• הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 52
  • מחשבות נוספות על ״בלייד ראנר 2049״
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"Primer" ו-"Upstream Color": הקול הייחודי של שיין קארות'

5 במאי 2013 מאת אור סיגולי

תשע שנים, שני סרטים ותסריט לא מופק אחד – זה מה שהיה צריך בשביל להפוך את שיין קארות׳ (Shane Carruth) לאחד השמות המרתקים ביותר בעולם הקולנוע.
לחובבי המדע הבדיוני קארות׳ הוא כבר סוג של סמי-אל בזכות סרט הביכורים שלו ״פריימר״ (Primer) שהוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס בשנת 2004. לאלו שעוקבים אחרי הקולנוע האמריקני העצמאי קארות׳ הוא אחד הקולנוענים המבטיחים ביותר.
השנה יצא סרטו השני במספר, ״Upstream Color״, שהוקרן גם הוא בסאנדנס וצופיו כמעט הפילו את הטוויטר מרוב התרגשות. לפני חודש יצא להקרנות בארצות הברית בהפצה עצמאית ולאחרונה הגיע למדפי "האוזן השלישית".
קארות׳ לא רק כותב ומביים את סרטיו, אלא גם מככב בהם, מלחין אותם ומשמש גם כמעצב פס הקול והעיצוב האומנותי. והכל באותה רמה של מיומנות ומקצועיות שמעוררת תהיות לגבי היותו של קארות׳ אנושי.

אחרי שהדהים עם מעשיית המסע-בזמן של סרטו הראשון, ביקש ממנו ראיין ג׳ונסון עזרה כאשר כתב את התסריט ל״לופר״, אך תרומתו של קארות' נותרה מחוץ לסרט, ועל אף שאין לכך כל עדות רשמית שאני נתקלתי בה, אני משוכנע שכריסטופר נולאן הכיר ושאב השראה מהקולנוע של קארות׳ כאשר עשה את ״יוקרה״ ו״התחלה״.
לאחר שצפה בסרטו הראשון, הבמאי סטיבן סודרברג אמר על קארות׳ שהוא מתייחס אליו כצאצאם הלא רשמי של דיויד לינץ׳ וג׳יימס קאמרון. בעיני זה משעשע שהציטוט הזה משוייך לסודרברג מכיוון שכשאני צפיתי בשני סרטיו המדהימים אני חשבתי שהוא שילוב מפואר של סודרברג עצמו יחד עם טרנס מאליק (היי, בעיני זו נחשבת מחמאה). אבל האמת היא שההשוואה הזו היא לא הוגנת מכיוון שקארות׳ הוא קולנוען בפני עצמו שעשה שני סרטים יוצאי דופן, חידתיים ומרתקים שמכניסים את הצופה, כל אחד בדרכו, לעולם ספציפי שגם אם קשה לעקוב אחריו, הוא לופת ולא מרפה. קארות' הוא לגמרי אחד במינו.

את ״פריימר״ צילם קארות׳ בתקציב מגוחך של כ-7000 דולר. זה פחות או יותר התקציב שיגרום לרוברט דאוני ג׳וניור בקושי להתהפך במיטה. הוא צילם את הסרט בעזרת חברים על פני חמישה שבועות בטקסס לפני שהכניס אותו לחדר העריכה. התוצאה: כנראה סרט המסע-בזמן החכם והטוב ביותר שנעשה. סרט שגורם לפיתולים של ״לופר״ ו"דוני דארקו" האהובים להראות כמו ספר הדרכה לכיתות א׳ .
כן, רבים וטובים ניסו לפענח לחלוטין מה קורה ב״פריימר״ ולא הרבה הצליחו אף על פי שמבחינת קארות׳ זה די פשוט. ככה זה כשאתה מתמטיקאי בהכשרתך. דברים שגורמים להמוני גיקים לייצר דיאגרמות אל תוך הלילה, לך נראים די פשוטים.

