אבל גם מול סינדיקט פשע אכזרי הקשור לעברו.

כבר מתחילתו, "לשחק מלוכלך" מרגיש כמו סרט שמתאמץ יותר מדי. הוא קובע את הטון הזה ברגעיו הראשונים והוא לא משתנה לאורך כל 125 דקותיו, הארוכות מדי. סרט שמנסה בכל כוחו להיות מגניב, שנון, מצחיק, חד וקצבי ונכשל שוב ושוב בכל אחד מהם. למרות שיש בו מספר מועט של בדיחות משעשעות וכמה רגעי אקשן נחמדים, מדובר בסרט שלא מפסיק לשים לעצמו רגליים, למעוד וליפול ישירות על הפנים. אין בו טיפת מקוריות או חדשנות, שום תפנית עלילתית הגורמת להפתעה אמיתית, שום רגע בו הוא נראה ומתנהג כמו סרט חדש שלא ראינו כמותו כבר כל-כך הרבה פעמים. במקום להיות שקוע בעלילת פשע כיפית ומפותלת, מצאתי את עצמי משתעמם ומשתומם אל מול יצירה כה ריקה, חלולה וחסרת נשמה וייחוד. אפילו קאסט כיפי בראשות וולברג, בתפקיד שלכאורה נתפר בדיוק למידותיו, לא מצליחים להרים אותי אפילו סנטימטר מעל הקרקע.

להבדיל מ"האוטובוס האבוד", מקומם הטבעי של סרטים כמו "לשחק מלוכלך" הם בשירותי הסטרימינג. אנחנו רואים כמויות כאלו בכל שנה, בעיקר בנטפליקס אבל גם באמזון ובחברות האחרות. סרטים שנעשים בתקציבים נאים, עם כוכבים גדולים, במקרים מסוימים גם של במאים מוכרים, שפשוט נוחתים ביום בהיר אחד בשירות סטרימינג כזה או אחר ומהר מאוד נעלמים בתהומות של הספריות הבלתי-נגמרות. גם כאן יש מקום לדיון הרבה יותר מעמיק ומעניין, על איך ומה החברות האלו מוציאות את הכספים שלהן, אבל בשורה התחתונה אנחנו מקבלים יותר ויותר סרטים כמו "לשחק מלוכלך", סרטים זניחים ונשכחים. חבל שאחרי כל-כך הרבה שנים, זה הסרט שהביא לנו שיין בלאק, בלי טיפה מהקסם, החוכמה והאיכויות של סרטיו הגדולים.