למה שנאתי את "הדיקטטור" למרות שמאוד צחקתי בו

על הטקסט הנ"ל התחלתי לעמול מיד לאחר החוויה שעברתי בערב פתיחת פסטיבל הסטודנטים, בבואי לצפות ב"הדיקטטור" ("The Dictator"). לא היו לי שום ציפיות מיוחדות מהקומדיה החדשה של לארי צ'רלס (בימוי) וסשה ברון כהן (כתיבה ומשחק), מלבד לצחוק והרבה. אבל איכשהו, למרות שמשאלתי התגשמה, סיימתי אותו באחת התחושות הנוראיות ביותר שצופה קולנוע יכול לסיים עימן סרט. הרגשתי שראיתי סרט גרוע מהזן האיום ביותר – סתם גרוע. לא כל-כך-גרוע-שזה-טוב, לא גרוע-בכוונה, ואפילו לא גרוע-שזה-משעמם. סתם גרוע, עם דגש חזק ושמן על "סתם".

בבואי לנסח את התחושות הללו, הפך הטקסט שלי לכתבה בעכבר העיר אונליין המנסה להבין מדוע אנחנו סולחים לקומדיות על דברים בסיסיים שלא היינו מוחלים להם בסרטים אחרים. אבל הטקסט ההוא לא היה בדיוק מה שרציתי, אז אני מגיש אותו כאן בהמשך בגרסה שמפרטת ומעבירה – כך אני מקווה – בצורה המיטבית את הרגשתי לגביי הסרט הספציפי הזה, בניסיון להצדיק תיאוריה שלמה שלי. זה אומר יותר דוגמאות פרטניות (כלומר, ספוילרים לסרט) ופחות התייחסות לנושאים אחרים או ניסיון לראות את התמונה הכוללת לפעמים. אבל נדמה לי שכך זה עדיף. זאת אומרת, מדובר הטובה ביותר לנסות ולהסביר איך יכול להיות שאני מעז להשתמש בביטוי כמו "חרא סרט" על קומדיה שגלגלה אותי מצחוק בחלקים נכבדים ממנה.

עד כה, נדמה כי הקהל מגיב היטב לסרט, אשר זונח לראשונה את נוסחת "בוראט"/”ברונו" (שיתופי הפעולה הקודמים של כהן את צ'רלס) ויוצא מגבולות המוקיומנטרי אל מחוזות הקולנוע הנורמטיבי יותר. הוא כמובן מוגדר כקומדיה מטורפת ופרועה – לא משנה כרגע אם יש לכך הצדקה או לא – אבל הוא ללא ספק קודם כל סרט "רגיל" יותר מקודמיו. כזה המביא אל המסך את סיפורו של רודן במדינה בדיונית, גנרל אדמירל אלאדין הוא מכנה את עצמו, אשר מוצא עצמו לפתע חסר כל באמריקה שהוא כה מתעב. ברון כהן אמנם יתרוצץ ברחובות ארה"ב מחופש לזר עם מבטא משעשע, אבל לא באמת יטריד את העוברים ושבים או יחשוף בעזרתם את פרצופה האמיתי של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות והדעות המוגבלות עד מאוד. הכל מתוסרט, מבויים ומופק הפעם, כאשר סשה מנסה להוכיח את עצמו בתפקיד ראשי מחוץ לפורמט שבנה אותו ולשאת את הסרט על כתפיו כשחקן לכל דבר.

בראיונות ובקטעים קצרים שמסתובבים באינטרנט – חלק מקמפיין שיווק שבדיעבד מבדר יותר מהסרט עצמו – הוא כן משמר את הטוטאליות שלו בגילום הדמות, כמו גם את תחושת האלתור והתגובה האותנטית של האנשים הפוגשים אותו. אבל הסרט עצמו, איך לומר זאת בעדינות, הוא לא בדיוק פאר היצירה. למעשה, הוא אפילו לא סביר או בינוני, אלא למטה מכך. עם זאת, יש לו נקודת חוזק נצחית ובלתי מנוצחת – הוא מאוד מאוד מצחיק. והצופים תמיד סולחים לסרט שהצחיק אותם. על הכל. במקום סתם למנות את כל מה שרע ב"הדיקטטור", אנסה להכניס את כל מה שרע לקונטקסט ואולי אף להזכיר גם סרטים אחרים כדי לנסות ולהעביר נקודה או שתיים.

