סיכום 2012: הסרטים הכי טובים שהופצו

פוסט סיכום השנה שעברה שלי הוא, נכון לרגע כתיבת שורות אלו, הפוסט הנצפה ביותר בתולדות הבלוג ומכיוון שאני יודע מהי הסיבה, ברצוני להודות לכל האנשים שחיפשו את "רשימת הסרטים הכי טובים", "הסרטים הכי טובים 2011" או סתם "סרטים טובים". סליחה שהמלצתי על "הסוס מטורינו" ו"עץ החיים".

וכהרגלי ביחסי האהבה/שנאה/חוסר הבנה שלי בעיניי רשימות ודירוגים, אני משנה את הכללים. בשנה שעברה לא יכולתי שלא להתייחס לסרטים שראיתי וטרם הופצו, השנה אני חוזר ללוח השנה המעוות של הסרטים שהוקרנו מסחרית בארץ – מה שמשאיר את הרשימה דלה יותר בסרטי פסטיבלים, סרטים שיגיעו לכאן בקרוב – וגם אפשר לי לקצר את הרשימה בחצי. אל תחפשו ברשימה סרטים כמו "הוגו", "בושה" או "פרידה" – דירגתי אותם כבר שנה שעברה.

אל תחפשו ברשימה גם סרטים ישראלים – בגלל שזו התרבות ממנה אני בא, קשה לי לדרג סרטים ישראלים יחד ו/או מול סרטים זרים. באופן כללי, קבעתי לרשימה זו 4 חוקי יסוד: 1. כלולים בה רק סרטים שהופצו מסחרית בארץ במהלך 2012 2. לא כלולים בה סרטים ישראלים. 3. לא כלולים בה סרטי שדירגתי בשנה שעברה 4. מותר לי לחרוג פעם אחת מכל אחד מן החוקים הקודמים, אחרת לא תהיה לי שלישייה פותחת.

אז הודות לכלל הרביעי יש לי שלישייה פותחת שאני מאוד מרוצה ממנה, יחסית לשנה שהייתה עבורי נטולת רגעי שיא, לפחות ביחס לשנה שעברה. אולי בגלל שלא ראיתי חלק מן הסרטים הבולטים בה עדיין (ויש לפחות סרט בולט אחד שראיתי ואני מניח שידורג גבוה בדירוג הבא שאעשה), אולי בגלל המצב רוח שלי בעת עריכת הרשימה. ובכל זאת, דירגתי 20 סרטים שאהבתי ובסוף תמצאו גם רשימה של לא מעט סרטים שנשקלו לרשימה זו ולא נכללו בה. ולפני הדירוג, פרסי חימום:

סצנת הסיום הטובה של השנה:

בשוט האחרון של "בתוך הבית" נותן פרנסאוה אוזון את שרביט הבימוי לז'אק טאטי זכרונו לברכה (או ליגאל בורשטיין) ומציג לנו מספר אירועים במקביל דרך חלונות של בית דירות. זה שנון, מזמין צפייה חוזרות ומהווה שדרוג לכל הסרט שקדם לסיום זה, סרט שהיו איתו כמה בעיות, אבל השוט הזה פתר את הכל.

הסרט התיעודי של השנה

מכיוון שאין סרטים דוקומנטרים בהמשך הרשימה, ומכיוון שגם ככה ישראל היא אימפריה דוקומנטרית, אני חייב להתענג על כך שאני מעניק ל"גן עדן" של רן טל את פרס הסרט הדוקומנטרי הכי טוב שראיתי ב-2012 ואחד מן הסרטים הדוקומנטרים הכי טובים שראיתי אי פעם, או לפחות הדוקומנטרי הכי טוב שראיתי על פארק לאומי. זאת הסקירה המורחבת שפבלו כתב על הסרט.

20 הסרטים הגדולים של השנה

אם הטקסטים על חלק מן הסרטים נראים לכם קצרים מדי, אז יש פירוט שלי בקישורים. ואם הפירוט על הסרטים במקומות 13 ו-5 נראה לכם קצר מדי, שאלוהים יעזור לכם.

