• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

"עלייתו של האביר האפל", ניתוח

25 ביולי 2012 מאת עופר ליברגל

אזהרה: פוסט זה כולל ספוילרים לעלייתו של האביר האפל ("The Dark Knight Rises") ולכל הטרילוגיה שהוא מסיים (קדמו לו "באטמן מתחיל" ו-"האביר האפל"). גם אם אתם לא חוששים מספוילרים, הוא מיועד למי שכבר צפה בסרט. לכן, עבור מי שטרם צפה, חלק מן הדברים עלולים להיראות לא ברורים. הסקירה של אורון על הסרט, נטולת ספוילרים.

אחד מן הדברים המעניינים עבורי בעלייתו של האביר האפל הוא שלראשונה בכל סרטי באטמן, הרגשתי שבאטמן/ברוס וויין הוא הדמות הכי מעניינת בסרט. בכל הסרטים הקודמים אלו היו הנבלים. ולדעתי זה לא נובע מכך שכאן הנבלים היו חלשים יותר בהשוואה לג'וקר, למשל (לגבי סלינה קייל אני בכלל לא בטוח שזה נכון), אלא כי כל ההתפתחות של באטמן/וויין בסרטים הקודמים נראית כהקדמה למהלך שהוא עובר בסרט זה.

נולאן הגדיר בראיון את הנושאים לכל אחד מסרטי הטרילוגיה. בבאטמן מתחיל (Batman Begins) זה היה פחד, בעיקר הפחד של ארה"ב והעולם המערבי אחרי ה-11 בספטמבר, פחות הפחד של הגיבור עצמו. בהאביר האפל (The Dark Knight) הנושא היה כאוס, דבר המתייחס באופן ישיר לנבלים, בעיקר לג'וקר אבל גם להארווי דנט בחלק השני של הסרט. ניתן לראות בביין שילוב של שני הגורמים הללו, אבל בו נדון בהמשך הפוסט. הנושא של הסרט המסיים הינו כאב. המונח כאב מתייחס לדברים רבים בסרט, למשל לעבר של ביין וטליה אל-גול, גם לבלייק וסלינה. אבל הוא הרבה יותר נוכח אצל אלפרד ובעיקר אצל האדון שלו, בין אם מדובר בוויין שמרחיק את עצמו מן העולם ובין אם מדובר בבאטמן שהעלים את עצמו ולמעשה חדל מלהתקיים. אבל הכאב של וויין אינו על כך שהאני האמיתי שלו (יותר נכון: האני הפחות-בדוי שלו), באטמן, הואשם בפשע ולמעשה נכנס לתרדמת והותיר אותו לחיות כצל.

הכאב שלו הוא על האישה שהוא עדיין אוהב באופן אובססיבי, אפילו יותר אחרי מותה, כי האישה המתה היא אידאית יותר מכל אישה חיה. כאן אני נדרש להתחלה (Inception) סרט שהקשר בינו לבין טרילוגית האביר האפל הוא חזק יותר מרק במאי משותף (ואותם אנשי צוות, ולא מעט מאותם שחקנים). גם הוא סרט שעוסק, לדעתי, באובדן של אישה האהובה. יותר מאשר בחדירה לחלומות. שמה של האישה הוא "מאל" שזה רעה בצרפתית, אבל גם כאב. הגיבורים של נולאן סובלים מכאב בדמות אישה מתה, כאב חזק יותר מכל אלמנט פיזי או אלמנט חי. כאב זה נוכח גם בסרטים אחרים של נולאן. ממנטו (Memento) הינו דוגמא בולטת.
ברוס וויין מקדיש את חייו לכאב על אישה שלא ממש הייתה שלו וכמו גם לכאב על הורים שלא ממש הספיקו להיות הוריו. הוא עושה זאת על ידי שקיעה בכאב ועל ידי גרימה לכאב של אלפרד, שהיה עבורו יותר אב ממשרת ובסופו של דבר – בן זוג לחיים. כשאלפרד מכריז על נטישתו, זה נראה קרוב לגירושין הרבה יותר מלהתפטרות. והודות למשחק של שני השחקנים, זוהי גם סצנת פרידה מרגשת במיוחד.

הכאב הנפשי קשה הרבה יותר מן הכאב הפיזי. פעמיים במהלך הסרט, הגוף של וויין/באטמן מצוי במצב של טוטאל לוס, והוא מתגבר עליו באופן בלתי סביר והופך להיות אתלט-על. אבל מדובר במהלך פשוט יותר של הדחקת הכאב הנפשי, שהוא שונה בכל פעם. זה נעשה גם על ידי התמודדות עם מטרה יותר חשובה, וגם על ידי אלמנטים המזכירים לו כאב אחר, מהווים אלטרנטיביה לכאב, או מהווים סכנה לכאב עבור אחרים.

בפעם הראשונה זה קורה כשוויין מחליט לצאת מהבידוד ולהחזיר לחיים את באטמן, שתי החלטות שהן במידה רבה החלטה אחת. יש לו לכאורה סיבות פרקטיות לעשות זאת: טביעות האצבעות שלו נגבו, דבר שעלול לסכן את מעמדו הכלכלי או אפילו להפליל אותו בפרשיה פלילית (אלמנט שלא ממש מטריד אותו). בנוסף, גורדון, שותפו לדרך ומפקד המשטרה, נפצע ונבל-על חדש מאיים על גותאם. סיבות טובות, אך לא בגללן באטמן/ברוס חוזר לחיים.

הוא חוזר לחיים כי אנשים נגעו בכאב שלו, בכאב הותיק יותר, בכאב על הוריו וגדילתו. ראשית, נגנבה שרשרת אשר הייתה שייכת לאמו. הערך הכספי שלה הוא מן הסתם לא מה שמטריד את הגיבור. ואז מגיע הביקור של בלייק, אשר פורט לוויין על הכאב בשתי נקודות מהותיות: קודם כל, הוא מציג את וויין כמי שעבר ילדות מאושרת, אגדתית בקרב היתומים. וויין לא מרגיש שחייו הם כאלו. הוא מכור לסבל שלו וכואב לו יותר בכל פעם שהוא מבין כי יש מי שסובל יותר. הסבל אף גדל כאשר הוא מבין כי התרומה שלו לבית היתומים פסקה – מפעל הכפרה שלו על כך שנולד עם יותר כסף מאחרים הפסיק לתפקד. אין לו בעיה שחייו לא היו חיים, אבל התרומה לחברה חשובה מחייו והכאב על הפסקתה הוא חזק יותר והוא דורש טיפול לא על ידי מנוחה והתבודדות, אלא על ידי פעולה.

