• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"סקייפול", סקירה

26 באוקטובר 2012 מאת עופר ליברגל

כיף. זו הייתה, פחות או יותר, כל היומרה לה שאפה סדרת הסרטים אודות ג'יימס בונד לספק מן ההתחלה. הגיון עלילתי אף פעם לא היה בה (וכשהיו ניסיונות לייצר הגיון כזה, זה לא הלך טוב) ואם יש בה מימד עמוק יותר, הוא נובע ממה שההצלחה שלה מבטאת – בונד הוא דמות בסיסית למדי, ויתר הדמויות בסדרה הם פלקט מוחצן. אבל כיף בהחלט יש בסדרה בצורה המסורתית שלה – קטע פתיחה הומוריסטי ובעל אקשן אשר עשוי לכלול מוות מדומה של הגיבור, שיר מדבק עתיר פאתוס מלווה בקליפ כותרות מרשים, בונד קופץ מנערה לנערה (בדרך כלל שתי נערות בסרט, אפשר יותר), מובס, חושב שהוא מנצח ונופל רק על מנת לחזור כמנצח באמת ולזכות בהכרת השירות החשאי, המלכה, ראש הממשלה, נשיא ארה"ב או העולם כולו. אבל העיקר היא הדרך: טכנולוגיה לא הגיונית, מכוניות יפות, פאנץ' ליינים בנקודות בהם ההגיון אומר כי צריך לפחד, נבלים עוצמתיים ומגוחכים בו זמנית ובחורות בשמות… באו נאמר יצירתיים.
אלא שמתישהו לאורך הדרך הסדרה הפכה לבעלת חשיבות תרבותית. ומכיוון שהסדרה החליפה במאים וכוכבים לאורך חמישים שנה בקולנוע (וכמעט 60 שנה של ספרים) עלה הצורך של הסדרה להמציא את עצמה מחדש, להגיד משהו על המיתוס על הדמות. ויש מה להגיד, אבל לא תמיד הסדרה ידעה איך. ניסיון להתאים את הגיבור – שהיה שובניסטי ביחס לכל תקופה – לעידן המודרני מצריך ויתורים מסוימים שהסדרה נאבקה עימם לאורך השנים.

סקייפול (Skyfall) עומד במבחן כפול ובלתי אפשרי – עליו לשמר את רוח כיף המקורית של הסדרה, שקצת הלכה לאיבוד בסרטים האחרונים, אבל גם לחדש אותה. הרי לא סתם הובא לכיסא הבמאי סם מנדס, הבמאי המוערך ביותר (בקולנוע עלילתי לפחות) שהיה קשור ישירות בסדרה. הסרט גם צריך לפחות להמשיך את קו הבריאה מחדש של בונד שנבנה בסרטים הקודמים בהם כיכב דניאל קרייג – כוכב שמפיקי הסדרה מאמינים בו עד כדי החתמה לעוד חמישה סרטים, מה שיהפוך אותו לשחקן שגילם את תפקיד בונד הכי הרבה פעמים.

אבל בונד עומד לא רק מול העבר של הסדרה שלו, אלא גם מול מרגל אחר, שעוצב בכנראה בהשראתו – ג'ייסון בורן מטרילוגיית "זהות". בורן מתוחכם יותר, אנושי יותר, פטריוט פחות ומתאים יותר לעולם העכשווי. השאלה היא, האם מרגלים מסוגו של בונד עדיין רלוונטים לעולם של היום? סקייפול מתכתב לא רק עם העבר של הסדרה, אלא גם עם סרטי ג'ייסון בורן בלא מעט רגעים ומדי פעם גם עם סרטי באטמן של כריסטופר נולאן. אלו סרטים ראוים, אבל יש בהם משהו אפל יותר מבונד וקיים חשש שהקומיות ואווירת החגיגה תעדר מן הסרט הזה. לעזאזל, Q מצייד את בונד בסרט באקדח, משדר רדיו ו… זהו.

החדשות הטובות לגבי סקייפול הן שהסרט צולח די בקלות את מבחן הכיף. בונד שנון כפי שמעולם לא היה בעידן קרייג, האקשן סוחף כמעט תמיד, הרפרנסים לסרטים הקודמים מגיעים במינון נכון ומשולבים כך שצופים פחות בקיאים בתולדות בונד לא ירגישו אבודים. כמיטב המסורת, הקטע שלפני הכותרות עומד בפני עצמו – הקטעים האלו נהיו ארוכים עם השנים והקטע הנוכחי הוא לדעתי המוצלח מבין קטעי הפתיחה הארוכים – ובמשך רוב אורכו, הסרט סוחף למדי. בנוסף, על הצילום אחראי רוג'ר דיקנס, הצלם הקבוע של האחים כהן ומקופח אוסקר סדרתי (9 מועמדיות, 0 זכיות) שמעניק לסצנות גוון מרהיב ולעיתים אף פיוטי, מבלי להשתלט על המטרה העיקרית – שהיא עדיין כיף ולא אמנות, למרות שבונד וQ נפגשים דווקא במוזיאון וסצנת אקשן מתבצעת בעת חשיפת ציור של מודליאני.