הסרט מספר על זוג חברים (אארון ואייב. הבחירה בשמות התנ"כיים המתחילים ב-A ודאי לא מקרית) המנסים להמציא מכונה שתצמצם את המסה של החומר אבל מגלים שהמציאו משהו גדול הרבה יותר.
הסרט קיבל מעמד של קאלט בקרב תושבי ספירת המד״ב אבל מעבר לנסיון לפענח אותו, להדיוט שכמותי, הסרט מרשים בהרבה רמות מעבר לכך. קארות׳ התגבר על מגרעות התקציב של ״פריימר״ בכך שיצר קולנוע ממוקד ומהפנט שמתרחש בעולם ריאליסטי ומוכר. אמנם קל לומר שקארות׳ משחק מלוכלך – התפניות העלילתיות של ״פריימר״ הן קובייה הונגרית שלפתור אותה משול לנסיון להזכר בחלום – ככל שמתרכזים בהם יותר כך הם נוזלים מתוך אחיזת התודעה שלך, ולכן הצופה נאלץ להיות קשוב ודרוך, מה שמשבש את חוש הביקורת שלו. מה גם שלהודות בחוסר היכולת להבין את הסרט משמעותו כמו הודאה בתבוסה.

להגיד לכם שקלטתי את המתרחש ב״פריימר״ באופן מוחלט יהיה לכל הפחות יומרני, אבל בתור צופה שלא חלק מקהילת המדע-בדיוני, אני הייתי בכל זאת שבוי בזכות היכולת הקולנועית הספציפית והנפלאה של קארות׳ שאיכשהו מתעלם מהקונספציה שהקולנוע הוא אמנות קבוצתית ומוכיח את עצמו כאחד האוטרים האמיתיים הבודדים שפועלים כיום.

primer

פריימר

אבל האמת היא שאת ״פריימר״ ראיתי רק לאחרונה, וזה רק בזכות סרטו השני והטרי, ״Upstream Color״. צפיתי בו פעמיים בהפרש של פחות מעשרים וארבע שעות ואני די בטוח שהצפייה השלישית תקרה ובקרוב. זוהי יצירת מופת שמתנהגת כמו הגרסה האפילה והדי-שיכורה של ״שמש נצחית בראש צלול״ וזהו הסרט הגדול-באמת הראשון שהביאה לנו שנת 2013.

שתי צפיות נדרשו לי כדי להבין את ״אפסטרים קולור״ ועל אף שאני בטוח שהבנתי את הקו העלילתי המפותל שלו, אני עדיין תוהה ומתחבט לגבי מה רצה קארות׳ לומר לי, ולכן תרשו לי לפרוש את משנתי ואת תפיסתי לגבי סרטו החדש.
אם שורשיו של ״פריימר״ יונקים מעולם המתמטיקה והפיזיקה, ״אפסטרים קולור״ פונה לעולם הביולוגיה וההתנהגות האנושית. הסרט מתאר מעגל שנשבר על ידי שני נאהבים המגלים שהם נפלו קורבן למזימה מרשעת שגזלה מהם את חייהם כפי שהכירו אותם ואת יכולתם לשלוט במתרחש בעולמם. אבל בעיני הסרט בעיקר דן במיקומה של היצירה – האומנותית והאורגנית – בחייו ובקיומו של האדם.

