• סרטים חדשים: ״דיוקן של נערה עולה באש״
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל קולנוע דרום 2013: דיווח #1

4 ביוני 2013 מאת אורון שמיר

כן, אני יודע, זה התחיל כבר ביום ראשון. למעשה, אנחנו כבר ביום השלישי מתוך חמישה של פסטיבל קולנוע דרום ה-12. אבל מחלה ארורה שנגררה מסוף השבוע חרבה לי את יום א' וכך פספסתי הסיבה המרכזית להגיע לפסטיבל – "בשר תותחים" של איתן גפני, שלפי מה שהבנתי לא רק שהקרנתו הועברה מאולם 2 הקטן יותר אל אולם 1 המרכזי, אלא גם הייתה מלאה עד אפס מקום) ולכן מצאתי את עצמי אוגר כוחות עד אתמול (ב') בצהריים ורק אז משנע את עצמי, פלוס תגבורת כמובן, אל שדרות הרחוקה. האמת? לא כזה רחוקה – תוך פחות משעה כבר הגענו בזמן להופעה של אסתר רדא (בתמונה), ברחבת הסינמטק השדרותי. בהמשך הערב הספקתי לדגום שני סרטים, לפני שהכריעה העייפות.

"בשוֹרוֹת" – אחרי ספתח מוזיקלי מוצלח, את הספתח הקולנועי שלי עשיתי מול סרטה החדש של נורית אביב, אחת מיקירות הפסטיבל לדורותיו. הפעם טוותה הדוקומנטריסטית הוותיקה פסיפס של שבעה קולות נשיים, הסובבים בעיקר סביב שלוש נשים אחרות – מריה הבתולה הקדושה לנצרות והגר ושרה, הנשים המקראיות בחייו של אברהם אבינו. כל אחת מן המצולמות מציגה, בעיקר דרך סיפורה שלה או סיפורים שהייתה עדה להם, את משנתה לגבי הבשורות שקיבלו אותן נשים קדומות על הולדת בניהם מידי יישויות קדושות למיניהן. כדי להוסיף ולהעמיס, חלקן מדברות מספר שפות, מה שמוביל לפסקול המורכב מעברית, ערבית, אנגלית, צרפתית ולטינית (נדמה לי), המתחלפות תדיר. גם שלושת ספרי הקודש נמצאים כאן בחלקים – התנ"ך, הקוראן והברית החדשה.

באופן טבעי בסרטים פרגמנטריים מסוג זה, מצאתי את חלק מהדוברות מרתקות יותר ואת השאר מעניינות פחות, לעיתים עד רמה של אדישות קלה. לחלק מן הדברים התחברתי מאוד (במיוחד לדוברת האחרונה שדיברה על "הריון גברי" בימי יוון העתיקה, בה נטען כי המוזות מכניסות להריון את המשוררים והיוצרים, שבתמורה יולדים להן שירים) ומול אחרים נשארתי מסוגר למדי (תסלח לי היוצרת על צרות האופקים שלי, אבל ההלאמה שבפריון לצרכים שבטיים, תוך ניפוף בדגלים של קדושה ומיסטיות לשם הסוואת המניע האמיתי – פשוט לא מקובלת עליי). מבחינה קולנועית מדובר בסרט רזה למדי, מינימליסטי יש שיגידו, ובעל מבנה רפטטיבי. כאשר זה עובד, מתקבל אימפקט אדיר – כמו במקרה בו בוחרת אביב למקם את מושא הצילום שלה על רקע קיר לבן ופשוט, בעוד דבריה של זו יובילו מאוחר יותר אל ציור עתיק בו מריה מקבלת את הבשורה על הריונה הפלאי מידי המלאך גבריאל – על רקע לבן ורב משמעות. ההקבלות שכן מצליחות להיווצר בין הנשים המספרות לנשים שעליהן הן מספרות – הן שעושות את הסרט. וחלק מהסיפורים שבפיהן מדהימים ממש. מאידך, התאמות אלה מגיעות עד לרמת השמות, שכן לרבות מן הנשים קוראים שרה או מרים/מריה, מה שמעט בלבל אותי בשלב מסויים ולכן אף נמנעתי מלנקוב בשמות הדוברות בטקסט עד כה. ראוי היה להחמיא בשלב זה לעבודת התחקיר שמצאה את הנשים הכמו-מקראיות הללו ואת סיפוריהן, אבל כיוון שאני מיודד עם זו שחתומה על כך, אשאיר את המחמאות לבמאית.