אין צורך להרחיק עד הוליווד הקלאסית כדי למצוא קומדיה שקודם כל מתפקדת כסרט מעולה. מספיק להיכנס אל אחד מארבעת בתי הקולנוע בארץ בו עדיין מציג "רחוב ג'אמפ 21”, כדי להנות מקומדיה כתובה ומבוצעת היטב. כזו שניכר כי מישהו אשכרה ביים אותה, במקום להיכנע לכל מיני תכתיבים כמו מספר בדיחות מקסימלי בדקה או האגו של השחקנים הראשיים. ברם, הקומדיות העשויות לעילא הולכות ונהיות נדירות יותר ככל שמצליחות האחיות הצולעות שלהן. לפני הקרנת "ג'אמפ”, אולי תיתקלו בטריילר לסרטו החדש של אדם סנדלר "זה הבן שלי”. סנדלר תמיד יהיה קומיקאי בחסד, וגם שחקן לא רע, כפי שהוכיח לא מזמן ב"אנשים מצחיקים". אבל במצב הנוכחי, העצלנות משתלמת. כל עוד סנדלר יוציא סרט חדש כל שנה, המזומנים ימשיכו לזרום ולא תהיה לו שום סיבה להתאמץ. למה? כי הסרטים שלו, דלוחים ומטופשים ככל שיהיו, מספיק מצחיקים עבור הקהל (גם עבורי בדרך כלל, יש לציין). וכשמצחיק – סולחים.

ניקח למשל את המוסכמה הקולנועית לפיה שתי סצינות עוקבות צריכות להתחבר זו לזו, בקשר כלשהו, גם אם הצופה לא ממש מודע אליו. ב”הדיקטטור”, ובהרבה יותר מדי קומדיות אמריקאיות בשנים האחרונות, המעברים בין הסצינות חורקים במקרה הטוב ואקראיים במקרה הרע. ישנה תחושת תלישות איומה, כאילו גם אם היו הבמאי והעורך שולפים החוצה סצינה מסויימת שכל מטרתה להצחיק, הסרט לא היה נפגע. ואם אכן ניתן לעשות זאת, מה הופך את אוסף הדאחקות הזה לסרט קולנוע בעצם?
(אני ממש נזהר לא להזכיר בהקשר הזה את "מחוברים לחיים". זה לא קל, אבל אתאפק).

ב"הדיקטטור" המצב קיצוני – כמעט שום סצינה לא מתחברת לבאה אחריה ולרוב הסצינות אין באמת צידוק עלילתי. הן שם רק בשביל הגאגים והסיטואציות. אם אנחנו לא סולחים לדבר כזה בסרטים כמו "רובוטריקים", מדוע שהקומדיה תזכה מן ההפקר? נכון, זוהי אמנם מטרת הז'אנר – להשתמש במצבים שישרתו את הקומי ולא את הדרמתי בהכרח. אבל אפשר להפגין איזושהי מידה של רצון ליצור זרימה, קצב קולנועי או אחידות. לנסות לדבוק במבנה תסריטאי כלשהו. זה לא שרואים את התפרים הגסים בין הסצינות של “הדיקטטור”, אלא שאין תפרים כלל. כל חלקי הבגד מונחים זה לצד זה, אבל אם תרימו את הבגד ותבחנו אותו הוא יתפרק לפיסות בד רנדומליות. עובדה שחצי מן הבדיחות שהופיעו בטריילר הוחלפו בסרט עצמו בגרסאות שונות של אותו הדבר, מה שמעיד על חוסר החשיבות שלהן, לפחות כפי שאני מבין זאת.

הדבר מוביל אותנו הלאה אל אלמנט האלתור, אשר נוכח ורווח בקומדיות עתירות תקציב או פרצופים מוכרים בעת האחרונה. נהוג אפילו להוסיף רגעים של פספוסים כבר במהלך הקרדיטים, בטח ובטח שבתוספות המיוחדות של מהדורת הדי.וי.די. השונות. ואם הדיאלוגים בסרט מרגישים לכם לפעמים כמו הדבר הראשון שעבר בראש של השחקן או השחקנית, מגיעים אותם קטעי מאחורי הקלעים ומוכיחים – אכן כך היה. פשוט עושים כמה טייקים ובחדר העריכה בוחרים את המוצלח מכולם. מי צריך תסריט, או אפילו שורות דיאלוג שהוכנו מראש כדי לאפיין את הדמות? אפשר פשוט לסמוך על כושר האימפרוביזציה של השחקנים, אשר ממילא מגלמים גרסאות של עצמם בכל סרט שני שלהם (איזה קטע, גם אני חשבתי על סת' רוגן וג'ונה היל). הצרה היא שלא כל שחקן קומי היום הוא ג'ים קארי של הניינטיז.