הסרט נפתח בשוט של חישוקי נייר הנזרקים לפח, דימוי שיחזור בסרט המתייחס למעגליות ושליטה. את תחילת הסרט מוביל ביולוג המגדל זן של תולעים המייצרות, על ידי בליעה, סנכרון מובהק בין שני אורגניזמים (גם התולעים, כמו שאר היצורים החיים בסרט, הן סמל לתודעה שנשלטת ללא ידיעתה). הביולוג משתמש בתולעת כדי להשתלט על תודעתה של אישה צעירה (איימי סאמץ) וגוזל ממנה את חסכונותיה. לאחר שלקח ממנה כל שהיה לה, הנוכל משחרר אותה מאחיזתו ומפנה אותה למגדל חזירים המוציא ממנה את הגידול שהוחדר אליה ומעביר אותו לחזיר בחווה אותה הוא מנהל. הבחורה האומללה חוזרת להכרתה אך נטולת כל, לא מודעת למה שעבר על גופה ועל תודעתה.
מכאן הסרט מתפצל לשניים: שנה לאחר מכן אותה בחורה, שעובדת במשרד הדפסה והחתמות, נתקלת ברכבת בגבר (קארות׳) ובלי סיבה הגיונית לשניהם נמשכים זה לזה ומפתחים מערכת יחסים המקבילה לחזירים בחווה. בד בבד אנחנו עוקבים אחרי מגדל החזירים המעצב סאונדים ומשתמש בבית הגידול שלו, של חזירים שהאורגניזם שלהם קשור בקורבנות נוספים של תרמית התולעת, ובכך מקשר את עצמו לעולמם. את צאצאי החזירים הוא משליך לנהר, שם גופותיהם מתרכבות עם המים (מכאן שם הסרט) ונתפסות בצמחים שגדלים בקרבת הנהר. צמחים שמהם מופק החומר שממנו ניזונות התולעים שמשרתות את הביולוג בפשעיו.
העלילה הזו משרתת את קארות׳ כדי לבחון את היכולת האנושית ולחקור נושאים כמו הקשרות, מעגליות, שליטה, גורל, ורצון חופשי. הסרט גם מציג נקודה מעניינת על הקשר שבין כל הדברים החיים על פני האדמה ושבעצם כולנו – בני האדם, הצמחים והחיות – חלק ממערך אורגני אחד שאין בו הרבה הבדל כפי שמראה תמונת הסיום של הסרט, הנעה בין המרגש לאירוני, והיא משלימה נהדר את שוט הפתיחה של חישוקי הנייר. עם זאת, אחד הדברים שבלטו בעיקר – ומדובר באינטרפטציה אישית שלי – הוא הדיון המרתק של קארות' במיקומה של היצירה במארג החיים.
כאשר בני האדם בסרט למעשה משולים לחיות משק החיות בדיר סגור, יש שניים ששולטים בהם ונמצאים בראש הפירמידה. הראשון הוא הביולוג/נוכל שמייצר מהפרחים והתולעים את הסם, ובנוסף אליו גם החוואי/סאונד-מן. שניהם אנשים שיוצרים, שלוקחים פריטים קיימים והופכים אותם למשהו אחר בעזרת יצירתיות. החוואי מקליט קולות של אבנים וחיות ואיתם מושך אליו את הקורבנות של הביולוג. אבל הדיון של קארות' מעט יותר מורכב מזה – וכאן אני נכנס לספויילר אז אתם יכולים לקפוץ לפסקה הבאה – בכך ששניהם מפסידים בסופו של דבר. הנאהבים שוברים את המעגל הזה, לכאורה, אבל בעצם מנציחים את הנקודה הראשונה שהזכרתי, שהיא שכולנו חלק ממערך אחד הקשור זה לזה. את הטענה הזו מגבה הספר "וולדן" של הנרי דיויד ת'ורו, המוזכר בסרט ברגעים משמעותיים, המתאר את קורותיו של אדם המנסה להתנער מהחיים המודרנים ובונה לעצמו מערכת קיום המושטטת רק על יחסי גומלין עם הטבע.

אבל את כל אלו אני מספר לכם אחרי הצפייה השנייה. מיותר לציין כי הדברים האלו השתהו אי שם בחלל התודעה שלי בזמן הצפייה הראשונה, אך לא באמת יכולתי להניח עליהן את האצבע.

