• סרטים חדשים: פרק מספר חמש לעלילות ג'ק ספארו
  • אימת החודש - מאי 2017
  • פסטיבל קאן 2017: הדיווח השלישי של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • דוקאביב 2017: דיווח שישי ואחרון
  • שעתם היפה
  • פסטיבל קאן 2017 - הדיווח השני של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

"מקום לחלום עליו" והאהבה שלי לקולנוע של קמרון קרואו

4 במרץ 2012 מאת עופר ליברגל

לקטע הבא אין שום קשר ישיר לסרטו החדש של קמרון קרואו – מקום לחלום עליו (We Bought a Zoo). הוא קשור להרגשה שלי אחרי הצפייה בסרט הזה או אחרי כל צפייה בסרט של קרואו. האמת היא שאחרי מקום לחלום עליו לא הייתי רחוק מלשחזר את הסצנה המפורסמת, בחניון של קניון אילון – אבל בדיוק אז פסק הגשם. וממילא היו לי רק 20 שניות של אומץ. זה אולי מספיק בסרט עצמו, אבל לא תמיד מספיק בחיים.

הסרטים של קרואו גורמים לי להרגיש מאוהב. אך זה לא בהכרח אומר שאני ממליץ עליהם. למעשה, אני אוהב אותם למרות שאני תמיד גם מודע לחסרנות שלהם – הם ארוכים מדי, נגררים לנוסחות בכל דרך אפשרית וסנטימנטליים כמעט עד גיחוך. אפשר לחוש באיזה רגע יכניס קרואו שיר רוק/פופ לפסקול ואפשר רק לנסות לנחש האם הפעם זה יהיה בוב דילן, אלטון ג'ון או ניל יאנג (שניים מתוכם מיוצגים בסרט החדש). אבל האהבה שלי אל קרואו אינה אהבה למרות החסרונות של סרטיו – אני אוהב אותו בגלל החסרונות שלהם.

קרואו הוא במאי לחלוטין נטול ציניות. דבר שהוא קצת מוזר, בהתחשב בכך שהבמאי הנערץ עליו ביותר הוא בילי וויילדר, גדול הציניקנים בהוליווד. אבל ייתכן וזהו מוקד המשיכה של קרואו עבורי- הוא מודע לכך שזה עולם ציני ואכזר. המילים של רבים מן השירים שהוא משלב בפסקולי סרטיו (בקפידה של מי שהחל את הקריירה שלו ככתב מוזיקה) הן כואבות מאוד. אבל הוא מסרב להיכנע ובוחר בקולנוע של סיפורים אופטימיים ומפגשים אנושיים מרגשים.

קרואו אוהב מפגשים בין אנשים. הוא אוהב לצלם אנשים מסתכלים על אנשים ורואים בהם משהו. כמות הקלוז-אפים בסרטיו (בייוחד בזה האחרון) היא גדולה במיוחד – הדמיות רואות דמויות אחרות מאכזבות אותן אבל עדיין מביטות עליהן בהערצה, גם אם זו הערצה מאוכזבת. כאשר הקלוז-אפים האלו מתמקדים בשחקנים טובים (בקולנוע של קרואו הכוונה היא פחות או יותר לכל אחד שהוא לא אורלנדו בלום) קשה לי שלא ליפול שבוי בידי הקסם ההוליוודי הישן והנדוש ביותר.

יש לציין כי לא כל סרטיו של קרואו הציגו סיפורים אופטימיים – לחלקם אפילו אין סוף טוב. הסרט הראשון שביים, אמרי לי כן (אם זה נראה לכם תרגום גרוע ל-Say Anything, כנראה לא שמם לב לשם העברי של הסרט הנוכחי), מסתיים בסוף פתוח. אבל המבט של קרואו עצמו על בני אדם הוא תמיד אופטימי, גם לגביי דמויות הנבלים בסרטיו. במקום לחלום עליו יש דמות שכולה אכזריות, קפדנות וקטנוניות. ובכל זאת חשתי שהבמאי מבין אותה ואפילו אוהב אותה. שלא לדבר על כך שבכמעט מפורסמים הדמות שהכי מעוררת הזדהות היא דווקא דמותה של אמו של גיבור, דמות אשר מתנגדת פחות או יותר לכל מה שהסרט מפאר.

סגולה נוספת של הקולנוע של קרואו היא הדיאלוגים, בהם ההשפעה של וויילדר בולטת במיוחד. גם בלי אכזריות, הדיאלוגים כתובים בשיטה כמעט מתמטית ולא מנסים לחקות את החיים, אלא לומר משהו על החיים. גם אם אותו משהו מדבר על מוות ועל לקיחת החלטות קשות, התחושה הכנה של קרואו נוכחת בכל משפט.