הדבר הראשון שוויין עושה הוא בדיקה של מצבו הפיזי, שהוא כצפוי נורא ואיום. אבל בעצם הטיפול הפיזי הוא רק תירוץ שלא ממש מעניין את הגיבור, גם לא כאשר הוא שומע שהמצב חמור בהרבה ממה שהוא חשב. לבאטמן אין אתגרים פיזיים, רק אתגרים רוחניים-נפשיים. והוא נכנס אליהם בהגדרה – בדיקת שלומו של גורדון, בתור באטמן אך ללא תחפושת היא הצעד הראשון. אחרי שבאטמן שב לחיים, גם ברוס וויין יכול להראות את עצמו בציבור.

בנשף הוא פוגש שתי נשים. אחת מהם רודפת אחריו ואחרי אחת מהן הוא רודף. נתחיל עם האישה אשר רודפת אחריו, מירנדה/טליה. בניגוד למקרה עם הדמות הנשית השנייה, יש חוסר כימיה בולט בין מירנדה לבין הגיבור, או בין מריון קוטיאר לבין כריסטיאן בייל. אני לא חושב שמדובר ברשלנות מצד היוצרים או במקריות. מירנדה היא האישה שההורים של ברוס, כלומר ההורים החלופיים אלפרד ולושיוס פוקס, רואים כשידוך האולטימטיבי עבורו. לרוב, אנשים לא נוטים לבחור את בני הזוג שהסמכות ההורית אוהבת (אלפרד גם מתבדח על סלינה כאופציה רומנטית, אבל זה בנימה יותר נואשת ופחות מחושבת). למרות זאת, לא ניתן להכחיש כי ישנם קווי דמיון בין ברוס וויין ומירנדה טייט: שניהם למעשה אלטר-אגו של הדמויות האמיתיות, העמדת פנים של אנשי חברה עשירים. לכן גם הרומן שלהם הוא רומן של העמדת פנים. וויין מסרב לפגוש אותה. כשהוא פוגש אותה במסיבה שהיא מארגנת, הוא בא על מנת לפגוש אישה אחרת, מעליב אותה וזונח אותה מהר מאוד.

כשהוא סוף סוף נפגש עימה ביוזמתו ומעניק לה שליטה על החברה, הוא עושה זאת, כפי שהיא אומרת, כי אין לו ברירה. הדבר הזה נכון גם לגבי הסקס ביניהם. היא באה לדירה שלו. היא נוגעת בכאב שלו. הוא מבין שהיא תהיה תחליף לכאב ושוכב עימה, אך זה תחליף כוזב. את המשך הקשר הוא משאיר ל"יום אחד" והולך שוב לפגוש את האישה האחרת, לכאורה מסיבות פרקטיות לעלילה, אך כמו שבלשים לא מאמינים בצירופי מקרים גם למנתחי סרטים אסור. הסיבות של מירנדה/טליה לקשר נחשפות במלואם רק לקראת הסיום, אם כי הן נרמזות מן ההתחלה: היא מעוניינת בפרוייקט האנרגיה ורוצה להשיג עליו שליטה. היא צריכה את בורס וויין כבן ברית וכל האמצעים כשרים. היא כנראה יודעת שהוא באטמן וצריכה שהוא יהיה בצד שלה, לפחות עד שיבין מי היא באמת. היא משחקת את האישה המפתה לא ממש בטבעיות ו-וויין מתפתה לא ממש בטבעיות, כי שניהם מעמידים פנים, מסיבות שונות. היא לא זו שתקהה את הכאב, אף כי וויין חש נאמנות כלפיה, משום שהיא לכאורה תומכת בו ומשום שהקשר ביניהם הפך להיות מראית עין של זוגיות. זוגיות שלא כללה, עד כמה ששמתי לב, שיחה של יותר מדקה. יותר משהיא אופציה רומנטית חדשה, היא דומה לרייצ'ל (גם פיזית) והיא האישה שנראית כמתאימה לשידוך ובעיקר כשותפה לאמונות הערכיות של וויין. מה שרק מדגיש כי היא אינה רייצ'ל. על האהבה החדשה בליבו של וויין להיות משהו אחר לגמרי, כפי שההורים החלופים צריכים להיות משהו שונה לגמרי.

האהבה החדשה היא סלינה, אישה אשר קרובה יותר לוויין מבחינת היכולת הפיזיות שלה, כלומר אין לה כוחות על אבל עושה רושם כי היא מסוגלת להתמודד עם מספר גברים חמושים בלי יותר מדי בעיות. הקשר ביניהם מבוסס על משיכה פיזית אשר גוברת, או המתגברת את ההבדלים הלכאורה-תהומיים באישיות ובאידיאולוגיה. לגיבור הטרילוגיה יש למעשה שני אלטר-אגו ולא אחד: הוא מעמיד פנים כאשר הוא ברוס ויין (ראו טקסט של אורון) והוא מסתתר מאחורי תחפושת, מעוות את קולו ולמעשה מסתיר את אישיותו כאשר הוא באטמן. מיתוס ולא אישיות.

לעומתו, סלינה היא אמיתית גם כשהיא מעמידה פנים. התחפושת שלה היא מסיכה אשר מסתירה במעט רק את האזור שמסביב לעיניים ויסלחו לי כל מכריו של קלארק קנט, זו לא באמת תחפושת. יש לה קוד ערכי שהיא מאימנה בו: לקחת מן העשירים ולא מן העניים, סוג של רובין הוד, רק עם פחות הקפדה על היבט הנתינה. היא גם רוצה לפרוש מחיי הפשע (קצת בדומה לבאטמן, אשר יתכן והיווה לה השראה) אבל לא באמת מסוגלת להתנק מאופייה, כי למרות שהיא רוצה לעשות טוב, היא נהנית מן הגניבה. לפי השקפת עולמה, אין בכך באמת רע והסרטים של נולאן ממילא לא ממש מאמינים ברוע מוחלט. לכל אחד יש את המניעים שלו והמניעים הסוציאליסטים של סלינה אינם מוצגים, לפחות לפי התרשמותי, באור שלילי. בטח שלעומת הנבלים האחרים בסרט ובסדרה. היא גם לא "אשת החתול" למרות שהמילה "חתול" מופיעה בתצלום עיתון העוסק בפשעים שלה (על ידי עיתונאים שלא ידעו את זהותה) והיא גם עושה בה שימוש אירוני פעם אחת. לסלינה אין זהות בדויה. היא כולה זהות אמיתית וגם מן הזהות האמיתית הזאת היא תשמח להיפטר. אם היא לא יכולה להמציא את עצמה מחדש, אולי היא יכולה למחוק.

