• סרטים חדשים: ״המשפחה שלי״ זוכה דקל הזהב
  • עם רדת ליל
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"חמש מצלמות שבורות", סקירה

17 ביולי 2012 מאת זהר אלמקייס

ממצלמה למצלמה, מתעצמת הרוח.

תהייה: האם הקולנוע יכול לשקף באופן מורכב את המקום בו נפגשים המחאה והחיים, הפוליטי והאישי. האם הוא יכול, מתוך ולצד היותו יצירת אמנות, להמחיש לנו את נחיצותה הממשית של ההתקוממות, את דחיפותו המסוכנת של השינוי, את שבריריותה האנושית של הנפש. בדיעבד אני מבינה כי כל אלו הופיעו, במלוא הדרם המפחיד, ב"חמש מצלמות שבורות", סרטם של עימאד בורנאט וגיא דוידי, הזוכה התיעודי בפסטיבל ירושלים האחרון (גילוי נאות: גיא, אחד הבמאים, היה המורה שלי בקורס וידאו לפני לא מעט שנים).

הסרט מתעד, דרך חמש מצלמותיו השבורות של בורנאט, הכורעות וקורסות בכל פעם תחת עול האלימות, השנאה והדיכוי, את המאבק נגד הגדר בבילעין. סביב תחילתו של המאבק נולד לבורנאט בן, ושנותיו המוקדמות והמורכבות מתועדות במקביל לצמיחתן של הפגנות המחאה בצל ההתנחלויות ההולכות וגדלות סביב לכפר. על פניו, "חמש מצלמות שבורות" חוזר למראות המוכרים לנו מהמאבק בבילעין. שוב גז מדמיע, שוב פעילי שמאל צועקים על חיילים, שוב דגלים מונפים. כולנו חושבים שאנו מכירים את בילעין. הסיקור התקשורתי של ההפגנות השבועיות נגד הגדר, גם אם לא מספק, גם אם לא אוהד, עשה את דרכו לבתים רבים בישראל.

הדימויים בעיניי עדיין קורעי לב. דבר אינו סביר במראה של עצי זית בוערים, שהוצתו על ידי מתנחלים באישון ליל. דבר אינו סביר במראה של פעיל אחר פעיל נפגעים מגז מדמיע, ואז מכדורי גומי, ואז מאש חיה. אך הסרט עושה יותר מאשר להשתמש בדימויים הללו באופן המוכר לנו, המאפשר לנו לצקצק בכיסאותינו בלב-לבו של הסינמטק של ירושלים הטעונה. למעשה, האופן בו הסרט הזה מראה את המאבק מייצר עבורנו אפשרות חדשה לגמרי להתבונן בצורה בה מאבקים פוליטיים מתקיימים ונשזרים בחייהם של הנאבקים אותם.

קריינותו של בורנאט ממשיכה את המסורת הדוקומנטרית השוזרת עובדות עם רגשות, תאריכים, ימים ותיאורי התרחשות עם מחשבות נודדות, דאגות. הוא אינו רק מספר לנו על המאבק ועל חשיבותו, אלא גם על הדמויות הסובבות אותו. תושבי בילעין הופכים להיות בני אדם, והתיעוד לאורך זמן עושה עמם חסד. הוא הופך אותם למורכבים. מניעיהם לפעולה, המקום ממנו הם מגיעים למחאה, והדרכים שלהם להתמודד עם שגרת חייהם האכזרית – שונים זה מזה, מגוונים. במובן זה העבודה הנעשית בתיאור הדמויות היא כמעט עלילתית (יותר מכך, למעשה), ומקבלת נפח נוסף בזכות נקודת המבט הרגישה והייחודית של בורנאט.