עם כל אלו, קשה לי לגמרי להמליץ על הסרט הנוכחי. הרי אהבתי גם את אליזבתטאון (Elizabethtown), אחד מן הסרטים המושמצים ביותר בעשור האחרון, שהוא במקרה גם סרט שראיתי שלוש פעמים בקולנוע. אז אין לכם סיבה לקחת את המילה שלי לגבי סרטים של הבמאי הזה. מה גם שהפעם מאט דיימון משחק בתפקיד הראשי ולא אורלונדו בלום – כך שהתלונה היחידה שהייתה לי על הסרט הקודם של קרואו הפכה ללא רלוונטית.

הסרט מבוסס על סיפור אמיתי, פחות או יותר. דיימון מגלם אלמן טרי המתקשה לטפל בשני ילדיו. עבודתו ככתב לאירועים קיצוניים לא עוזרת במקרה של משפחתו שלו, והוא לא ממש יודע מה יהיה הצעד הבא שלו. בנקודה זו ברצוני להזכיר את שמו הלועזי של הסרט – We Bought a Zoo. זה אולי לא הרבה יותר מוצלח מן השם העברי, אבל לפחות די מסביר את העלילה.

הגיבור שלנו מגלה (הפתעה!) כי לנהל גן חיות זה לא עסק פשוט. במיוחד משום שהוא קנה גן חיות שפשט את הרגל וממשיך להיות מתופעל מכיוון שיש בו חיות נדירות. מהר מאוד הוא פוגש את הצוות המסור שיעזור לו להיאבק למען פתיחה מחודשת, למרות האזהרות של אחיו רואה החשבון (תומאס היידן צ'רץ). הצוות המסור כולל את סקרלט ג'והנסון ואל פאנינג, מה שמאפשר לקרואו לא רק לסמן וי על כל מי שגילמה תפקיד ראשי בסרט של סופיה קופולה, אלא גם לצוות עלילת משנה רומנטית הן לגיבור האלמן והן לבן המדוכא שלו. עוד בצוות גן החיות – פטריק פוגיט, שם שאומר לגרום למריצי קרואו לחייך באופן אוטומטי.

אז כן, האקפוזיציה ארוכה מדי, חלק מן הפתרונות העלילתיים נראים מאוד לא סבירים (למשל: דיימון וג'והנסון מנהלים גן חיות. למה שמישהו יסתכל על החיות?) והסרט הזה דביק ברמות שאנו לא מורגלים אליהן בעולם הציני של ימינו. אפילו לא בסרטים הוליוודים. אבל מאיפה שאני עומד, השמש זורחת על כל דבר בסרט.

למי שלא מכיר את הקריירה של קרואו, הנה סקירה קצרה על כמה מהישגי העבר שלו:

נעורים בקצב מהיר (Fast Times at Ridgemont High)

קרואו, שסיים תיכון בגיל צעיר מאוד וגם כך נראה צעיר לגילו, נשלח כעיתונאי לתיכון על מנת לחקור את הנוער מבפנים. יצא לו ספר. הוא עיבד אותו לתסריט ופנה לבמאי צעיר שהוא חשב שיתאים לסרט על אהבות של בני נוער – דייויד לינץ'. למזלו, לינץ' סירב בנימוס והבמאית אמי אקרלינג הפכה את התסריט לסרט שהקדים את סרטיו של ג'ון יוז בהצגת סיפורי האהבה של הנוער האמריקאי. רק שהסרט הזה כולל עירום, אוננות, סמים וטעות עובדתית מביכה למדי על לד זפלין, בערך הדבר האחרון שניתן לצפות מסרט שכתב קרואו. אקרלינג החליטה ללהק לסרט שחקנים אלמוניים. לגמרי במקרה היא נפלה על שון פן, ג'ניפר ג'ייסון לי, פורסט וויטקר ואפילו ניקולס קייג' כסוג של ניצב. הסרט הזה מאוד מוכר בארה"ב וקצת פחות בארץ. אני מאוד ממליץ להכיר אותו.

אמרי לי כן (Say Anything)

אחרי עוד שבע שנים ככתב רוק (כולל הגעה לפסגת המקצוע – כתיבת חוברת מקיפה לאוסף של בוב דילן) קרואו חזר לקולנוע ולבני נעורים. הפעם הסיפור הוא פשוט יותר וקרואו גם ביים את התסריט של עצמו, סיפור על נער המאוהב בצורה טוטאלית בנערה. הוא מחזר אחריה. ומחזר אחריה. הוא נותן לה את ליבו והיא נותנת לו עט. אבל אולי בכל זאת… ג'ון קיוזק בתפקיד שהפך אותו מכוכב של סרטים קטנים לשחקן מוערך, איון סקיי בתפקיד הבחורה שהוא אוהב ולילי טיילור בתור הידידה שגונבת את ההצגה.