היציאה של ברוס וויין לאוויר העולם התרחשה בעיתוי לא טוב, אף כי לא ברור אם הוא יכול בכלל היה לבחור עיתוי טוב לצאת. יש לא מעט דמויות, כל אחת מן הסיבות שלה, אשר רוצה לגרום למפלתו, כולל מרינדה/טליה, אשר נראית לכאורה כבת בריתו. ויש לא מעט משחקי שליטה בין הדמויות הללו, אשר כל אחת חושבת שהכוח בידה וכמעט כולן טועות בדרגה זו או אחרת. נושא השליטה חוזר בסרט באינספור וריאציות.

ראשית, בסיפור הפשוט של חטיפת חבר הקונגרס: הוא משוכנע כי הוא אדם עוצמתי ולא יכול לתאר לעצמו מצב בו מלצרית תהיה במצב של שליטה בו. אבל היא לא רק חוטפת אותו, היא משפילה אותו כשהוא נמצא לבסוף בבגדים פשוטים ומאוהב במי שהובילה לנפילתו. היא גם מפילה את דאגט באותה סיפור, שעה שדאגט סבור שהוא השולט מולה. דאגט גם חושב שביין עובד בשבילו ולא מבין שזה להיפך. סלינה מבינה שביין שולט בה ולכן מחליטה לעזוב את העיר ואולי גם לכן היא מחפשת דף חדש , ולא רק ממניע של בחירה מן החוק או רצון לחיות לא כפושעת. ביין הוא היחיד שיכולה להיות לו שליטה טוטאלית בקרב הדמויות החדשות ולא פעם נראה כי הוא משיג שליטה מסוימת, אך הוא כלל אינו מועניין בשליטה. הוא משרת של טליה כל חייו בדרך זו או אחרת, לא בצורה שונה במיוחד מן האופן שבו אלפרד מקדיש את חייו לברוס וויין.

שלא לדבר עך כך שבחלק נרחב בסרט בגותאם שולטת אנרכיה, כמעט מה שהג'וקר הטיף לו. אלא שמהר מאוד מתברר כי גם במה שנראה כמו אנרכיה, תמיד יש שולטים ונשלטים. סלינה אומרת שזה אולי מה שהיא רוצה, אבל למעשה זה לא מה שהיא רצתה, גם אם ייתכן שהיא באמת מעדיפה את המצב הזה על פני המצב הקודם. זה שהנשלטים, בראש בראשונה האסירים, הפכו לשולטים לא מבטל את האפליה שעדיין קיימת, גם אם בצורה שונה ופחות מוסווית. דווקא במצב זה היא עושה את האקט הרובין הוד השלם היחיד שלה בסרט – היא לא רק גונבת תפוח מן החזקים, היא גם מעניקה אותו לחלש, תוך לקיחת נתח מן "השלל" לעצמה. אם אתם רוצים, ניתן לקרוא משמעות כלשהי לכך שצבע התפוח הוא אדום, אך זה לא נראה לי מהותי. בסופו של דבר, חלק מן הפילוסופיה שלה הוא שאיפה לביטול מערכת של שליטה ולכן אין לה באמת מקום בגותאם, אולי אפילו לא בעולם. אבל ייתכן בהחלט שיש מקומות בעולם בהם משחקי השליטה לובשים צביון פחות בולט או טוטאלי.

מאוד מפתה לראות בדמותה של סלינה כמייצגת/מקבילה לתנועת המחאה החברתית, שקמה בארה"ב כמו בארץ ובמקומת אחרים ברחבי העולם. ניתן גם לפרש את ביין כמי שעוזר לאנשי "אוקיפיי וול-סטרייט" לממש את תוכניתם. אולם, יש לציין כי צילומי הסרט החלו בראשית מאי 2011, כלומר כשלושה חודשים לפני שהמחאה בארה"ב התעוררה. הסרט כן מתייחס אליה, אבל בהקשר רחב יותר – הוא מדבר על מהפכות בכלל, על דבר בעייתי שיש בכל מאבק לשינוי, או יותר נכון בכל שינוי שמושג, לא משנה מה האידיאלים שעומדים מאחוריו. את הנאום של ביין לתושבי גותאם ניתן להקביל גם למדיניות של ארה"ב במזרח התיכון: הוא בא לא ככובש, אלא כמשחרר. הוא בונה מערכת אכיפת חוק ומערכת משפט חדשה, על בסיס נרדפי המשטר הקודם. כמו כן, יש בסרט גם אנליזות למהפכה הצרפתית, המהפכה הכי אידיאית בתולדות האנושית שהתוצאה המיידית שלה הייתה רצח המוני בידי המהפנים. כמו במהפכה הצרפתית, הסמל הוא שחרור אסירים מהכלא. בדומה לאותה מהפכה, הצעד הבא הוא גל אינסופי של הוצאות להורג.

בכלל, קשה לשייך את ביין לאידאולוגיה חד משמעית, או אפילו למוצא אתני חד משמעי. הוא הרי חבר ב"ליגת הצללים" קבוצה שהיא בעיקר אנטי-מערבית וממניעים שמזכירים את הטרור האיסלמי, אבל לא בדיוק. הוא מעניש אנשים עשירים, אבל גם פועל למענם, האישה לה הוא מקדיש את חייו היא אחת כזו, גם אם בהעמדת פנים. הוא טוען כי הוא פועל למען התושבים של גותאם, אבל אין לו בעיה לאיים על כולם בהשמדה והוא אף השמיד בפועל חלקים נרחבים מהם. ויש בו גם משהו אמריקאי, אם מסתכלים היטב על סצנת פיצוץ מגרש הפוטבול.

