• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"ממלכת אור הירח", סקירה

1 ביוני 2012 מאת עופר ליברגל

יש יוצרי קולנוע אשר ניתן לזהות את הסגנון הייחודי שלהם בכל סרט שהם מביימים, כמעט בכל סצנה. ויש את ווס אנדרסון, שהוא מקרה הרבה יותר קיצוני של התופעה – הוא פיתח סגנון שאומנם מושפע מידע קולנועי רחב והשפיע בעצמו על לא מעט יוצרים, אבל דומה כאילו הוא מנתהל בתוך יקום סגנוני נבדל משאר העולם. הסרטים של ווס אנדרסון נראים כאילו הם לקוחים מעולם בו הצבעים נראים אחרת. בו שירי הפופ המוכרים הם שונים לגמרי ובו אנשים מדברים בסגנון דיבור שלא דומה לאף דיאלוג ששמעת בחיים, בקולנוע או בספרים. יש לא מעט קווי דמיון בין העולם הקולנועי של ווס אנדרסון לעולם בו אנו חיים ואל העולם אותו אנו חווים ברוב הסרטים, אבל זה רחוק מלהיות אותו הדבר, או אפילו דבר קרוב.

לכן, הקולנוע שלו מתחלק לאוהבים ושונאים, או לכל הפחות למסמפטים ומסוייגים. כי למרות הסגנון הייחודי וההנאה שאני מפיק מסרטיו, קשה לי לחשוב על אנדרסון כעל במאי גדול באמת – יש משהו מאוד מכני בסרטיו, בחזרה שלו על נושאי עיסוק ועל מאפיינים ויזואליים. הסרטים שלו מכילים, כמעט ללא יוצא מן הכלל, כמות גדולה מאוד של שורות מבריקות או סצנות שמרגשות עד דמעות – אבל הם לרוב לא מתחברים ליצירה אחידה, למכלול שהוא גדול יותר מסך חלקיו. כלומר, סרטי אנדרסון תמיד מכילים משחק מעולה, פסקול נפלא וצילום מרהיב, אבל יחסית לסרטים שאלו הם נתוני הפתיחה שלהם – לי תמיד היה חסר בהם דבר מסוים. כלומר, עד שראיתי את סרטו החדש ממלכת אור הירח (Moonrise Kingdom). סרט שלקח לו קצת זמן לכבוש אותי אבל מהרגע שזה קרה, זה היה כיבוש טוטאלי שהחזיק מעמד גם צפייה שנייה ושלישית. וב"החזיק מעמד" אני מתכוון התעצם עם כל שנייה שחלפה.

ההישג הזה נובע בעיניי, בין היתר, מעידון מסוים בסגנונו של אנדרסון. מעריציו לא צריכים לחשוש, הוא עדיין נוכח בכל שוט ושוט בסרט, אך דומה כי הפעם קצת יותר בקטן. למעשה, דומה כי זוהי הגרסה של אנדרסון לסרט "קטן". הסרט אומנם מציג גלריה רחבה למדי של דמויות, אבל גם מציג סיפור די ישיר, כמעט בלי עלילות משנה ובלי שאפתנות יתר. להוציא את סרטו הראשון פשיעות קטנות (Bottle Rocket) היה תמיד מימד אפי בכל סרטיו של אנדרסון. בממלכת אור הירח המימד הזה משני יותר. לסיפור אומנם יש אלמנטים של אגדה ושל אהבה טוטאלית, אך מדובר באגדה קטנה.

אם נבודד את שני הנושאים המרכזיים הנידונים בסרטיו של אנדרסון, הם יהיו משפחה (או קבוצה, אבל לרוב משפחה ביולוגית) לא מתפקדת מצד אחד ואהבה רומנטית וטוטאלית מן הצד השני. אנדרסון הוא רומטיקן חסר תקנה – כשהדמויות שלו מאוהבות, זה עניין הרבה יותר גדול מחיים ומוות. לכן נדמה כאילו הדמויות שלו מדברות כמו משוררים רומנטים, יותר נכון כמו מתבגרים אינטליגנטים השואפים להיות חכמים. לכן אולי הסרט שלו שהכי אהבתי עד היום היה ראשמור (נקרא בעברית גם המירוץ לצמרת של מקס פישר) אשר הגיבור שלו הוא מתבגר. בממלכת אור הירח אנדרסון עוסק בגיבורים בני 12, כלומר ראשית גיל ההתבגרות, שלב בו אהבה תמימה וטוטאלית היא אפשרית והגיונית. אנדרסון יצא לעשות סרט על אהבה ראשונה כפי שהיא מופיעה בחלומות – אהבה דו צדדית, שיש לה הגיון משלה ושהמבוגרים הרציונלים אולי מבינים, אבל לא יכולים לקבל.