Upstream Color

Upstream Color

מה ששמט את הקרקע מתחת לרגלי בצפייה הראשונה של ״אפסטרים קולור״ היה הדרך הקולנועית המפוארת של קארות׳, המספר את הסיפור בדרך חידתית ואווירתית שנדמית כמו פואמה של תמונות וקולות.
מבחינת עיצוב הסאונד אני בטוח שמדובר באחד הסרטים המשמעותיים ביותר בתחום כמו כמו שעשה וולטר מארץ׳ ל״השיחה״ ו״אפוקליפסה עכשיו״ של קופולה. כיום יש לא מעט במאים שמתייחסים לעולם הסאונד באותה קדושה בה מתייחסים לצילום ועריכה, בינהם דני בויל, דארן ארונופסקי ופאולו סורנטינו האיטלקי, אבל עיצוב הסאונד של קארות׳ הוא כמעט אקספרימנטלי ומייצר את הטרנסנדנטיאליות של יצירתו.
היחס לסאונד קיים גם על המסך במהלך הסצנות של מגדל החזירים וההקשר בין הקול והעלילה הופך למהודק כמו הקשר בין שני הגיבורים אל החזירים שחולקים איתם את האורגינזם. הסרט הוא צפיית חובה לכל מי שמתעסק בעיצוב פס-קול אם כי אפשר להתווכח האם הנוכחות המאסיבית שלו גורעת מהחוויה בכך שהיא בולטת מדי, כמו סרט ערוך יתר על המידה או צילום שמוציא קריאות התפעלות על חשבון הזדהות עם הגיבורים (עיין ערך ג׳ו רייט).
לסרט יש הגיון פנימי מאוד ברור אך גם מאוד ספציפי שקשה לבחון אותו על פי קולנוע רגיל. זה חלק מ״המשחק המלוכלך״ של קארות׳ אבל מה שעורר את התפעלותי הוא שנדמה שאין פה מאמץ או נסיון להיות יחודי או חדשני, אלא קולנוען חד-פעמי שמצליח להעביר את תפיסת המבט שלו אל המסך באופן שקשה למצוא לו אח ורע.

בעיני, קולנוע טוב הוא קולנוע שמאפשר לחוות את הקיום דרך עיניים חדשות וזרות. יש אין-ספור דרכים לעשות זאת, בין אם בכתיבה, ליהוק, צילום, תאורה, עיצוב או כולם ביחד. תחשבו על זה רגע ותבינו כמה מעטות הפעמים בהן קולנוען מצליח להכניס אתכם אל עולם שונה לחלוטין מזה שאתם מכירים (זו בעיני הבעיה הכי רצינית של הקולנוע הישראלי ברובו, שאין בו ולו טיפת ספציפיות). קארות׳ הוא פורטל לעולם אחר והעובדה שהוא לא רק מביים, אלא אחראי לכל שאר האלמנטים, מעורר שאלות לגבי היותו של הקולנוע אומנות קבוצתית, כפי שכתבתי מקודם.
כל שנותר לי לקוות הוא שקארות׳ ימשיך לביים את הקולנוע שלו בלי להתפתות לביים את ״הנוקמים 3״ (משהו שבטוח יוצע לו באיזשהו שלב) ולשמוח שהוא מכוון את הגאונות שלו לעולם הקולנוע ולא לייצור פצצות או משהו הרסני בסגנון. כי סביר להניח שגם את זה הוא יכול לעשות.

תגובות

  1. עוז גוטמן הגיב:

    מאמר מעולה, אור!
    גורם לי להאיץ את תכנית מרתון סרטי שיין קארות' שאני ממשיך לדחות.
    אגב, אפרופו "הנוקמים 3", קארות' אמר לא מזמן בראיון שהדרך היחידה בה הוא יהיה מוכן לביים סרט כמו ג'יימס בונד היא אם יתנו לו לכרות לג'יימס בונד יד, או סופרמן אם סופרמן מחליט להפסיק לעזור לאנשים ולתת להם למות.
    אז נראה לי הוא ימשיך בינתיים לצעוד לפי החליל שלו.
    http://blogs.indiewire.com/theplaylist/upstream-color-director-shane-carruth-reveals-his-idea-for-a-superman-movie-20130428

    1. ההוא הגיב:

      בסדר ושייניה טסוקאמוטו התרברב בזמנו שהוא יעשה את TETSUO 3 רק אם יתנו לו להשמיד את צפון אמריקה תוך כדי העשייה. ראה איזה פלא, השנים חלפו, סרטיו כשלו (חוץ מnightmare detective שהצליח אבל היה סתמי) והוא לבסוף עשה את הסרט בלי להשמיד את אמריקה ולמען האמת גם בלי חשק וכך זה גם נראה.
      ראיתי גם את פריימר וגם את אפסטרים. הראשון היה ניסוי קולנועי מעניין וסרט עצמאי ראוי לגמרי אם כי לא מופלא כמו שהגיקים יגרמו לך לחשוב. אפסטרים לעומת זאת כבר היה בלתי נסבל ברמות קשות.
      במידה וקארות' לא יישאב להוליווד המיינסטרימית, הוא נועד להפוך ליותר יומרני ומעצבן. שזה סבבה לחמישים האנשים שיעריצו אותו בלי קשר למה שהוא יעשה.