הרבה אנשים טוענים כי גותאם=ניו יורק, ויש לא מעט אמת בהקבלה הזו. אבל לפחות מבחינת לוקיישן, בסרטים הקודמים גותאם הייתה שיקגו ובסרט הזה היא שילוב של ניו יורק ופיטסבורג. המפות בסרט הינם של פיטסבורג, עם שלושת הנהרות המצטלבים שלה. פיטסבורג היא עיר שמסמלת בתרבות האמריקאית משהו שונה מאוד מניו יורק. היא "עיר הפלדה" עיר של פועלים פשוטים, פחות אינטלקטואלית מרוב הערים הגדולות. הקשר של העיר למורשת של הפועל האמריקאי קיים בתרבות בעיקר דרך קבוצת הפוטבול שלה, שלמרות שמעולם לא נהנתה מן התקציבים הגדולים ביותר הצליחה להיות אחת מן הקבוצות המעוטרות ביותר בספורט. האצטדיון הקודם שלה, אצטדיון שלושת הנהרות (או בשנים האחרונות אצטדיון היינץ, כי בכל זאת) הוא סמל כזה. הוא האצטדיון אשר נהרס בסרט ושמו נראה בסרט בבירור. ביין ממקם את ההרס שלו באמריקה העובדת, הפשוטה והערכית. הוא נותן להמנון להיות מושר עד לסיום ומחמיא לקולו של הילד. הוא מאפשר לקבוצה הביתית לבצע את המהלך המנצח, גם אם במהלכו הוא הורס את האצטדיון ואת העיר. יחסית למי שבא להרוס את הציווילזציה המערבית, ביין מבין אותה לא רע.

אולם, בניגוד לנבלים הקודמים, ביין הוא כוח ללא אידיאולגיה של ממש. כמעט סוג של גולם חכם הפועל בשירות טליה אל-גול. בניגוד לנבלים הקודמים, הוא לא ממש פורס את המניעים שלו. הם לא רלוונטים. פרט לגבי נקודה אחת – ברוס וויין, אשר מבחינתו אינו הבאטמן אלא הבוגד. מי שעיצב לעצמו תפיסה ערכית לגבי שימוש בכוח, שליטה וסמכות. מי שלא רק הרג את מנהיג ליגת הצללים, אלא הפנה עורף לרוח שלה. מי שמתנגד לכלי נשק והריגה. מבחינת ביין, זוהי הבגידה וזו גם בגידה אשר אומרת לו כי מוות אינו העונש הראוי לאותו בוגד. עדיף הרבה יותר לגרום לו לראות חסר אונים אך הערכים שלו והעיר שלו מתפוגגים, שעה שהוא שוכב פצוע בחור בצד השני של העולם.

העדר האידיאולוגיה של ביין קשור לפירוש שלי לגבי הגישה של נולאן לאידיאולוגיות שונות: הוא לא תוקף או מאשר אף אידיאולוגיה. אנשי ממשל, מורדים, סוציאליסטים ואילי-הון זוכים אצלו לביקורות ומעוררים אהדה לפרקים. "חוקי האוורי דנט" שבסוף הסרט הקודם הוצגו כערכים אותם יש לשמר, מוצגים בסרט הזה באור הרבה יותר בעייתי. לא רק משום שדנט הפך לרוצח, אלא משום שיש בהם מימד אכזרי מדי השולל זכויות אדם, כגון מתן האפשרות לחנינה. מה שמעניין את נולאן הוא המוסר ואצלו אין גם תשובה אחידה לגבי המוסר: באטמן נוקט באידיאולגיה של לא להשתמש בכלי נשק ולא להרוג. זה מה שעושה אותו לסמכות ערכית ולגיבור. אבל זו לא בהכרח הגישה הנכונה, כפי שמעירה לו סלינה. ביין מציג עמדה של כוח אכיפה אשר אינו מנסה בכלל להיות מוסרי מכל בחינה שהיא, כי אין ממש טעם. הוא יכול לדבר על צדק, אבל רק מפני שהוא מבין כי אין באמת צדק אחיד. ביין הוא, בשעת ניצחונו, ריבונות ללא מטרה אידאולוגית נראית לעין.

הוא גם כמעט ואינו עושה טעויות. רק לגבי העונש שהוא העניק לבאטמן, עונש שהוא בסופו של תהליך הרבה יותר דומה לפרס. ביין לא הביא בחשבון שני דברים לגבי הבאטמן: כאמור, מגבלות פיזיות לא ממש מגבילות אותו, אלא רק מגבלות רוחניות. ומה שחסר לו מבחינה רוחנית הוא בדיוק מה שביין מספק לו: אפלה. אותו גיבור שלנו מגדיר את עצמו אומנם כאפל, אבל כפי שמוסבר לו בסרט כמה וכמה פעמים, הרקע שלו לא באמת אפל: הוא עדיין נשאר הילד הכי עשיר בשכונה. ביין, שבא מתוך אפלה אמיתית שלא ממש מוסברת בסרט, יכול לשבור אותו בקלות (לא לשכוח: הילד שנולד בכלא – הוא לא ביין. על ילדותו של ביין איננו יודעים. כפי שהג'וקר סיפר מספר גרסאות סותרות לגבי העבר שלו, לגבי ילדותו של ביין אנחנו מקבלים אומנם רק גרסא אחת, אך היא מתגלה כשקרית ברובה הגדול). אחרי שוויין חווה אפלה – הושלך לכלא שהוא אומנם מואר, אבל על ידי אור שתפקידו הוא בעיקר להיות תקווה כוזבת, אחרי שוויין נכשל פעמיים בטיפוס, אחרי שוויין הבין כי הוא צריך לסכן את חייו ובפועל כמעט להתאבד – אז הוא גם יכול לגבור על ביין. כי האביר האפל אכן עלה – הוא הפך לאפל באמת. כרגע שום דבר לא יכול לעצור את עצמו. הוא בשל להציל את גותאם, הוא בשל להגיע להאפלה הטוטואלית – התאבדות.

אבל האביר האפל הוא גם באטמן. וכמו רייצ'ל, גם באטמן לא היה נוכח שמונה שנים ובהיעדרות שלו הוא הפך למשהו חזק יותר. כי הנעדר חזק יותר מהיש. זה כבר לא אותו הבאטמן, שפעל בגותאם בשני הסרטים הקודמים ואף צצו לו חקיינים ישירים. הוא כבר לא משהו שניתן לראות כאשר מתבצע פשע. הוא "הבאטמן" – ספק פושע ספק מושיע, ללא ספק אגדה. הוא היה "הבאטמן" עוד קודם, אך אגדה צריכה מימד של זמן על מנת להיות אגדה. היא צריכה גם להיעלם מעט על מנת להיות באמת מורמת מן המציאות. בגלגול הזה של באטמן, עניין הזהות ה"אמיתית" שלו כבר לא רלוונטי כי הוא יותר מאנושי. לא מעט אנשים כבר יודעים את הזהות שלו וגורדון, אולי הדמות היחידה בסרט אשר עד לסיום כמעט ואינה יודעת על הזהות, מבין כי "הבאטמן" היא הזהות האמיתית והיא יותר מזהות. היא אגדה, היא התקווה האפלה של העיר. אם בסרט הקודם היה מדובר באדם רב כוח ואפל, בסרט הזה הוא קרוב יותר לאל. כי במשך שמונה שנים הוא לא היה נוכח במציאות בצורה ניכרת לעין, כמו אלוהים. ובעברית, הוספת ה' הידיעה בפי כל כאשר מדברים עליו אף מקצינה את הפירוש הזה.