20. אופטימיות היא שם המשחק

יש הקבלה יפה בין הכניסה של הסרט הזה לרשימה לבין הסרט עצמו: הסרט מופץ בארץ בשבוע האחרון של השנה, ראיתי אותו כשהרשימה הזו כבר הייתה כמעט סגורה והוא השתחל למקום האחרון המדורג. וכך גם הסרט, הנע על הצלחות ספורטיביות או רומנטיות דרמטיות, על סף הרגע האחרון. הסרט אולי משווק בתור דרמה ריאליסטית על הפרעה דו-קוטבית, אבל למעשה הוא קומדיה המהללת את הערכים של הוליווד הישנה, בראשם הסוף הטוב, או לפחות האמונה כי ייתכנו חיים עם אושר ומשמעות. בכל אופן, הסרט כנראה מעניק לבארדלי קופר וג'ניפר לורנס את התפקידים הכי טובים שלהם עד היום, ולרוברט דה נירו את התפקיד הכי טוב שלו מאז שחששנו כי סוף העולם יגיע מבאג 2000 ולא מנבואת המאיה. בכלל, אם יש אלמנט משותף לבחירות היותר שנויות במחלוקת שלי בהמשך הרשימה זה חזרה למסרים הוליוודים שדומה כי חלפו מן העולם: בראש בראשונה האמונה כי אהבה יכולה לנצח את כל המכשולים, אפילו אהבה במאניה-דיפרסיה.

19. רחוב ג'אמפ 21

סרט שמגדיר מחדש את ז'אנר הרימייק/ריבוט הלא נחוץ. מעטים חשבו כי להפיק לסדרת המשטרה בתיכון גרסה חדשה/המשך 20 שנה אחרי זה רעיון טוב. התוצאה היא אולי הקומדיה הכי טובה של השנה עם שילוב הופעת אורח מוצלחת במיוחד של הקאסט המקורי, שדרוג מעמדו של ג'ונה היל, הצדקת קיומו של צ'נינג טאטום באופן שאפילו הצדיק חלק מן הבדיחות שעברו את הגבול. לעזאזל, זה פשוט היה מצחיק.

18. אנקת גבהים

 העיבוד המאוד-מאוד אישי של אנדרה ארנולד הוא יותר המשך דרכה השנויה במחלוקת של הבמאית מפירוש חדש לספר הקלאסי. סרט שקומם לא מעט אנשים – אך  די הדהים אותי.

17. חלקם של מלאכים

משהו קטן וטוב – חריף וקשה בהתחלה, אבל פותח את האף, נגמר באהבה גדולה. המקבילה הקולנועית לכוס ויסקי משובח.

16. סקייפול

לא שאני זוכר משהו מן העלילה, אבל זה היה כיף.

15. מקום לחלום עליו

זו אולי רשימת סיכום השנה היחידה בעולם בה הסרט הזה מופיע. בניגוד לבמאים האחרים ברשימה שחוזרים לסוף ההוליוודי הטוב, אצל קמרון קרואו אני באמת מאמין כי הוא מאמין בסוף הטוב.

14. שלגי הקילימנג'רו

בנוסף, הסרט זוכה בתואר "הסצנה שהכי הפתיעה אותי השנה" ו"הסרט שהיה הרבה יותר טוב ממה שקוויתי שיהיה".

13. עלייתו של האביר האפל

עבורי, לא נופל מן הסרטים הקודמים בטרילוגיה.

12.  הורג אותם ברכות

אנדרו דומיניק מבקר את אמריקה, אבל בעיקר נהנה עם הצעצוע הזה שנקרא קולנוע.

11. לופר

ריאן ג'ונסון הצליח למצוא קהל לסרט העמוס ודי אינטלקטואלי שלו. לא הסרט שאני הכי אוהב של הבמאי, אבל במאי שאני אוהב יותר ויותר מסרט לסרט.

10. עד החתונה זה יעבור

כחובב של קומדיות רומנטיות קלאסיות, תמיד עניין אותי פרדוקס האירוסין: זוגות שנישאים בשלב כלשהו במהלך הסרט, תמיד (אבל תמיד) יהיו ביחד בסוף סרט הוליוודי קלאסי. ואילו זוגות שמאורסים בתחילת הסרט- הסיכוי שלהם לשרוד הוא אפסי. והנה מגיע סרט שלוקח את "קומדיית הנישואין מחדש" מעביר אותה לעולמנו ומקצין את הסיטואציה לקיצוניות: כאשר בני זוג רק מאורסים ולא קובעים תאריך לחתונה, החיים שלהם הם גיהינום. בכל מצב אחר, האהבה שלהם אמיתית ופורחת. הגיוני יותר מדי זה לא, אבל זה העניין בקומדיות רומנטית ועבורי זו הקומדיה הרומנטית המוצלחת של השנה. נכון שעכשיו המקום הגבוה של מקום לחלום עליו נראה קצת פחות מוזר?