הסרט מובל בידי שני ילדים בני 12 הבוחרים לברוח יחד. הילד הינו סם, יתום אשר לא מצליח לגרום לאנשים לחבב אותו. הוא חניך צופים במחנה קיץ, באי השוכן לחופי צפון מזרח ארה"ב, והוא הכי פחות פופולרי בגדוד שלו אבל צופה מצטיין בכל הקשור לקריאה ושרטוט מפות ובניית מחנות בשטח. הוא מתאהב בסוזי, ילדה עם נטייה קלה לאלימות החייה בבית הוריה הפרקליטים בצידו השני של האי. לאחר שנה של חילופי מכתבים, הם מתאמים בריחה משותפת. אין להם יותר מדי ספקות לגבי האפשרות שהם יתפסו, אבל המילוט אל חיים משותפים הוא עבורם הכרח, כי אף אחד אחר לא מבין אותם. כמו רוב גיבורו של אנדרסון, הם יוצאי הדופן של החברה, סוג ייחודי של גיקים. הם לא מוכנים להתפשר על דבר. אי אפשר שלא להרגיש כי יש להם הפרעה נפשית כלשהי, אך קשה יותר שלא להתאהב בהם, שלא לדבר על הרצון ללקות באותה הפרעה נפשית, גם אם קשה לעמוד בדיוק על פשרה. נראה כאילו הם לא מתסכלים על העולם בדרך בה רוב בני אדם מתסכלים עליו. נראה כי הדרך שלהם לחוות את הדברים היא הדרך הנכונה יותר ויש משהו מתסכל בכך שכבר לא נחווה תחושה זו.

לא לחינם ממקם אנדרסון את הגיבורים שלו בשנת 1965 – יש משהו נוסטלגי בשימוש שלהם בטכנולוגיה ישנה יותר, אבל הסיבה העיקרית היא שהם חיים בתקופה בה ארה"ב עדיין לא עברת את השינוי החברתי של הכרה בבעייתיות המלחמה בויאטנם, באפליה הגזעית ובצדדים השליליים של המהפכה המינית. הסרט כולו מתרחש כמעט ברגע אחרון של תמימות, והוא שואף להקפיא את התמימות הזו לעד.

הרבה מן הקולנוע של אנדרסון מבוסס על ליהוק מוצלח. הוא יודע להתאים לשחקנים מוכרים תפקיד שהולם אותם בצורה מדהימה (הוא למשל המציא מחדש את ביל מארי). בסרט הזה הוא מתגלה כמהלק מוצלח של ילדים. הדבר נכון בעיקר לגבי גיבורי הסרט, המגולמים בצורה מרשימה בידי ג'ארד גילמן וקארה הייווארד. אבל הסרט לא זונח את דמויות המבוגרים – שורה של שחקנים מוכרים מגלמים דמויות משנה מקסימות, בהם דמויות אשר עיקר תפקידן הוא להאיר את הדמויות הראשיות באור אחר ודמויות אשר יש בהן מימד מרתק גם באופן עצמאי.

מבין הדמויות היותר מורכבות, המרשימה ביותר בעיניי היא דמותו של השוטר שארפ, השוטר היחיד על האי. הוא שוטר המנסה להיות בצד של הצדק והדאגה לתושבים, אך בו בזמן הוא מודע לכך שאין לו באמת הרבה כוח או הבנה של החיים. אין לו משפחה, אין לו אמון בקשר הרומנטי בו הוא נמצא ובמהלך הסרט הוא אומר כי הילד בן ה-12 הרבה יותר אינטליגנטי ממנו. הדמות הזו מגולמת בידי ברוס וויליס, אשר אינו זר לתפקידי שוטרים, אך הדמות שלו מצליחה להיות הרבה יותר משבירה של הטייפקאסט או ערעור על הזדקנות כוכב סרטי הפעולה. יש בה משהו כן ואמיתי.