כאמור, על מנת שהוא יעלה, הבאטמן צריך הגיע לתחתית. שם נוצר לו למעשה סיפור מקור בדיעבד, המתנהל כמו סיפור הפיכה לגיבור קלאסי, פרט לכך שהוא בא לקראת סיום הסרט האחרון בסדרה. הסיפור מסמן וי על המרכיבים הנדרשים: התחלה קשה, שני כשלונות, מנטור המדבר אנגלית מוגבלת ורק ולאחר שהגיבור הראה מאמץ ראוי, סיכון החיים בדרך לעלייה והפיכה למישהו אחר. וכיאה לאיש העטלף, העלילה הזו מתבצעת בתוך מערה. ואז הוא יוצא לעבר העיר שלו, במטרה להציל אותה ותוך ניסיון להשיג שליטה, לפחות לקרב אחד.

כי בין כל האנשים אשר רוצים להשיג שליטה, וויין/באטמן איבד לא מעט שליטה בשנים שקדמו לסרט ובמהלכו, מבלי שדבר זה יהיה איכפת לו בצורה יוצאת דופן. ראשית, הוא מאבד את מעמדו כפלייבוי וכאחד מאנשי החברה הבכירים שבעיר. כבר בסיקוונס השני בסרט, הוא מאבד את השליטה על הפרטיות של האגף המבודד שלו ותוך כדי כך גם את השליטה על זהותו. לאחר מכן הוא גם הבין שאיבד שליטה על הסודיות של הזהות שלו כבאטמן. הוא מאבד את השליטה שלו באלפרד, שאומנם היה הרבה דברים אחרים אבל בראש ובראשונה משרת נאמן, סוג של נשלט כנוע (כפי שביין נשלט על ידי טליה). הוא מאבד את כל כספו, את החשמל באחוזה שלו, את השליטה בחברה שלו ובפרוייקט האנרגיה שלו שיכול להאיר עיר שלמה או להשמיד אותה – רק מעט מהדברים הללו באמת כואבים לו. ולא מסיבות אנוכיות.

כאשר הוא מתעמת עם ביין בפעם הראשונה, הוא מאבד שליטה וכוח בצורה טוטאלית – הוא כבר לא גיבור-על, הוא אדם נשבר בקלות. במהלך הדיאלוג עם ביין, הזהות ה"סודית" שלו נחשפת פעם נוספת, הניצחון הראשון שלו כלוחם, עוד בטרם היה הבאטמן, מתבטל (ליגת הצללים חיה. בראשה עומד מנהיג עוצמתי יותר). רק ממצב זה של חוסר שליטה טוטאלי, הוא מבין כי עליו לשוב להיות השולט, מה שהוא עושה במערכה השלישית של הסרט.

כפי שהעימות הפיזי הראשון שלו עם ביין הוא נקודת שבירה עוצמתית וכואבת, אשר מהווה עבור צופים רבים את שיאו של הסרט, העימות השני הוא מגן כוח מרשים של באטמן ויותר מכך של נולאן כבמאי. נולאן משתמש כאן בעריכה צולבת בין ארבעה מוקדים שונים: אחד מהם הוא קרב מרשים בהשתתפות אלפי ניצבים. זו ההתרחשות שפחות מעניינת את נולאן. הוא מעדיף להתעסק בדמויות ובבניית מתח על פני האקשן הספקטקולארי – אך לדעתי אין זה אומר כי הוא במאי פעולה גרוע, כפי ששמעתי לא מעט אנשים אומרים. במקום זאת הוא משתמש בשלושת המוקדים אחרים. ההכרעה של סלינה האם להישאר או לעזוב מקבלת גם היא פחות זמן מסך, בעיקר מסיבות של בניית מתח דרמטי. יש את המאבק של גורדון, האדם הפשוט יחסית, המוצא בתוכו את הכוחות ומתגבר על טעות ראשונית (ברור כי הפצצה מחליפה משאיות) מתגבר על פציעה פיזית ומצליח ברגע האחרון להציל את העיר, אף כי ייתכן והוא אינו מודע לכך. והאביר האפל גובר על ביין. מחזיר לעצמו את השליטה שאבדה לו. והוא מחזיר לעצמו את השליטה בכל האירועים המקבילים אותם תיארתי.

הבאטמן מצליח בתוך פחות משמונה-עשרה שעות לבצע את מה שגותאם לא הצליחה לבצע במשך חמישה חודשים: הוא מחלץ את השוטרים, מוביל לכך שהפצצה מאותרת וגורם לסלינה לחשוב על הכלל ולהגיע להכרעה מוסרית אמיתית. החלטה שהיא על פי המוסר שלה ולא על פי המוסר שלו – היא עדיין לא נגד שימוש בנשק ואין שום דבר בסרט הרומז על כך שהיא זנחה את התפישות החברתיות שלה. העובדה כי הוא מצליח לגבור על ביין שהשפיל אותו בקרב הקודם היא רק חוליה אחת מתוך חוליות השגת השליטה הזו, אשר הופכת אותו לאביר האמיתי של העיר, לא לפני שגם הוא וגם ביין נעזרים באישה על מנת להכריע את היריב.

האביר האפל עלה והגיע לשיא שלו. והשיא עבור גיבור אפל – הוא מוות. ההתאבדות היא האקט האנוכי הראשון של הבאטמן והוא מרגיש כי הגיע העת לבצע את המעשה הזה עבור עצמו. הוא לא יכול עוד להיות אפל כל כך, לא יכול עוד להיות וויין העשיר או העני, לא רוצה עוד להיות המציל של העיר. למרות שהוא התקין טייס אוטומטי, הוא חייב להתאבד בתור הבאטמן, בין עם זה אומר ללוות את הפצצה עד לסוף המר ובין עם זה אומר רק לגרום לכל העולם לחשוב כי הוא מת. וב"הוא" אני מתכוון לשתי הזהויות שלו. אבל דבר אחד הוא משיג במוות – הוא הופך לסמל החיובי של מושיע העיר, בדומה להרווי דנט בסוף הסרט שעבר. וזה מחזיר אותנו לתמה מרכזית באותו סרט קודם.