כפי שכבר ציינתי, נושא הרלוונטית של סוכנים מסוגו של בונד הוא מרכזי בסרט. מבין הרבדים העמוקים שהסרט מבקש לעלות, זהו כנראה המעניין ביותר והמוצלח ביותר, למרות שקשה לומר כי מדובר בטיפול עמוק בנושא. בגדול, הסרט מאדיר את הישן והמסורתי גם בעולם החדש – בין אם מדובר בסוכן חשאי פעיל ולא ממוחשב ובין אם מדובר במכונית או תער גילוח. בכך הסרט פורט על מיתרי הנוסטלגיה באופן מוגבר, דבר חיובי בכך שהוא מדגיש את יתרונו של בונד על פני מתחריו בזירת האקשן של ימינו.

אלמנט אחד אשר סקייפול לוקח בחדווה מן הסרטים הקודמים עם קרייג או ברוסנן הוא הליהוק של ג'ודי דנץ' לתפקיד M.
M בסרט הזו נוכחת הרבה יותר מכפי שאי פעם נכחה בסדרה – במשך חלקים ארוכים היא אף מאפילה על בונד. בנוסף עליה, גם Q החדש (בן ווישאו) זוכה ליותר זמן מסך ועומק מן הנהוג – הזכרתי אותו כבר שלוש פעמים וזה יותר מכמות הסצנות שיש לדמות זו ברוב סרטי הסדרה. עושה רושם כי הסרט מנסה להעניק נפח לדמוית המשנה של הסדרה, דמויות אשר חלק מקסמן בעבר היה שהם רק פיונים שמשרתים את העלילה הראשית. אבל זה לא פוגע בעלילה.
מה שכן פוגע בעלילה הוא האורך הרב של הסרט (למעלה משעתיים ורבע). אומנם קשה לי להגיד כי יש בסרט רגעים משעממים מדי, אבל גם ברגעי פעולה צריך לדעת על מה לוותר. עם זאת, החולשה העיקרית של הסרט הינה הניסיון לעסוק בפסיכולוגיה של ג'יימס בונד, דבר שקצת סותר את המהות הקלאסית של הסדרה, אבל כבר הופיע בסרטים הקודמים בהם שיחק קרייג.

כנראה שבונד מסוגו של שון קונרי כבר לא יכול לעבוד יותר בימינו. כאן זה נעשה בצורה ישירה יותר והתוצאה היא שהסרט קצת הולך לאיבוד, דווקא ברגעים בהם הוא היה אמור להתרומם. אבל תודה לאל הוא מצליח לשוב ולעלות לגבהים, כי יש לו נבל מוצלח ונבל מוצלח בסרט בונד חשוב לא פחות מן הגיבור. בכל פעם שחאוויר ברדם מקבל תספורת גרועה הוא הופך לנבל על מענג במיוחד. זה קורה גם כאן.

בסופו של דבר, לא כל הדברים שסקייפול מנסה לעשות עובדים. אבל מבחינת הכיף – הסרט עובד ועובד טוב יותר משציפיתי. כמו חלק מן הדמויות בסרט, גם אני התחלתי לחשוב שבונד כבר לא רלוונטי. אבל השנה בונד הצניח את המלכה לאולימפיאדה וכנראה שהוא כאן על מנת להישאר. ייתכן שאם יום אחד העולם יוותר על ממשל בעזרת מדינות, בונד עדיין ישרת את הוד מלכותה. וכנראה שאף אחד לא עושה זאת יותר טוב. לפחות לא עבור מעריצי הסדרה.

תגובות

  1. איריס הגיב:

    נהנתי מהסרט, והסצינה בה בונד הולך מכות על גג הבניין בשנחאי פשוט יפיפיה,אבל לדעתי דווקא הנבל הוא הנקודה החלשה בו, לא מעניין ולא מפחיד מספיק. שמתי לב שכשיש בסרטים נבל שהוא לא מפחיד או מאיים מספיק כמו לוקי בנוקמים, שמים אותו בכלוב כמו של חניבעל לקטר, כדי שזה יגרום לנו לחשוש ממנו יותר. חוץ מזה שחוויאר המסכן היה עסוק רוב הסרט בלהימנע ככל האפשר מכך שהמבטא הספרדי שלו יבלוט יותר מידי. לדעתי, קאזינו רויאל זה הבונד הכי טוב של קרייג, והשלישי האהוב עליי.

  2. Shai הגיב:

    About Judi Dench
    מעפילה=מאפילה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.