דברים דומים ניתן גם לומר על המדריך בתנועת הצופים, המגולם בידי אדווארד נורטון. כמו השוטר, גם הוא מאמין בצורה מוחלטת בערכי הגוף אותו הוא מייצג, אך דומה כי הוא חסר מודעות עצמית לחלוטין וכי המקצועיות שבה הוא מנסה להתנהג לא הולמת את חשיבות הצופיות או חשיבותו בכלל. הסרט הוא סרט התבגרות, אבל הדמויות של הנערים הם לא הדמויות אשר עוברת את השינוי – המבוגרים זקוקים לתהליך התבגרות מורכב יותר, לאיזון האהבה שלהם למקצוע באהבה לחיים, לחוסר הסדר שמחזיק את הסדר.

הדבר נכון גם לגבי הוריה של סוזי, המגולמים בידי פרנסיס מקדורמנד וביל מארי – נדמה לי שכתבתי מספיק גם לגבי אופי הדמויות ורמת המשחק רק על ידי ציון הליהוק. בכל זאת, הניואנסים של מערכת היחסים בין שני הזוג ובינם לבין ילדיהם נחשפו בעיניי רק בצפייה שנייה – אנדרסון והשחקנים שלו מעבירים משבר לא רק באמצעות הדיאלוג, אלא גם באמעות שתיקות קטנות ושינויים מינוריים בהבעת הפנים. מארי ומקדורמנד מדגימים עד כמה הצלחה מקצועית ובית מרווח יכולים להיות דבר כואב.

אבל ייתכן כי בראש רשימת השחקנים המצטיינים של הסרט מופיעה דמות כל כך פונקציונלית שאפילו אין לה שם – קוראים לה רק "שירותי רווחה" וכשמה כן היא – מקצועית, נטולת רגשות אך פועלת למען הרווחה של הילדים, לפי מיטב הבנת החוק היבש. מגלמת אותה טילדה סווינטון, בשתי סצנות (ועוד שתי סצנות בהן היא בשוליים) והיא מצליחה להפנט בעזרת דמות שהיא כמעט לא דמות. הקאסט הרחב כולל גם הופעה משעשעת של ג'יסון שוורצמן, קריינות של בוב באלבן המקסים, שמשפר כל סרט בו הוא מופיע, מספר רב של ילדים המגלמים תבניות דמות וגם קצת הארווי קייטל. באופן מפתיע, לא ניתן למצוא אף אדם העונה לשם ווילסון לאורך הקרדיטים.

ממלכת אור הירח הוא סרט על אהבה ראשונה ועל האדרה של תמימות, גם בעולם שאיבד את התמימות. ולכן, צריך מידה מסויימת של תמימות על מנת להיכבש בקסמו. אבל כשזה קורה, זה מרגיש לא סתם כמו אהבה חדשה, אלא כמו אהבה ראשונה. כמו להתאהב בקולנוע בפעם הראשונה. אין ספק כי ראיתי סרטים מורכבים יותר (גם מבית היוצר של ווס אנדרסון עצמו), סרטים המשאירים יותר מקום למחשבה, או סרטים מצחיקים יותר. אבל לפחות בשבועות הקרובים, הסרט הזה הוא הסיבה לרבים מחיוכיי. אני מרגיש כי השלם שלו גדול מסך חלקיו. אני לא יודע אם זה יהיה המצב עבור כל או רוב הצופים, אבל יש בי חלק שרוצה שהסרט הזה יישאר פרטי שלי, שאוכל לברוח עימו ביחד. לא לנצח רק לכמה ימים, ללילה אחד. או אולי רק לעוד שעה וחצי, פעם נוספת.

תגובות

  1. מה כבר יש להגיד? אני מאוד מסכים עם הביקורת וזו גם בערך הייתה דעתי אחרי הצפייה בסרט. הסרט פשוט השאיר בי טעם של עוד, כאילו כל מה שראיתי עכשיו, אני רוצה לראות שוב ושוב. ויש לי כבר כרטיס מוזמן להיום בערב, כי אני פשוט חייב לראות את זה עוד פעם.