9. טרה פרמה

לדעתי עמנואל קריאלזה הוא הבמאי האיטלקי הגדול של השנים האחרונות, יותר מפאולו סורנטינו, כי הקולנוע של קריאלזה הוא לא רק מופע ראווה בשליטה ברזי אמנות הקולנוע, הוא קולנוע בו האמירה תופסת את המקום הראשון. לאחר שעסק בהגירה איטלקית לאמריקה, קריאלזה תוקף את נושא הגירת אפריקאים לאירופה בטון לא אגדתי (אבל לא מוותר לגמרי על נסים) אלא בטון שמעלה סוגיות מוסריות שלא יכול להיות להן פתרון. אין הרבה דברים מטרידים יותר מהסצנות בהן מבקשי המקלט מבקשים מקלט תוך סיכון חייהם – ולנו ברור כי עבור הגיבורים האיטלקים, אין דבר שהוא הדבר הנכון לעשות. וכפי שהסרט הזה מדבר על איטליה, הוא מדבר על כל מקום בעולם. אורון כתב על הסרט בהרחבה כשהוא עלה למסכים בארץ.

8. הואלס האחרון

סרטה של שרה פולי הוא בעיקר מטריד. ומטריד שהוא מטריד ומעורר אהבה ורתיעה באמצעים פשוטים כל כך.

7. ילנה

סרט שראיתי רק לאחר שירד כמעט לגמרי מהקרנות מסחריות – וכמעט פספוס ענק מבחינתי ופספוס ענק מבחינת הבלוג. סרטו של אנדריי זוויאגניצב הוא ארט-האוס במובן הטוב ביותר של המילה – מחושב, מעורר מחשבה, מטריד ומלא באהבה לדמויות שבו – דמויות שעושות מעשים רעים מאוד ואכזריים מאוד. חוויה לא פשוטה בשום צורה, סרט שחלקים ממנו נשארים להרבה זמן.

6. עוד לא ראיתם כלום

גם בגיל 90, אלן רנה רלוונטי ומקורי.

5. המאסטר

ואם כבר מדברים על תענוגות ארט האוס…

4. ממלכת אור הירח

לא ציפיתי שווס ינצח בקרב האנדרסונים השנה – אבל הסרט הזה כבש אותי עד כדי כך שחלקתי לו מחמאות מוגזמות בעליל בסקירה – ועדיין קשה לי להכחיש אותן.

3. אהבה

חריגה מן הכללים בפעם ראשונה – סרטו של מיכאל האנקה יופץ בארץ רק בינואר, אז אני גם מקווה להתייחס עליו ביותר באריכות. בינתיים רק אציין כי הסרט הזה הוא תפנית עבורי מעבודותיו הקודמות של הבמאי, בכל דבר פרט לאיכות. אציין כי הסרט עוסק באהבה לא בדרך צינית או אירונית ומציג אהבה עמוקה באמת ויפה באמת – וגם מציג את הרגעים המטרידים ביותר של החיים, את כשל הגוף האנושי ברגעים של התרוממת הרוח. סרט כואב מאוד, יותר כואב משאפשר לתאר. אולי אם היה עולה למסכים כבר והייתי מעז לעבור את חווית הצפייה בו פעם נוספת, המיקום שלו היה גבוה יותר.

2. ההתחלפות 

חריגה מן הכללים פעם שנייה, לטובת סרט שהפך מהר מאוד לאובססיה עבורי – סרט ישראלי שאני לא יכול שלא לבחור בו כאחד מן הסרטים שעשו עבורי את 2012 (פספסתי אותו בפסטיבל חיפה ב-2011) סרט שכבר ראיתי חמש פעמים נכון לרגע כתיבת שורות אלו וכנראה יותר פעמים ברגע בו אתם קוראים אותן. סרט שכולו מבט רענן על החיים, מבט מוטרד על החיים, סרט שגם נראה שונה בכל פעם שמביטים בו, בכל פעם שמסתכלים עליו. עוד סרט שמפלג את הקהל בצורה קיצונית. סרט שהוא חלק מן הקולנוע הישראלי והעולמי העכשווי ובו בזמן מעבר לו – סרט ייחודי באמת של במאי ייחודי באמת.

1. היו זמנים באנטוליה 

סרט השנה שלי ל-2011 הופץ בקולנוע, תודה לאל ולסרטי אורלנדו, רק השנה ומה שמאפשר לבחור בסרטו של נורי בילגה ג'יילן שנה נוספת לסרט השנה בחריגה נוספת. השנה גם נערכה בארץ רטרוספקטיבה מקיפה לסרטי הבמאי שהוכיחה שוב כי מדובר באמן בכל פריים ופריים. אל תפסלו את האפשרת שאבחר בסרט הזה גם בשנה הבאה, הרי אני קובע את הכללים לעצמי.

כמעט נכנסו לרשימה: ארץ יבשה, ברברה, בקתת הפחד, בתוך הבית, אמיצה, היורשים, הילד עם האופניים, זה חייב להיות המקום, סוס מלחמה, פראנורמן, ראלף ההורס.