בניגוד ליומנים דוקומנטריים רבים, במיוחד עכשוויים, בהם הגיבור מתעד את חייו השגרתיים בתקווה שמאותם רגעים קטנים, יומיומיים, יצמח דבר מה מרתק, מרגש, כאן אנו עדים לאופן בו מאורע היסטורי של ממש אינו מתחולל במרחק מה, אלא בלב חייו של הגיבור שלנו. קשה לראות זאת כעת, אבל הוא חלק ממאבק פוליטי היסטורי. ועם זאת, הוא מנקה מנקודת המבט שהוא מספק לנו על חייו את הפאתוס. הוא מסתכל במציאות נכוחה, אומר את דברו, אוסף את שברי מצלמתו, משיג מצלמה חדשה, וממשיך לצלם.

הסרט מורכב מתקופות, עוקב באופן כרונולוגי אחרי חומריה של כל מצלמה. ההחלטה להרכיב כך את הסרט היא מהותית, וצופנת בחובה את כוחו המצטבר של הסרט. מעבר לדימויים החזקים הספציפיים בהם אנו פוגשים, הידיעה על גורלה הצפוי של המצלמה שבחומריה אני צופה כעת הכניסה אותי ללופ מוזר. מצד אחד, הדבר טראגי. זוהי טרגדיה פקידותית מהזן הקומי ביותר. כמו איזה צ'פלין של המזרח התיכון, אדם לוקח לידו מצלמה. בא השוטר ושובר אותה, הוא לוקח אחרת. בא המתנחל ושובר אותה. הוא לוקח אחרת, בא הגז ומקלקל אותה. ושוב, ושוב.

מצד שני, דווקא מתוך גורל המצלמה, הקרב אלינו מתוך החומרים המצולמים כמו רכבת מאיצה, נולדת שלווה. פעולת התיעוד, המופסקת ומחודשת תדיר, הופכת למדיטציה. המתעד החליט להתעמק באותה פעולה, להתכוון לתוכה, להמשיך בה קדימה. ההחלטה הזו מנצחת כל סכנה מבחוץ. זוהי החלטה שמתגברת על המציאות המחליאה המקיפה אותנו, משום שזו החלטה תודעתית. האדם לוקח על עצמו תפקיד נוסף. הוא אינו רק אדם, בן זוג, אב, פעיל פוליטי. הוא מתעד. התפקיד הזה נותן לו ריכוז שאין כדוגמתו. בתוך הסערה שהיא חייו, כשכל אחיו נעצרים בזה אחר זה, כשהוא נאלץ לצפות בהוריו משתטחים על הרכב הצבאי שבא לקחת עוד אח, כשהוא שומע את ילדו אומר את מילותיו הראשונות, והן "גדר" ו"צבא", כשחברו הטוב נורה ומתגלגל, מדמם וגוסס, על האדמה אל מול עיניו, כשהוא עצמו נפגע בתאונת דרכים ונעצר – יש לו את המצלמה. היא אינה מנתקת אותו מן המציאות, אינה מספקת בריחה, אלא מאפשרת חיבור, השתתפות פעילה בעולם, החלטה, ודרך לצעוד בה.

וכך במהלך ההתבוננות בסרט, אנחנו הופכים לעוד מצלמה שבורה. חוזה באימה, ואז מכוח ההרגל מאחה את שבריה, משתנה, גדלה, הופכת טובה יותר. קמה, ומביטה בעיניים פקוחות באימה שוב. המבט הוא פעולה בעלת כוח עצום. הסרט מזכיר לנו את הגבול העדין, הממברנה הכמעט בלתי קיימת שבין עד לפעיל. וכך הוא מהווה, בצורה העמוקה ביותר, קריאה לפעולה. מי שראה במו עיניו לא יוכל שלא לפעול. בימים בהם אנו, והקרובים לנו, מתכופפים עוד, נשברים עוד, הסרט אינו מציע בריחה מהמציאות או תקווה חסרת שחר. הוא מציע איזה עמוד שדרה של הרוח האנושית, המפוחדת כל כך. הוא שם אותה במרכז של כל התכוונותו. בסופו של יום, אין דבר מלבדה.

תגובות

  1. כדוקו, הוא עשוי די רע. פרופגנדה חד צדדית, מניפולטיבית וכזו המבקשת לתאר את צה"ל כרשע מרושע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.