    1. בת אל הגיב:

      נכון.מסכימה לחלוטין עם הכתבה על הסרט וכן עם התגובה. ויזואלית הסרט יפיפה… התמונות נפרשות מתוך דפים מצהיבים של ספר הרפתקאות. הליהוק נפלא. חייבת לעצמי צפייה חוזרת. מגל

  2. א.ס. הגיב:

    וואו, מעניין מה תהיה חווית הצפייה כשתזדמן לי הזדמנות לראות את הסרט הזה. ראיתי אך ורק שני סרטים של אנדרסון, והם הספיקו די והותר על מנת לגרום לי להבין את הדילמה אשר חווים הצופים כלפי הבמאי הזה – את "ראשמור" שלו פשוט מצאתי (כמתואר היטב בכתבה) מכני לגמרי ומשעמם. לעומת זאת, את "מר שועל המהולל" מצאתי כסרט מקסים מקסים מקסים, קטן אך מבריק, מפואר מבחינה ויזואלית אך גם משופע בהמון רגש.

  3. rinveges הגיב:

    אני חושב שמעבר למחלוקת בין אוהבי ווס אנדרסון לאנשים שלא מחבבים אותו, יש מחלוקת יותר מעניינת בין החובבים של ווס אנדרסון עצמו – החלוקה של הסרטים שלו, העובדה שהסיבה ללמה אהבת את הסרט היא תמיד תהיה אותו דבר, אבל הסרטים עצמם יהיו אחרים. במילים אחרות המחלוקת בין אלו שחושבים שטננבאום הוא סרט מושלם ודרג'לינג זה מיחזור לבין אלו שחושבים שטננבאום זה סרט היפסטרי – אסטיקה חסרת תוכן ואילו דרג'לינג זו פנינה אמיתית של אהבת אדם. אני לדוגמא לא סבלתי את מר שועל המהולל אך את "סרט מקסים מקסים מקסים, קטן אך מבריק, מפואר מבחינה ויזואלית אך גם משופע בהמון רגש" אני יכול לומר בלב שלם על ראשמור.
    אנדרסון תמיד מצייר את אותו פרוטגוניסט – הילד הבודד בגלל האינטלגנציה הגבוהה שלו, והמוזר בגלל הבגרות המנטלית שלו, המתאפיינת באיפוק רגשי, בסירוב לקחת חלק בספונטניות של הילדות. בניגוד לרוב הסיפורים ההוליוודים, בסרטים של ווס אנדרסון הילד הזה לא נדרש להשתנות. ההאפי אנדינג של ווס אנדרסון הוא הפי אנדינג שלם יותר מסרטים הוליוודים אחרים בגלל שההפי אנדינג שלו לא תמיד קשור בעלילה, אלא קשור במקום של הגיבור לעומת העולם בסוף הסרט – הילד הדחוי שלא מוצא מקום בעולם מצליח לשמור על הזהות שלו והופך את העולם לרחב יותר, לכזה שעכשיו יכול לכלול גם אותו.
    נוטים לומר שווס אנדרסון הוא במאי של היפסטרים, וזה נכון בגלל שהיפסטרים הם קהל אינטלגנטי, וקהל אינטלגנטי מורכב בדרך כלל מילדים עם אינטלגנציה גבוהה מהרגיל, עם בגרות מנטלית ואיפוק רגשי.
    בממלכת אור ירח ווס אנדרסון לכאורה מנסה להתנקות – במקום לדבר על בוגרים ילדותיים הוא מדבר על ילדים. זה היה אמור להפוך את הסרט הזה ליותר כנה, זה היה אמור להיות מקסים. איכשהוא, בשבילי זה עבד הרבה פחות. כשאוון וילסון בבטל רוקט אומר שהוא הרבה יותר חסר ביטחון ממה שהוא משדר, כשכל מה שהוא משדר לאורך כל הסרט זה חוסר ביטחון, זה מקסים. זה גם פותח את הדמות במשפט אחד, שולי, וגורם לך להבין את המניעים העמוקים של הדמות שלו. כשהילד בממלכת אור ירח מסכים עם ברוס ויליס שאומר לו שהוא יותר אינטלגנטי ממנו, זה פשוט פחות פועל. וזה פחות פועל בגלל שהדמויות של ווס אנדרסון בסרטים האחרים הם דמויות עם היסטוריה של סכסוך פנימי – יש בהם שלמות כלשהיא וקבלה של עצמם, אבל זה מגיע אחרי מאבקים של התבגרות. כי הסרטים של ווס אנדרסון הם סרטי התבגרות במובן שונה – ההתבגרות אצלו היא לא קבלה של החוקים הפועלים בעולם אלא התבגרות של העולם לעומת התמימות של הגיבור. ובסרט הנוכחי הסכסוך הפנימי הזה לא קיים, והשלמות אצל הילדים היא מובנית בתוך התסריט. כלומר עם ווס אנדרסון היה באמת עושה סרט כנה ואוטוביוגרפי אז הוא היה עושה סרט על ילדים כאלה שנאבקים בדבר הזה, שמנסים למצוא את המקום שלהם בעולם. שמסרבים להכיר בכך שהעולם בסדר ושהם דפוקים. אבל כאן, בממלכת אור הירח אין באמת מאבק. הילדים מקבלים את עצמם, ורק מחכים שהעולם יתיישר לפי הרצונות שלהם. וזה לא פועל ככה בעולם, לפחות לא אצלי.