האביר האפל הציג שלוש אופציות אפשריות להנהגת הקהילה והמוסר בגותאם: גיבור העל, מפקד המשטרה שמונה בעקבות הישגיו כאדם בלי כוחות מיוחדים העומדים לרשותו, ותובע מחוזי המציג תוכנית שנויה במחלוקת אך יעילה למיגור הפשע – אדם המציב את עצמו בחזית ולמראית עין מאמין בערכים להם הוא מטיף. בסיום הסרט ההוא, שתי האופציות האחרות סברו כי המיתוס של דנט הוא הנכון ערכית להנהגת העיר, לפחות בחזית הציבורית. בסרט הזה הם מבינים כי ייתכן והגיע זמן לאגדה אחרת, אגדה אשר ייתכן ותהיה אפילו קשורה יותר למציאות. בסופו של הסרט, האגדה הגדולה מן החיים של הבאטמן עונה על כל המשבצות: הוא גם מטוהר ערכית, גם גדול מהחיים ובעיקר מת. אבל המאבק על הדרך, האם זאת תהיה הדרך המשטרתית המסורתית של גורדון, או הדרך ההירואית של האדם ההופך את עצמו למורם מעם, מתבצע לא באמצעות דעת הקהל הפעם אלא באמצעות סימון אותו אדם כיורש על ידי שניהם. גם בחזית הזו, הבאטמן מנצח בסופו של דבר, די בקלות.

בלייק/רובין הוא אדם ערכי, אוהב ונראה על פניו כממשיך ראוי הן לגורדון והן לבאטמן, אם כי הסצנה בה הוא גובר בירי, בטעות או לא בטעות, על שני חשודים, מראה כי הוא אינו ממשיך את הבאטמן אחד לאחד. גם גורדון וגם הבאטמן מסמנים את ג'ון בלייק כיורש. גורדון עושה זאת בצורה ישירה יותר ובלייק נוטש אותו ואת המשטרה בהפגנתיות, שאני בספק רב עם הבאטמן היה מסכים לה. מבחינת בלייק, הליכה בגבולות הקבוצה והחוק אינה אופציה, כי הקבוצה איכזבה אותו כשסירבה להאמין לגורדון וגורדון איכזב אותו כשהסכים להכפיש את הבאטמן. הבאטמן מקבל אותו כיורש רק באופן לא רשמי לכאורה על ידי עצות או הסברים על דרך הפעולה שלו, אך הוא זה ששולח אותו למסע בעקבות הפנינים בסיום, סוג של הבנה כי כאשר הוא יעלם/יתאבד, צריך לבוא לו יורש. אין לדעת מתי החביא ויין/באטמן את הפנינים – ייתכן וזה התרחש מיד לאחר שהשיב אותן לחזקתו וייתכן שזה התרחש לאחר שזייף את מותו. בהנחה שהוא אכן נטש את הרכב המעופף, דבר אשר לא כל צופי הסרט מסכימים עליו. העובדה כי ברכב היה טייס אוטומטי, שהותקן לפני שובו לגותאם, אינה אומרת כי הוא השתמש בו. גם לא המסע של בלייק בעקבות הפנינים.

נותרנו רק עם הסצנה המסיימת, שנראית זהה לפלאשבק של אלפרד משלב מוקדם בהרבה בסרט, מה שרמז על כך שייתכן ומדובר בחלום/פנטזיה של אלפרד. חובבי נולאן גם אולי יזכרו בסצנת בית הקפה בהתחלה ובכך שבתי הקפה נראים דומים מאוד. מאידך, אלפרד סיפק לוויין את המועד בו יצא לחופשה ואת בית הקפה אותו פקד, והגיוני שהגיבור (שאיני יודע כיצד לקרוא לו בשלב זה של העלילה) יפקוד את בית הקפה על מנת ליידע את אלפרד על החיים החדשים שלו, החיים שאלפרד חלם עבורו. אני חובב סופים פתוחים ולכן מעדיף את האופציה כי שתי האפשריות הן פירוש אפשרי לסרט, אבל נראה לי כי האפשרות שהגיבור אכן קפץ ופתח בחיים חדשים היא המעוגנת יותר בסרט, במידה ומוכרחים להתחייב על פרשנות.

והמונח "דף חלק" הולם יותר מ"חיים חדשים" ולא רק משום שהוא בחר לצאת לפרק החדש בחיים בחברת סלינה. סלינה למעשה חיפשה בסרט דרך למחוק את זהותה ועברה על ידי תוכנה. וויין עשה זאת על ידי זיוף התאבדות, או התאבדות. הם באו מאידאולוגיות שונות ודרך פעולה דומה/שונה, אך שניהם כמהים לחיים פשוטים יותר, במקום שהוא כל מקום פרט למקום בו הם היו. ולאחר טרילוגיה אפלה מאוד, הסרט מסתיים בסצנה מאוד מוארת – יש אור חדש, המציג עולם שהוא אלטרנטיבה לגותאם אשר הופקדה בידי מושיעים אחרים. האור הזה אפילו מכיל זוגיות, שנראית בסצנה הסיום אידאית בהרבה מאיך שאני מדמיין חיים משותפים של ברוס וויין וסלינה קייל.

הסצנה הזו גם עומדת בניגוד לדימוי הפותח את הסרט: דימוי שחור של סדק, חוסר שלמות, חלחול של שבר גדול, כנראה בתוך קרח. אולי הקרח הנשבר תחת רגלי המוגלים. הסרט נפתח באמונה בהארווי דנט ובצבעים אחרים, ומסתיים באמונה בבית קפה שליו וצבעים בהירים. אמונה כי יש איפשהו חיים אשר אינם תלויים בדילמות המוסריות ובאפלה שבהקרבה העצמית. חיים בהם העטלף יכול לחיות עם החתול. אבל זו רק אשליה – גם אם זו אכן המציאות של הסרט. כי קשה לראות את הגיבור מחזיק מעמד בחיים בהם הוא חושק. בכל אופן, נולאן רצה שהחלק שלו בסיפור יסתיים בצורה אופטימית ובהירה, אפילו אם צריך לעבור הרבה, הרבה מאוד אפלה בדרך.

