• מתכוננים לקיץ 2019: ציפיות וחששות
  • הגדה של מארוול: סריטה מארחים את הנוקמים לפסח
  • גלוריה בל
  • סרטים חדשים: ״גלוריה בל״ של סבסטיאן לליו
  • תחזית לתחרות הרשמית של פסטיבל קאן 2019
  • Guava Island - הסרט המוזר של צ׳יילדיש גמבינו
  • הלבוי: עלייתה של מלכת הדמים
  • השתיקה
  • ״מיסטר לינק״, סקירה לסרט של אולפני לייקה
  •  #MeToo פמיניזם בקולנוע של אחרי
  • Fighting with My Family :מחכים לתרגום
  • שהאזאם!
  • בית קברות לחיות
  • ״בגרות״, סקירה לסרטו של מתן יאיר
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אפריל
  • דמבו
  • מחשבות נוספות על ״מילים נרדפות״ של נדב לפיד
  • אנחנו
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים
  • מצעד המבקרים להופעות האימה הגדולות בכל הזמנים

"שלגי הקילימנג'רו" + "ברברה", סקירה כפולה

3 בדצמבר 2012 מאת עופר ליברגל

barbara_13

אנחנו מצויים בעיצומה של תקופה עמוסה למדי בבתי הקולנוע בארץ: לקראת האוסקרים, הסרטים האמריקאים שאולי יהיו מועמדים מתחילים לדלוף באיטיות; לקראת חנוכה סרטי אנימציה רבים יוצאים גם הם, ובנוסף, הרבה סרטים אירופאים מופצים בניסיון להתחבר להצלחה הקופתית הגדולה של השנה, של הסרט הצרפתי ההוא שאין צורך להזכיר את שמו.

הנה סקירות קצרות על שניים מן היותר טובים שבהם. שני סרטים שנראים שונים מאוד, אבל מצאתי משהו משותף במסר שלהם.

שלגי הקילימנג'רו – Les neiges du Kilimandjaro

Les-neiges-du-Kilimandjaro1-m-m

"אנחנו בורגניים, אבל לא בדיוק" אומרת הגיבורה הראשית של הסרט לקראת סיומו, ודומה כי מבטאת את רחשי הלב של חלקים גדולים מקהל הצופים שלו: אין ספק כי מי שהולך בארץ (וגם בשאר העולם) לסרטים מן הסוג של שלגי הקילימנג'רו הוא בורגני כמעט ללא יוצא מן הכלל. בורגנים אשר לאו דווקא אוהבים להיות כלולים בהגדרה, ומגדירים את עצמם כחיים יותר, פרועים יותר, כאלו המאמינים בלבם באידיאות ואהבות, אבל בפועל נהנים מאוד מן היתרונות של חיי השגרה.

סרטו החדש של רובר גדיגיאן (במאי ידוע ומוערך בצרפת, אבל סרטיו כמעט אף פעם לא מופצים בארץ) אכן דן בהבדלים בין מעמדות על ידי זוג שנמצא על קו התפר בין מעמד הפועלים לבורגנות: הגיבור הראשי הינו מישל, פועל בנמל מרסיי, סוציאליסט שבמשך שנים רבות היה נציג איגוד העובדים. הוא מפוטר בראשית הסרט כחלק מהגרלה במסגרת יוזמת פשרה בין העובדים להנהלה בחברה המעסיקה. במהלך השנים הוא כנראה צבר מספיק הון על מנת לאפשר לו ולמשפחתו חיי רווחה סבירים, ודומה כי הוא ואשתו מארי-קלייר לא ירעבו ללחם גם כשהוא מובטל. על אף זאת אשתו עדיין בזה לבורגנות היותר גבוהה, החיה חיים בעושר רב יותר אך לא מחוברת לאמת פנימית, בלי להבין כי גם היא חולה מעט באותה המחלה.

מה שאמור לשבור את השגרה הוא מתנת יום נישואין/פיטורין מן המשפחה והחברים: טיול מודרך לאפריקה על מנת לראות את הטבע האקזוטי והפרוע, שם הם גם ילמדו על עצמם משהו חדש ויגלו מחדש את התשוקה לחיים וזה לזו. אם זה נשמע לכם כמו סרט שגרתי ומשעמם, אתם כנראה צודקים – אבל המזל הוא שזה לא הסרט שגדיגיאן יצר.
קצת קשה להגדיר איזה סרט הוא כן יצר בדיוק מבלי להיכנס לספוילרים. אפשר רק לציין כי הסרט לא קשור בשום דרך או אופן לסיפור של המינגוויי או לסרט שנעשה על פיו (השם לקוח מתוך שיר פופ צרפתי, ההשראה לתסריט היא פואמה של ויקטור הוגו) והוא נותר כמעט כולו באזור מרסיי ולא לוקח אותנו למסע לאפריקה, אלא למסע ליבשת זרה הנמצאת במקום הרבה יותר קרוב. קשה להגיד איזה סרט זה בדיוק כי ההפתעה מן השינוי אשר נוקט הסרט היא חלק ניכר מעוצמתו.