    עוד דבר שמשום מה לא מדברים עליו בהקשר של הסרט הזה זה העיצוב של הדמות של הילדה. לא יודע עם זו שמרנות מוגזמת מצידי, לא יודע עם זה עניין פוריטני. ואני מבין את הקסם שיש ברעיון של ליצור פאם פאטאל בת 12. והסצנה שבה הם מתנשקים והיא אומרת לו שהוא יכול לגעת לה בציצי ושהיא חושבת שהם יגדלו היא באמת סצינה מקסימה. אבל יש משהו מאוד צורם בכל העניין הזה. כי זה לא רק להציג ילדה בת 13 בביקיני, זה לביים אותה כאילו היא ז'אן מורו, זה לאפר אותה מהרגע הראשון, זה ליצור מהדמות שלה סמל סקס בת 13. קשה לי לראות את ווס אנדרסון כציניקן, ואני חושב שיכול להיות שהוא באמת רצה להציג את הדמות שלה דרך הפריזמה של ילד מאוהב, אבל מה שיצא לו זה מעין הסבר ללמה מרגו טננבאום כל כך דפוקה.

    1. לעצב פאם פאטל בת 12 זה היה יכול להיו בעייתי. אין אף מאפיין של הפאם פאטל שהילדה בסרט עונה עלו. הסצנה על החוף מדגישה כי הגיבורים אומנם מודעים למיניות שלהם וכי המיניות אמורה להיות דרך לביטוי אהבה, אך היא גם לא ממש מעניינת אותם ואת האהבה שלהם הם מביעים בצורה טהורה יותר בדרכים אחרות. פאם פאטל מדרדרת את הגיבור ומנצלת אותו. כאן היא גואלת אותו, מובלת על ידו רוב הזמן למעשה עוברת את התהליך לא פחות ממנו.

    2. חתול בשירות הצדק החברתי הגיב:

      "וזה נכון בגלל שהיפסטרים הם קהל אינטלגנטי, וקהל אינטלגנטי מורכב בדרך כלל מילדים עם אינטלגנציה גבוהה מהרגיל, עם בגרות מנטלית ואיפוק רגשי."
      קראתי להנאתי תגובות עד שנתקלתי במשפט הזה.
      אם אפשר להימנע מהכללות על קבוצות אנושיות בדיוני קולנוע זה יהיה נחמד, כי זה סתם נשמע צורם.
      רוב האנשים המאד אינטליגנטים שאני מכירה ורואה ביומיום מסביבי אין בהם ולו שביב היפסטריות; ומאידך לחלק מההיפסטרים שהכרתי אין שביב אינטלגינציה.
      רוב הקהלים האינטליגנטים שזכיתי לראות מורכבים ממבוגרים אינטלינגטיים.
      אז עד כמה שהכללות זה נחמד לביקורת שלך ונדמה כמשתלב באופן מושלם, איני חושבת שזה מקומן. הן לעולם לא נכונות, איך שלא מסתכלים עליהן.