סינגלס (Singles)

אחרי שתי הצלחות עם מתבגרים, קרואו עובר לבני עשרים פלוס. בדרך הוא גם עבר לגור בסיאטל ושם לב למשהו חדש בתרבות הצעירה של העיר. למזלו, עד שהשלים את הסרט גם כל העולם שם לב וכך יצא שהסרט שלו הפך בלי כוונה להיות הסרט הראשון שרוכב על גל ההצלחה של מוזיקת הגראנג'. העלילה עוקבת אחר מספר רב של צעירים המחפשים אהבה, בלי לדעת שהיא אולי נמצאת באחת מן הדירות הסמוכות, בבית הדירות בו מתנהלת רוב עלילת הסרט. האמת היא שהסרט נראה תמים אפילו ביחס לקרואו, אבל עדיין יש בו תחושה של כנות קסומה. הקאסט המשובח כרגיל כולל בין היתר את מאט דילון, קיירה סדג'וויק, ביל פולמן, קמפבל סקוט וברדג'יט פונדה בשיא חביבותה.

ג'רי מגוויר (Jerry Maguire)

המעבר לליגה של הגדולים. הסרט שסידר לקרואו מועמדות ראשונות לאוסקר, סידר לטום קרוז את תואר כוכב הקולנוע הגדול ביותר בעולם בחזרה, נתן לקובה גודינג ג'וניור את האוסקר, לרנה זלוויגר קריירה ומעל לכל – סיפק את השורה הרומנטית האהובה/שנואה ביותר בשנות התשעים. אני יכול לספר את תקציר העלילה על סוכן ספורט המגלה מחדש את האידאלים שלו, אבל זה פשוט דומה מדי לכל סרט אחר עם טום קרוז. אסתפק במילה "הלו".

קרואו רצה שבילי וויילדר יגלם תפקיד משנה בסרט, אך הבמאי הנערץ סירב בתוקף. לאחר שוויילדר צפה בסרט ,הוא הסכים לכך שקרואו ינהל עימו ראיון מקיף. התוצאה היא אחד מן הספרים הכי טובים שקראתי על קולנוע. אבל בואו נחזור לסרטים.

כמעט מפורסמים (Almost Famous)

בעיניי, יצירת המופת של קרואו והסרט שאני מנסה למצוא לו רמזים בכל סרטיו האחרים. קרואו חוזר לגיל ההתבגרות ומספר על נעוריו שלו, ככתב מוזיקה אשר נדד עם להקות רוק החל מגיל 15. סביב הגיבור: אמא שמרנית ודאגנית, אחות מקסימה שעוזבת כבר בראשית הסרט, מנטור עיתונאי אגדי ולוזר, גיטריסט אגואיסט ומוכשר, סולן אגואיסט ולא מוכשר, להקה גדולה של גרופיות (סליחה, "בנדיס") ופני ליין הגדולה מכולן, סיבה להעריץ את קייט הדסון לא משנה בכמה סרטים פחות טובים היא הופיעה אחר כך. שעתיים וחצי בגרסת הבמאי. אני מצרף וידאו לסצנה הכי מוכרת, למרות שעבורי הסרט מכיל מספר רגעים חזקים אף יותר –

ואחרי זה באו שני סרטים עלילתיים "שנויים במחלוקת" ועוד שני דוקומנטרים, ממש לאחרונה. אבל עדיף לסיים את הפוסט בשירה המשותפת.

תגובות

  1. Niv Maoz הגיב:

    ברשותכם, אגיב כמו טינאייג'ר… "כמעט מפורסמים שולטטטט!!!1"

    באמת שזו יצירת מופת. והקטע ששמת מהיוטיוב… אני מריץ אותו בריפיטים כבר שנים!

  2. razdmt הגיב:

    סקירה נהדרת של הקריירה של קרואו עם כמה הבחנות נכונות ומעניינות על אופיו של האיש וסוג עבודתו.
    טרם הספקתי לצפות בסרטו החדש, אך יחד עם הביקורות הפושרות שהסרט מקבל וסרטו הקודם הדי מביך יש לומר, אני גם לא שש לראותו… נראה כי משהו מקסמו של האיש אבד מאז יצירת המופת שלו (היחידה יש לומר, אם כל הכבוד למגוויר, שנראה קצת מיושן היום), כמעט מפורסמים כאמור, ושכל מה שהוא יעשה לא השתווה לסרט ההוא. אפשר לומר אולי גם שהוא סובל מקללת האוסקר, אחרי הזכייה על התסריט של כמעט מפורסמים, יש לקוות שהיא תוסר בעתיד הקרוב…

השאר תגובה