הגדולה העיקרית של הסרט זה הינה באנושיות שלו – הסרט דן אומנם בסוגיות פוליטיות ספציפיות ובדילמות מוסריות, אבל הוא עושה זאת בעיקר דרך מבט אוהב על מגוון של דמויות אשר כל אחת מהן מאופיינת לא רק דרך פעולות אלא גם דרך ניואנסים. דבר המגביר את כל הרגשות העולים בסרט.

במידה רבה, זהו סרט על סוגיית המחילה, במקרה זה מחילה קיצונית למדי אשר נראית מעט לא הגיונית. בעצם היא אולי הגיונית מבחינה הומנית, מן האמונה שבסופו של דבר רגש הנתינה יכול להיות מספק לא פחות מרגש הנקמה. בעולם שלנו נראה כי תפיסה זו לוקה בתמימות רבה, אך יש בה משהו שנדמה לי כי חובה להעריך ולכן אני מרגיש שיש משהו חזק בשאלות שהסרט מעלה ובדרך שהוא פותר אותן, גם אם דרך זו נראית מעט לא אפשרית או אף אגדתית.

האגדות זולגות לאחרונה מקולנוע הפנטזיה לעבר הקולנוע החברתי ה"ריאלסטי", תהליך אשר בסופו של דבר מצביע על ייאוש מן המציאות הפוליטית-כלכלית לא פחות משהוא מצביע על אמונה בתקווה וברוח האדם. כשם שהסרט מציע סוג של גאולה מחדש לגיבורו, הוא מבטא בין השורות פסימיות לגבי הפתרונות המוצעים לבעיות חברתיות רחבות יותר.

עדיין, בזכות הבימוי העדין של גדיגיאן וההופעה המצוינות של כל צוות השחקנים, בראשות ז'אן-פייר דארוסין ואריאן אסקרידה (בת זוגו של הבמאי) הסרט מצליח בסופו של יום להיות חוויה מחממת-לב. לאחר תקופה קצרה של הפצה בסינמטקים הסרט ממשיך השבוע להפצה רחבה מאוד בארץ, דבר שמראה על האמון שרוחשים לו המפיצים.

ברברה – Barbara

סרטו של הבמאי הגרמני כריסטיאן פצולד קרוי על שם הדמות הראשית שלו, אבל דומה כי הדמות הזו מייצגת קבוצת אנשים רחבה בהרבה. ברברה (נינה הוס הנהדרת) היא רופאה די מוצלחת כנראה, שהריכוז שלה לא מופנה תמיד לעבודתה, והיא מוצבת בעיירת ספר נידחת לשם היא נשלחה על ידי השלטון. השלטון הוא השלטון הקומוניסטי במזרח גרמניה וברברה לא בדיוק עונה על הקריטריונים שלהם לאזרחית הנקייה מכל חשד.
הסרט מתנהל לכל אורכו על מתח כפול המאפיין סרטים מן העת האחרונה העוסקים בעבר הקומוניסטי של מזרח אירופה (ובעיקר בפחד מן המשטרה החשאית): כל משפט בסרט נאמר בחשש מסוים. אף דמות לא בוטחת באף דמות אחרת עד הסוף ולכן יש אלמנט של מתח נלווה לכל סצנה, דבר אשר מעניק לא פעם נופח דרמטי רב יותר לסצנות בהן לא מתרחש הרבה, או אפילו לא מתרחש דבר.

מצד שני, רוב הזמן בברברה מתרחשים לא מעט דברים: לגיבורה יש בן זוג החי במערב והוא אמור לארגן את בריחתה לשם בקרוב. רופא נוסף המוצב בבית חולים מפתח חיבה כלפי ברברה, למרות שהיא מקפידה להיות קרה אליו וכמעט אל כל הסביבה, פרט לחלק מן הפציינטים הנופלים קורבן לא רק לבריאות, אלא גם לרדיפת המשטר אשר פוגע בחופש שלהם וכופה חיים לא מתאימים. בעיקר נוגע הדבר לפציינטית צעירה המופיעה בתחילת הסרט.