תגובות

  1. רון הגיב:

    עופר.מעניין אם נולאן בכלל חשב על רבע מהדברים שאתה מעלה. בניתוח המרתק שלך שנהניתי לקרוא.
    לטעמי מדובר בסרט בומבסטי ומרשים אך חלול וכותרתו בעייני היא "ריקוד המכונה" ואני מתכוון למכונה ההוליוודית המשומנה המנפיקה בלוקבסטרים וחסר לקהל שלא יאהבו אותה( ואנחנו נדחוף לכם את הפסקול עמוק לגרון ואתם תצעקו עוד).כל הרעש והצלצולים לא מכפרים לטעמי על חולשות הסרט:דמוית חלשות(אשת החתול ומירנדה) חורים בעלילה ובעיקר מגלומניות(שאני מוכן לקבל אצל גריפית ואצל דה מיל אבל לא כאן)
    אני מאד אוהב את בייל (אף אחד לא זוכר שהוא והגב' קוטיאר נפגשו ב"אויבי הציבור"?)ואת מי ניים איז מייקל קיין וגם זוכר לגארי אולדמן ימים של מרד ואבל את הריקוד שלי אני מעדיף לרקוד אפילו עם השטן מתחת לאור הירח מאשר עם מכונה הוליוודית.
    אני מוצא את עצמי נמשך לבימאים אפלים וליצירות שבוחנות את האפילה ולכן התרגשתי עד דמעות מהסרט השני בטרילוגיה ומסיומו המפעים .זה לא קרה לי הפעם

    רון

    1. איני יכול לדעת על מה מן הדברים שנולאן והשותפים שלו ליצירת הסרט חשבו. זה לא ממש רלוונטי לניתוח, שהוא תוצר של המפגש שלי עם הסרט. הסרטים חושפים לא רק את הדברים שיוצרים חשבו עליהם במודע, אלא גם את התת-מודע של היוצרים ושל הסביבה בה הם פעלו. פירוש הסרט תלוי גם ברקע של המפרש והוא יכול להשתנות במהלך הזמן. סרטים על משברים חברתיים שנעשו לפני עש/ורים מקבלים בשנה האחרונה משמעות חדשה למרות שאין ספק כי היוצרים לא כיוונו אליה.
      בכל מקרה, תודה על התגובה.

  2. Kivshany הגיב:

    תענוג,
    עכשיו יש לי קישור לשלוח לכל המפקפקים בין חבריי.
    במקום שאני אצטרך לנסות ולהסביר להם את הגדולה שהם ראו…

    אגב, קצת חסרה לי התייחסות לקומיקס.

    ועוד דבר – תראו את הסרט ב-IMAX. למרות שזה נשמע מופרך, החוויה הרבה יותר עוצמתית וראויה לסרט שכזה.

  3. קילרוי הגיב:

    דווקא אחרי שרובין/בלייק יורה בשני נהגי מערבלי הבטון, הוא מביט בשאט נפש באקדח שלו. ניתן אולי ללמוד מכך על חרטה ואולי תחילת דרכו כמי שפועל ללא הרג בדומה לבאטמן.

  4. Eyal Ronen הגיב:

    ראיתי את הסרט אתמול, ואולי כבר הספקתי לשכוח, אבל עד כמה שאני זוכר – לא באטמן מנצח את ביין, אלא סלינה שמגיעה ברגע האחרון ועושה סוף לקרב. תקנו אותי אם אני טועה.

    1. אני צודק – וגם טועה. קודם כל, באטמן גובר על ביין, אבל טליה אל גול מצליה את ביין ופוצעת את באטמן. אז מגיע הסצנה בה סלינה מצילה את באטמן.

  5. צופה הגיב:

    אני חושבת שלסט יש נקודת חולשה בולטת, והיא שלמרות שהוא אורך מעל לשעתיים, עדיין בהתחלה יש הפגזת אינפורמציה לא נורמלית. באיזושהי נקודה באקספוזיציה הזו כבר התחלתי לפקפק באינטליגנציה שלי. כל כך הרבה פרטים, דיאלוגים מהירים, פיסות מידע מרחפות באוויר במהירות שיא ואי אפשר לתפוס אותן. אחרי האקספוזיציה המתישה הפרטים החלו להסתדר עם התגלגלות עלילת הסרט, ואני באמת לא בטוחה שהיא הייתה כה נחוצה. אולי אפילו מיותרת. וקצת מעיקה. ולדעתי זה חלק מהאנטי שיש לאנשים על הסרט. האקספוזיציה המהירה קצת מתנשאת מעל לראש הצופה, מעין "האכלה בכפית" שלא באמת נקלטת. וכידוע רושם ראשוני הוא חשוב ויכול להאפיל על שאר הסרט, שכן היה מוצלח.

  6. תמר הגיב:

    טירוף, עופר, פשוט מעולה. נהנתי מאוד לקרוא, תודה!

  7. hamlet הגיב:

    great piece
    thanks
    Seeing the film second time confirms what we knew…Nolan
    is a great director
    I think he respects his characters and the audience
    no wonder different people have different interpretations
    and the end – well,i'm a sucker for a good ending, so
    , for my money , Bruce
    has a new life with his squeeze

  8. susanna הגיב:

    ראיתי את הסרט היום, באתי עם ציפיות גבוהות מאוד, ולא שהם התגשמו קיבלתי הרבה יותר. הסרט הוכיח שאפשר להכניס בסרט אחד הרבה בלי הפסקות והסרט עדיין מצוין. הופתעתי מאוד לקרוא את הביקורת בעין הדג שהחשבתי לאתר מוצלח מאוד, אז התחלתי לעבור על כל הביקורות. בניתוח כזה לא נתקלתי, איני מסכימה עם הכל, אך הרמה שבה אתה כותב, והרעיונות מדהימים.
    הייתי שמחה לקבל התייחסות להאנס זימר וכמובן לפסקול המדהים שלא ניתן לראות את הסרט ולא להתרשם. למשל הנקודה הכי קטנה שאנחנו שמנו לב אליה שהסאונד של באטמן מהסרט הקודם מוזיקת הנושא מופיע בסרט הפעם רק כאשר באטמן מופיע ויש עוד המון.
    תודה רבה על ההשארה,כל הכבוד ומקווה להמשיך לקרוא ניתוחים שלך.

    1. Shalev הגיב:

      אני חייב לציין שהאנס זימר כתב מוסיקה בינונית הפעם לסרט עם פוטנציאל תזמורתי גדול הרבה יותר. הפסקול, במנותק מהסרט, נשמע כמו מוסיקת רקע שיכלה לתאר כל אירוע גנרי כלשהו ולפיכך, משעממת וטחונה. זימר ממחזר את עצמו כבר מספר שנים עד אפר והפסקול הזה לא ממש עוזר.
      באופן כללי, תמו ימי הפסקול ההוליוודי הקלאסי לצערי. אין יותר נעימות נושא בחלוקנ לדמויות, אין מבנה תזמורתי גדול. אצל זימר פועלים הסינתיסייזרים והרמיקסים. נחמד, אבל זה לא זה.