"פנתר לבן" – שום דבר לא הכין אותי למה שעמד לקרות זמן קצר אחר-כך. קודם כל, אולם 1 היה מלא לחלוטין כשהגעתי אליו לכבוד בכורת סרטו של דני רייספלד, ואני מתכוון שאפילו על המדרגות וכסאות הפלסטיק המאולתרים לא היה מקום. אני חושב שמאז היותי בן-עשרה, אז בקולנוע גיל בקריית שמונה, לא צפיתי בסרט מכסא מספר 1 בשורה הראשונה (כדי להשלים את הבדיחה, הסרט ההוא היה "אייר פורס 1"). יכול להיות שהייתה זו חווית העבר ההיא אשר השיבה אליי בהווה את היכולת להנות מסרט קולנוע בעוצמות ותשוקה שרק כנער הייתי מסוגל להן, אבל "פנתר לבן" הימם אותי מהשוט הראשון ועד האחרון. אני ממש מחזיק את עצמי מלכתוב עליו סקירה מלאה כאן ועכשיו, מכמה סיבות, אבל אשתדל להתאפק עד שתינתן הזדמנות נוספת לעוד קהל לצפות בו. וכשזה יקרה, אני אבוא לגרור אתכם ואתכן לחזות בו, בכוח אם צריך.

הסרט מתמקד בבן העלייה הרוסית בשם סשה (יבגני אורלוב, תגלית השנה בקולנוע הישראלי מבחינתי), המתגורר בטבריה יחד עם אימו החולה (נטשה מנור) ואחיו העבריין (הראפר וולקן, שזה חלום ישן ומשותף לי ולחבר יקר לראות אותו בסרט קולנוע, שמישהו אחר הגשים). תקרית קרימינלית מובילה את סשה להיתקל בשוטר דוד אוחנה (זאב רווח, שקיבל המון אהבה מהקהל המקומי, במיוחד ברגע שהיה מחווה יפה לסצנת הקציצה המיתולוגית), במקרה גם מתאגרף אגדי בעברו שמזהה את כשרון האגרוף של סשה ומתחיל לאמן אותו. כמובן שלמר אוחנה יש בת נאה, יסמין שמה (מיטל גל המקסימה), שייתכן ושמה עין על אלכס. ומכירים את הרגע הזה בתקציר בו נטען כי הגיבור נקרע בין זהותו הרוסית ונאמנותו לאחיו ולכנופיה  לבין הרצון להשתייך ולהיות מאומץ תחת הישראליות בכלל ודמות האב שחסרה לו בפרט? אז כאן הגיבור לא סתם נקרע, הוא אשכרה נתלש, מושחת ונשסע לא לשניים אלא לאלף חתיכות מדממות, בגלל כל האנשים בחייו שנלחמים על תשומת ליבו וזמנו.

הסרט הזה השאיר בי פצע, ופעל עליי רגשית כל-כך חזק דווקא בזכות השימוש הגורף שלו בקלישאות ז'אנר סרטי האגרוף ואולי גם בקלישאות בכלל. בעיניי זה דווקא הופך את "פנתר לבן" לסרט אמיץ, שלא רק שיש לו לב ענק אלא שהוא לובש אותו על שרוולו, כמאמר הפתגם. אני מקווה להרחיב את הדיבור על הסרט בבוא העת בדיוק כדי להתעכב על הנקודה הזו של הטחת כל הדברים שלא נעים להגיד ישר בפרצוף, כפי שקורה בסרט. בעיקר בכל הקשור לגזענות גלויה וסמויה במדינת ישראל. מעולם לא הצטערתי כל-כך על שאינני רוסי, או זכור לי סרט שגרם לי לרצות להיות רוסי. וזה מפעים כיצד כל הקלישאות של סרטי אגרוף מתקפלות בניחותא אל תוך הקלישאות של ההוויה הישראלית, או לפחות מתערבבות בהן היטב.

בינתיים, תאלצו להסתפק במילה שלי שמדובר לא רק בסרט אגרוף מעולה, אלא פשוט בנצחון כולל. כזה שאין ברירה אלא לסלוח לו על פאקים טכניים קלים כמו ציוד הסרטה הנראה בפריים, פשוט כי זה כמעט ומרגיש כמו חלק מהסגנון. כל-כך הרבה חספוס, ישירות וקשיחות דוקרנית לא ראיתי בסרט ישראלי מאז "וסרמיל". אגב, גם אותו צילם רם שוויקי, הצלם הכי דינמי ואקספרסיבי שעובד היום בארץ. עבודת הצילום שלו פשוט סוחפת פנימה באגרסיביות, והמשחק הנהדר של כל המעורבים בעשייה יחד עם התסריט המתבקש והלא מתחכם של רייספלד, יוצרים חווית צפייה שבסופה גם אני מצאתי את עצמי מריע, כמו כל הקהל שנכח באולם.

Screen Shot 2013-06-04 at 15.51.48

ומחר – דיווח נוסף.

תגובות

  1. רון הגיב:

    בטלוויזיה בחרתי מכל הסרטים בפסטיבל להתייחס לפנתר לבן והסקירה שלה רק מאוששת את הבחירה שעשיתי
    מרגיש לי סרט מהקישקס

    1. יבגני הגיב:

      אכן…בקטע טוב 🙂

      1. דני הגיב:

        איפה אני רואה את הסרט המלא? אני חייב לראות!!!!!!!!!

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.