רגעיו החזקים והמרתקים ביותר בסרט הם אלו בהם הוא לוקח את הזמן שלו, מתעכב על פני השחקנים ומצליח להעביר את התחושה של רגשות עצורים רגע לפני התפרצות של זעם או תשוקה. כאשר ההתפרצויות האלו מתרחשות, התוצאה מצליחה כמעט תמיד שלא לעורר מבוכה נוכח ההגזמות. התסריט של הסרט מתגלה כמחושב יותר ככל שהוא מתקדם, אולי מחושב מדי לעיתים.
לי הייתה חסרה הליכה עד הסוף בברברה. בכמה חלקים הדברים נאמרים בצורה מעט ברורה מדי, בטח שבהשוואה ליצירות שעסקו בסיטואציות דומות, כגון  4 חודשים, 3 שבועות ויומיים. אבל בסופו של דבר, התוצאה היא דרמה חזקה ומרגשת.

יש בחזרה של הקולנוע האירופי לעבר הקרוב והקומוניסטי משהו מעניין: זוהי חזרה המשלבת בין ביקורת לנוסטלגיה, אבל במקרה הזה מתבססת על ההנחה שהקהל מבין כי הסרט עוסק בתקופה "אפלה" וכיום המצב טוב יותר. "מערב גרמניה", סוג של ארץ מובטחת בה הכל יותר טוב בסרט זה, יכולה באותה מידה להיות גרמניה של ימינו, או אירופה של ימינו בכלל אחרי שהותרנו את תקופת מסך הברזל מאחורינו.
הדבר גם מאפשר לסרט לא להיות מחויב לסוף שמח או מקל רגשית, כי הקהל יודע שבסופו של דבר, הסוף ההיסטורי הינו שמח. על כן, הנושא של חיפוש אחר דרור בסרט מתבטא גם בחופש אמנותי מסוים לו זוכה הבמאי. אמנם ניתן ללכת למקומות כואבים ואמינים יותר בתיאור מצוקות חברתיות, אף כי כמו בשלגי הקילימנג'רו, מימד האגדה לא לגמרי נפקד מן הסרט.

אבל אם לסרטים מסוג זה יש כוח – ואני סבור כי יש להם כוח – הוא נובע מכך שהם לא מתייחסים רק לתקופה ההיסטורית שהם מציגים, אלא לאמת מטרידה גדולה יותר לגבי המין האנושי. האם בעידן חופש המידע אנחנו לא נתונים תחת מעקב? האם האכזריות לא יכולה לפרוץ בכל רגע בין אדם לחברו? אבל חשוב מכך, גם ברברה הוא בסופו של דבר שיר הלל לטוב הלב האנושי, ליכולת של בני האדם להקריב את עצמם למען אחר, גם במקרה שיאלצו לשלם מחיר כבד, גם אם אין בהכרח כל הבטחה כי ההקרבה שלהם תעזור.

בברברה, כמו בשלגי הקילימנג'רו, בכלל לא בטוח כי הצעד שנקטו הגיבורים הוא הצעד הנכון. אפילו די בטוח כי הוא לא הצעד בו ינקטו רוב בני אדם. אבל שני הסרטים מציעים אופציה להתנהגות אנושית המאפשרת לקהל לבחון מחדש את יחסו לזולת ויחסו לפעילות שלו במצב פוליטי או חברתי נתון. בעיקר, הסרטים הללו מביאים דמויות אשר מציבות את עצמם בנעלי האחר ברגע מסוים, ובשני הסרטים מדובר ביותר דמויות ממה שנדמה. אלו לא רק סרטים המציגים דמויות משנה מורכבות ואמינות – אלו סרטים המטיפים לקהל להסתכל על אלו הזקוקים לעזרה ולא מבקשים אותה בסביבתם.

שני הסרטים רוצים מאוד לספר סיפור מרתק, אבל הם גם רוצים להטיף לקהל מסר הומני. המסר לאו דווקא מוביל לנקיטת עמדה פוליטית מסוימת או שינוי בחיים. הסרטים בסך הכל מבקשים שנתייחס לסובבים אותנו ביותר כבוד, אבל הם מספקים חוויה בידורית מספקת גם בלי קשר למסר שסחטתי מהם, גם אם בברברה הקהל צריך להתאים את עצמו לסרט מעט יותר על מנת להינות.
למעשה, ברברה מגביל מעט את הקהל שלו: הוא יכול להרגיש מתוסרט מדי עבור חובבי הקולנוע האמנותי ואיטי מדי עבור חובבי הקולנוע המסחרי. מזלי הוא שאני מסוג האנשים שיכול להתענג על סגנונות קולנועיים רבים ולכן הסרט היווה חוויה מרשימה למדי עבורי.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.