      1. susanna הגיב:

        אי אפשר להגיד שהאנס זימר לא מחדש. מה שהוא עשה עם הפסקול אצל הג'וקר שני תווים שחוזרים על עצמם ופשוט מעצבנים את המאזין זה גאוני ויוצר רגשות כלפי הדמות עוד לפני שהכרנו אותה.

  9. שלומי הגיב:

    רון אני מסכים עם כל מילה שלך. בסרט השני הם אומנם הצליחו ליצור דמות רשע אמיתית ומרתקת (הג'וקר בגילומו הבלתי נשכח של) שיש מאחוריה רעיון עמוק ואמיתי – אנרכיה – והצליחו ליצור קונפליקט מצוין.
    אכן הרבה רעש וצילצולים לא הצליחו להסתיר ממני את העובדה כי התסריט הפעם היה גרוע, לא מעניין, וגדוש קלישאות שלא לומר גניבות חזותיות (ביין הרשע מזכיר את וולדמרט; הקרב השני ביניהם ובין הרשעים לטובים הוא העתק מסצינת הפתיחה של כנופיות ניו יורק). ואני גם מסכים עם זה שהניתוח של עופר מעניין פי אלף יותר מהסרט. בקיצור, אכזבה גדולה.

  10. אסף הגיב:

    ניתוח מעניין לאחד מסרטי גיבורי העל הטובים ביותר שיש (שני רק לקודמו) והשאפתני ביותר. הניתוח שלך טוב אבל אני חושב שפספת בנקודה אחד- דמותו של ביין.
    ביין הוא לא המשרת של טלייה כפי שהצגת אותו, ביין מגן עליה מרצון. הרעיון מאוחרי ביין הוא שהוא הרשע גדול והחזק ביותר שאיש העטלף פגש, אך גם הכי אנושי והכי דומה לו. נולאן מציג את ביין (לעיתים באופן ברור מידי) כגרסא אפלה של באטמן בין אם זה בצורה אסתיתיט כמו המסיכות ההפוכות (של ביין מכסה את הסנטר והפה ושל באטמן את ההמצח), הקול המוזר או הפירוש של כאב. ביין הוא מה שהיה יכול לקרות לברוס אם לא היה יוצא מליגת הצלילים ומפתח קודים מוראליים משל עצמו. הוא ההשתקפות הברוטאלית ביותר של רא'ס אל גול (וזה למה כשבאטמן מזכיר שגורש במפגש הראשון בינהיים ביין מתעצבן) ולמעשה מפתח ליגת צללים משל עצמו
    . המוטיבציה שלו היא לא מלשרת את טלייה או הרמוניה, אלא השמדה מתוך הכאב האישי שלו, הזעם שלו. באביר האפל הג'וקר סימן את הכאוס ובאטמן את הסדר (או הארווי דנט לצורך העיניין) פה ביין מסמן את היאוש ובאטמן את התקווה. רא'ס אל- גול מוצא את שינהם באותו מצב- גברים צעירים שאיבדו את דרכם מהכאב שלהם ונעולים בכלא- כל אחד משל עצמו ומחלץ אותם משם (פיזית ומנטאלית). מה שמוביל לעניין הכאב (שלפי נולאן זה מה שביין מסמל) כאבו של באטמן הוא מנטלי בעוד של ביין פיזי. ברוס ווין לא מצליח לתפקד בלי דמות הבאטמן שיהוה שחרור לאפלה שבותוכו כלומר אינו יכול לחיות ללא המסיכה, וביין באופן פיזי אינו יכול לחיות בלי המסיכה.
    ובאשר לטלייה, היא הצד האנשי בביין. היא הנקודת האור היחידה שלו (כמו האור בכלא) שאליו הוא שואף להגיע ומגן על אורך כל הדרך, רשע אמיתי לא נולד מרצון להמשיך את האבא, אלא מכאב עמוק יותר. היחסים ביניהם מזכירים לי את היחסים בין רייצ'ל לבאטמן- היא התקווה היחידה של ברוס לחיים נורמאליים ולכן מגן עליה בכל מחיר (עד מותה)

    בנוגע לסרט- הוא לא חף מבעיות, כמו פייסינג מעט בעייתי וקפיצות גדולות מידי במרווחי זמן. אך השאפתנות, סצינות האקשן והאווירה והנבל הראשי מפצות על הבעיות. הוא לא עולה על האביר האפל אך הוא מסרטי הגיבורי העל הטובים ביותר ומספק אקשן ומתח מעולה.

    1. מר קולנוע הגיב:

      מסכים עם כל מילה. רק חשוב להדגיש שהיחסים בין ביין וטליה הם כמו אח ואחות. טליה בעצמה אומרת בסרט שהם אומצו לחיק ליגת הצללים, ומהרגע חשיפת הגילוי העלילתי ניכר שיש ביניהם רעות של חברים טובים מאוד, ממש כמו של אחים. הם אכן אחים חורגים.
      מנגד ברוס ורייצ'ל היו מאוהבים אחד בשני. ביניהם הייתה אהבה רומנטית. מי שכן מנהל עם ברוס מערכת של בן משפחה הוא אלפרד משרתו האישי של ברוס שרואה באונו כמו הבן שמעולם לא היה לו

      1. מר קולנוע הגיב:

        היחסים בין ביין וטליה זהים ליחסים של פרופסור אקס ומיסטיק באקס-מן: ההתחלה. גם הם אחים חורגים

        1. מר קולנוע הגיב:

          לפי דעתי פספסת נקודה אצל ביין הוא מונע מאידיאולוגיה- מבחינתו
          המטרה מקדשת את האמצעים. הוא מונע מאמונה קיצונית לפי ההרס לשם תיקון הוא יעד ששווה השמדת עיר שלמה. הוא לא עובד בשירות טליה אל גול, הואיל ויותר מפעם אחת הם פוקדים אחד על השני פקודות. נדמה כי יותר מדובר בשיתוף פעולה. טליה ריגלה ושמשה כחפרפרת עבור ביין בעוד ביין עצמו ענה את באטמן, השתלט על העיר, יצר אנרכיה ודאג להסית את התושבים אחד נגד השני

          1. מר קולנוע הגיב:

            הרעות ביניהם מסתכמת בכך שאפילו שביין הוא חייל בשירות ליגת הצללים שהובסה , ביין הוא כמות דמות אב/ אח עבור טליה אל- גול

  11. מרתק, ניתוח מדויק!

השאר תגובה