  2. ניר הגיב:

    סקירה נהדרת. תודה רבה.
    אני לפני כשעה סיימת לראות את הסרט. משמע, המוח שלי מרוח מאחורי. בעקבות הפיצוץ. אני עוד לא יודע מה לומר, אבל הסרט העלה המחיש משהו שאני חושב כבר הרבה זמן. הסרט הזה מכוון למקום שונה ולדעתי הוא אולי יסמן כיוון חדש לקולנוע העצמאי ואולי בכלל. אני לא רוצה לפתוח פה דיון מפותל ( ואולי כן) אבל אני חושב שהסרט הזה מנסה להפוך את הקולנוע לשירה. גם אני ראיתי בו את מאליק. אני חושב שבעידן שבו יש סדרות טלוויזיה ברמה של הסופרנוס מד מן ועוד הקולנוע למעשה חייב לתת מענה ליכולת של היצירות ליצור עלילות ארוכות עמוקות ומורכבות בהרבה ממה שניתן להשיג בשעתיים של סרט. אין סרט מאפיה שיכול להתחרות בסופרנוס. ( הכל לטעמי כמובן). ולכן הקולנוע צריך לשוב לבסיס, למה שהופך אותו להיות הוא, תמונה, סאונד, תנועה ואנשים. מהחומרים האלה אפשר ליצור בשעתיים יצירות מורכבות להפליא שאינן זקוקות למשענת של עלילה. טראנס מאליק ובלה לטאר כבר מייצרים דברים כאלה, זה מרענן לראות סרט שמתכתב איתם ( ואולי גם אם לינץ, לפחות בהתחלה הקריפית) אך מצליח להיות מרתק, ומעניין לכל אורכו.
    אולי ניתן להדגיש את החוזק של הסרט בכך שאין בו כמעט מילים. הוא סרט די אילם מילולית, אך גדוש קולנועית.

  3. Nir Smadar הגיב:

    הביקורת מעולה.
    את פריימר ראיתי מזמן, כשהמוח מכוון לחצי כוח, והצלחתי להתפעל, אף שלא התעמקתי.
    פריימר, והביקורת הזו, בהחלט העלו אצלי את רף הסקרנות לסרט החדש.

  4. אסי הגיב:

    סיימנו עם אפסטרים קולור עכשיו בפסטיבל. בעיניי החווייה היתה מתישה. הסרט מאתגר, אין ספק, ובאנו ערוכים לזה. אפשר לומר שהדבר שהכי הפריע לי היה האנמיות של שני השחקנים שמשחקים את ה"זוג" ה"נאהב".

    התסריט לעומת זאת ממש מעקם תודעה. אם יורשה לי להגניב עוד שם לבורסת הניימדרופינג, הייתי מאד שמח לראות רימייק של דיויד קרוננברג לסרט הזה.

  5. הלנה הגיב:

    ממש אהבתי את הסרט, תודה על ההמלצה.
    מוטיב חזק של מיים, ידוע שמיים מסמלים את התת מודע. הפסקול פשוט מושלם, משתלב ובדיוק ברגעים הנכונים. זה סרט שצריך להרגיש אותו, ההתחלה היתה קריפית (הזכיר לי באמת מעט את לינץ').
    אני יודעת שארצה לראות אותו שוב בהחלט חוויה.
    בנימה יותר אופטימית אני חושבת שכל אחד יוכל לקחת את זה לכיוון שלו, מי שהיה אי פעם מטופל בתחום הנפשי יוכל להזדהות ואילו המסר יכול להיות שגם אם אתה מרגיש פגום אי אפשר לדעת אולי אי שם יש חצי שני שמרגיש בדיוק כמוך.

השאר תגובה