      1. סליחה שאני מתפרץ אבל…
        אם נימנע מ"הכללות על קבוצות אנושיות בדיוני קולנוע" זה לא יהיה נחמד, כי אז אני לא משוכנע שיהיו בכלל דיוני קולנוע. עצם ההגדרה של מושגים כמו "קהל" ו"מבקר" הן הכללות מאוד לא מדוייקות אבל מאוד רווחות, למשל. ובדיוק כאן חשוב להעיר כן למכלילים ולהסביר להם שצורם, או שהטיעון שלהם דווקא נחלש ולא התחזק בעקבות הנחרצות של ההכללה. זה חלק מהמהות של דיון קולנועי. לדוגמה – אני מוכרח להעיר על ההכללה הבאה שצרמה לי:
        "איני חושבת שזה מקומן. הן לעולם לא נכונות, איך שלא מסתכלים עליהן".
        זה משפט קצת… מכליל מדי, לא?

        1. חתול בשירות הצדק החברתי הגיב:

          אני לא רואה את ההכללה בקהל ומבקר, לדעתי אלה מושגים שמוגדרים היטב. ואם הם כוללים הם כוללים דברים בתוכם מבחינה סמנטית. ההכללות שאני מדברת עליהן הן לא סמנטיות, אלא קוגנטיביות.
          המשפט שרשמתי כנראה נתפס בעיניך כמכליל מדי, אולי כי לא כללתי בתגובתי את ההכללות מבוססות העובדות-בשטח, כמו כל שחקני הכדורסל גבוהים או כל שחקני השחמט בעלי IQ גבוה. אבל התייחסתי למגיבה שמעליי ולהכללות מעין אלה שהיא עשתה. הכללות כאלה, המבוססות על דעות קדומות ומכאן שנובעות מסטריאוטיפ, הן בהכרח לא נכונות. מבחינתי כל הנשים גרועות בנהיגה, כל הישראלים חצופים או כל ההיפסטרים חכמים זהות בחוסר נכונותן.
          ואני כן חושבת שעדיף בכלל בדיונים להימנע מהכללות כאלה. הן מזיקות, פוגעניות. וגם אם הן לא מזיקות בעליל, כמו של המגיבה מעליי, שאגב חוץ מזה התגובה שלה יפה ומנומקת, אז הן בוודאות חוטאות לאמת, לפחות עד שלא תביא לי את מבחני האינטליגנציה של כל האנשים שמחשיבים עצמם כהיפסטרים או שמחשיבים אותם ככאלה, ותראה לי שהם מעל הממוצע.
          השורה התחתונה שלי, שהכללות הנובעות מסטריאוטיפים אף פעם לא נכונות. ועד כמה שהן מקלות על דיונים, כדאי לזכור שהן חסרות שחר, ולפחות לציין שבמקום שכל הנשים גרועות בנהיגה, אז רק חלק מהנשים שאני מכירה גרועות בנהיגה. ותו לא.

          1. rinveges הגיב:

            הי
            א' אני מגיב ולא מגיבה, אבל מקובל עלי לחלוטין שיתייחסו אלי בתור בחורה.
            ב', אני לא כל כך מבין איך בדיוק ההערה הזו פוגענית. אני יודע שבגדול שם התואר היפסטר מעורר בעיקר מיאוס, אבל לא ידעתי שזה הגיע לרמה פוגענית. אם מישהו נפגע מכך, בין אם הוא היפסטר ובין אם הוא אינטלגנט, אני מבקש את מחילתו.
            וג', אני לא בטוח בזה במאה אחוז, אבל אני די חושב שהיפסטר זה מונח מאוד לא מוגדר. אפשר אפילו לומר שאחד המאפיינים של ההיפסטריות היא שהיא די קשה להגדרה. ולכן כל הכללה על היפסטריות סביר להניח שלא תהיה מדויקת לחלוטין, בעיקר בגלל שההגדרה של היפסטר עדיין לא הוגדרה בצורה מוחלטת.
            בכל מקרה מה שאני כן דיברתי עליו, זה תכונת האחרות, שהיא דבר שבכל תיאור של היפסטריות תחזור ותצוץ. אז אם אני מחליף את המילה היפסטר במילה אחר זה עוזר לך לא להיפגע מהתגובה שלי?
            באופן כללי, נראה לי שאני מבין את ההתנגדות לנסיון להכליל תכונות אופי מסוימות על קהל של אנשים שאוהבים סרט. כלומר אמירה כמו "כל האנשים שאוהבים סרטים של רוב מארשל הם אנשים שחונכו על ברכי המונוגמיה ויודעים לפחות סרט אחד של דיסני בעל פה" יכולה להיות מעצבנת. אבל אני עדיין די אסכים איתה.
            המקרה של ווס אנדרסון הוא אפילו יותר קיצוני, כי הסרטים שלו הם חלק חשוב בעיצוב של הדבר הזה שנקרא היפסטריות, הן מבחינה אסתטית, והן מבחינה תמטית. ואני כן חושב, או אוהב לחשוב על סרטים במובנים רחבים יותר מאמצעי בידור. אני כן חושב שסרטים, גם טובים וגם רעים, מעצבים ומעוצבים מהמרחב התרבותי שבהם הם מתקיימים. אם הייתי כותב עבודה סמינריונית על ווס אנדרסון סביר להניח שהייתי מנסה להביא נתונים סטטיסטים שיגבו את הטענות שלי. ועוד יותר סביר להניח שבגלל שהייתי צריך להביא נתונים סטטיסטים לא הייתי כותב עבודה סמנריונית. אבל זו לא עבודה סמנריונית על ווס אנדרסון. סתם מחשבות על סרט שמאוד לא אהבתי מבמאי שאני מאוד אוהב. זה הכול.