עוד בעניין הדיאלוגים בקומדיות מסוג זה, עם דגש קטלני על "הדיקטטור" – יותר מדי פעמים האקספוזיציה נאמרת בקול רם, באופן ישיר ומביך ממש. ברור שצריך לשפוט בכלים אחרים קומדיה ודרמה, אבל זו ממש לא סיבה לתת לקומדיות לעגל פינות באופן שיטתי. נסו לחשוב איך הייתם מגיבים לסצינה דרמתית שפתאום חושפת פרט עלילתי חשוב באופן מאולץ. היוצרים יכולים להתחבא תחת האצטלה הקומית, משום שזה אכן מאוד משעשע להציף כך את הסאבטקסט, אבל זה ממש לא הופך את כל העניין לשום דבר אחר מלבד שיא העצלנות. לכן, מאכזב לגלות את שמותיהם של שלושה מהתסריטאים הקבועים של "סיינפלד" ו-”תרגיע", לצד שמו של ברון כהן ברשימת הכותבים של הסרט. מי שהתמחו בהדגשה מכוונת של הנעשה בין השורות, שכחו את הכלל החשוב ביותר – חייבים שגם הטקסט יהיה טוב, אחרת אין כאן שום כפל משמעות.

ניקח לדוגמה את סצינת המסוק של "הדיקטטור". לכאורה, הברקה. בתכלס, יש כאן רק סאבטקסט ללא טקסט. היוצרים לא חשבו קודם על כל הדברים הנוראיים ביותר ששני השחקנים יכולים להגיד בסיטואציה המלחיצה ורק אז תפרו סביבם מילים נוספות שיהוו שיחה הגיונית. הו, לא. הם פשוט ביצעו רק את השלב הראשון והתעלמו מהשני. ייתכן שלצופה שלא מבין עברית הסצינה הזאת כן תעבוד, אבל גם מי שיקרא את התרגום או ינסה לעקוב אחר ההיגיון של השיחה בין שני השחקנים לא ישכיל לעשות כן – כי אין היגיון. זה רק הפאנץ', בלי הבסיס, בלי המסביב. וזה הרבה פחות מצחיק ממה שזה היה יכול להיות, לו הייתה מושקעת בסצינה עוד מעט מחשבה, או אולי מחשבה של טיפה מעבר.

על עשייה קולנועית פונקציונלית וחסרת מעוף מצד הבמאים והתסריטאים כבר אין לי כוח להתלונן, שכן מדובר ברעה חולה שאינה אופיינית לקומדיות דווקא. ברם, חישבו כעת על כל הקומדיות, בעיקר האמריקאיות, מהשנים האחרונות. אלה שסלחתם להן על הכל, למרות שהרגישו מחופפות, מאולתרות, שטחיות, חצי אפויות ופשוט לא מספיק ברמה שאתם בהחלט מצפים לה מסרטי קולנוע בז'אנרים אחרים. נסו להבין למה עשיתם זאת, והאם העובדה שהצחיקו אתכם, או אפילו בידרו אתכם כהוגן, באמת סיפקה ומילאה אתכם. ואני מתכוון באמת באמת. או שאולי, יכול להיות, שדווקא הייתם מוכנים לצפות בעוד סרט מיד לאחר מכן?

לפני מספר שנים, חבר יקר לימד אותי שאפשר להיקרע מצחוק לכל אורכו של סרט מסויים, וגם לצאת ממנו בדעה שהוא ערימת אשפה מהבילה. אז איך "הדיקטטור" בעיניי? מאוד מצחיק, חרא סרט. כמובן שהוא קודם כל מצחיק ורק אחר כך נוראי, משום שבעזרת הומור ניתן להתגבר אפילו על העובדה שאתם צופים בסרט איום. לעיתים אפילו תוך כדי החוויה העקומה. ואולי זו הסיבה שאנחנו תמיד – ברוב תחומי החיים ולא רק בקולנוע – אבל תמיד סולחים למי שמצחיק אותנו.

אה, והערת אגב שלא הצלחתי לשלב בגוף הטקסט – לאנה פאריס מגיע איזה פרס על התפקיד שלה בסרט הזה. מצידי אוסקר.
ואני רציני. לגמרי.