          2. חתול בשירות הצדק החברתי הגיב:

            אמרתי על תגובתך בפירוש שהכללתך לא פוגענית, רק לא ייתכן שהיא נכונה. לא כל ההיפסטרים חכמים, ילדים היפסטרים לא בהכרח רגישים מילדים אחרים, ותו לא. ואני אומרת על סמך היכרות אישית, וגם על סמך זה שהכללה זו פשוט לא תיתכן, יש אנשים שנהנים להגדיר עצמם כהיפסטרים לא בשל רגישות יתר, אלא מסיבות אחרות.

          3. טוב, אם את לא רואה לא את ההכללה בדוגמאות שנתתי ולא את ההכללה במשפט שלך, אז אני מניח שאין לי איך להמשיך.
            אני יכול רק לצאת החוצה מהדיון, להתנצל שהתערבתי (כי ניר, הבחור שהגבת לו, הרי מסתדר לבד יפה מאוד) ולהבטיח לך שהכללות יישארו חלק מהדיון הקולנועי כל עוד אני פה. אני פשוט חושב שהן הכרחיות לפחות כמו תגובות שמבקשות להימנע מהן.

  4. rinveges הגיב:

    "כיום מתואר בדרך כלל האב-טיפוס של דמותה כדמות שחוצה ללא הפסק את הקו הדק שבין הטוב לרע, ולמרות קיומה של נאמנות הקיימת בה באופן כזה או אחר, מעשיה ופעולותיה עדיין חסרי מצפון מוסרי במידה מה."
    " הסיבות העומדות ברקע המעשים ודרכי הפעולה שלה כלל אינן ניתנות להסבר, אפילו לא על ידה, והדבר גורם להפיכתה לדמות טרגית. המסתורין שבאישיותה, כפי שהוא נתפס על ידי הסובבים אותה, הוא שהופך את הדמות שלה למושכת כל כך, אך בה בשעה הוא גם גורם לאבדונה."
    -מאפיינים מויקפדיה לפאם פאטאל שאני חושב שדי מתאימים לילדה.
    נכון, המיניות והשימוש במיניות שונה כאן, אבל הוא לא באמת שונה משאר הדרך שבה הדמויות בסרט שונות – עם עצורים כשהם מדברים, הם עצורים כשהם משתמשים במיניות.
    הפאם פאטאל זה מונח שמשתנה בכל פעם שמגיע יוצר שמצליח לתפוס את התקופה שבתוכה הוא פועל – ווס אנדרסון הוא בהחלט כזה, גם אם הוא לא באמת מקבל הכרה כזו, וזה רק הגיוני שהנשיות שהוא מציג תהיה שונה מהדמות הקלאסית. ועדיין מדובר בילדה בת 12, אז זו לא פאם פאטאל קלאסית ואולי היא לא דוגמא כל כך טובה כדי לדבר על המיניות בסרטים של ווס אנדרסון, אבל מרגו טננבאום היא פאם פאטאל לגמרי, גם עם המיניות שהיא משתמשת בה היא מודעת לעצמה ושלילית (במובן של מניעה, לא של רוע) במקום חיובית.

השאר תגובה