• פרסי אופיר 2018: למה ויתרתי על חידוש החברות
  • לכבוד יום העצמאות ה-70: מבטים על הקולנוע הישראלי
  • סרטים חדשים: ״120 פעימות בדקה״
  • אילם
  • פרא
  • פסטיבל קאן 2018 - מבט על הבחירה הרשמית
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 77
  • סריטה מתכוננים לקיץ 2018: ציפיות וחששות
  • מקום שקט
  • ״מעשה בחמישה משוררים״, סקירה
  • סקירה Thoroughbreds
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 76
  • הרוע שבפנים: המפתח האחרון
  • המלצות סינמטקים, מהדורת אפריל 2018
  • ״7 ימים באנטבה״, סקירה
  • ״שחקן מספר אחת״, סקירה
  • אימת החודש - מרץ 2018
  • הכהנים הגדולים: פרק חמישי - ״הקפיצה הגדולה״

גירודים: סקירות בזק על הסרטים "RED2", "עצבניות אש", "ריאליטי", "יללת הזאבים" ו-"פארק היורה 3D"

19 ביולי 2013 מאת אורון שמיר

יצא וראינו את כל חמשת הסרטים החדשים שעולים השבוע. יצא גם ודעותינו עליהם קצרות מהרגיל. זה לא שכל אחד מהם לא היה יכול להחזיק סקירה משל עצמו בנפרד (למרות שבחלק מן המקרים זה היה דורש השתדלות מאומצת למדי מצידנו) אלא שכחובבי הניסויים ושבירת השבלונות שאנחנו, היה נראה לנו מעניין לנסות ולקבץ את כולם יחדיו לפוסט אחד חסכוני, כפי שקורה כאן לעיתים. אז בסוף השבוע עלו לאקרנים סרט הטבע הישראלי "יללת הזאבים" (שממשיך את "ארץ בראשית" למעשה), המשכון האקשן "RED2", קומדיית השוטרות "עצבניות אש",  הגרסה של במאי "גומורה" למושג "ריאליטי", וסרט אחד שהוא בעצם בן 20 כבר, אבל בזכות התלת מימד לא רואים עליו – "פארק היורה 3D". נתחיל עם הסרט שיש בו את הלן מירן.

RED2

ל"רד 2" יש מספר יתרונות על פני סרטי הקיץ הנוכחי שהופכים אותו למענג במיוחד, בתנאי שאתם מוכנים לחוזה הלא-חתום עם סרטי פעולה קומיים, הדורש ויתור על כל הגיון עלילתי או על נאמנות לחוקי הפיזיקה כפי שהם מוכרים לאדם. ראשית, כיאה לסרט קיץ מדובר בסרט המשך. חשוב מכך, "רד 2" הוא סרט המכיל את הלן מירן, מה שנותן לו יתרון בלתי ניתן לשיעור על פני כמעט כל סרט אחר – רובם לא מכילים הלן מירן בכלל, או שמסתפקים בגרסא מצויירת שלה. גם כאן, המשך של הלן מירן קצר מדי, אבל אנחנו נאמר תודה על כל מה שיש. יתרון חשוב נוסף הוא שהסרט מודע להיותו מופרך ולא לוקח את עצמו ברצינות בשום שלב. שלא לדבר על זה שיש בו את ג'ון מלקוביץ' בתפקיד נדיר, המנצל את כישורו הייחודים, ברוס וויליס בסרט בו הוא החליט לשחק, ויש גם מרי לואיז פרקר, קתרין זיטה ג'ונס ואנתוני הופקינס לתיבול. כבונוס, כמו כל סרט אחר השנה מדובר בסרט ארוך מדי, אך הפעם רק מעט ארוך מדי. למעשה, מדובר בסרט פעולה האורך פחות משעתיים, מה שוודאי גרר ועדת חקירה בהוליווד.

כמו הסרט הראשון, גם הסרט הזה עסוק בקבוצה של אנשי ריגול לשעבר שחוזרים למשחק ועושים זאת טוב יותר מכל הצעירים. הסרט מתחיל בארה"ב אך ברובו נע בכל קצוות אירופה בעקבות פרויקט סודי בו הגיבורים לקחו חלק מבלי שידעו, ובניסיון להציל את העולם משואה גרעינית. או משהו כזה, זה לא באמת משנה. העיקר שהאקשן ברובו טוב מאוד, גם אם מרדפי המכוניות החביבים של הסרט הזה קצת פחות טובים משל הסרט הראשון. ההומור, לעומת זאת, מצוין, והעלילה המפותלת מספקת מספיק מתח מבלי שנצטרך לחשוב עליה. התוצאה מרעננת וגם אם לא מקורית במיוחד, הרי שהיא בהחלט מתגמלת.

בצד השלילי, חייבים לציין לגנאי את הדמות שמגלמת מרי לואיז, שעברה ניתוח להורדת איי-קיו מאז הסרט הקודם והעומק הרגשי שלה מתבטא ברעב לאלימות. אבל עכשיו היא חלק בלתי נפרד מן הקבוצה והיא תורמת לה כישורים מיוחדים: היכולת להתנשק עם כמעט כל אדם, להשגת כל צורך. צורם שהסרט מנצל ככה שחקנית מוכשרת שהיא גם הדמות הנשית עם הכי הרבה זמן מסך. חבל היא כבר לא ילדה קטנה.
(עופר ליברגל)

ריאליטי
Reality
 reality

בסרטו הקודם, "גומורה" (Gomorrah), הבמאי האיטלקי מתאו גארונה הוערך בזכות השימוש בסגנון ריאליסטי קיצוני כדי לעסוק בתיאור פועלה של המאפיה של נאפולי. מסיבה זאת, השם של סרטו החדש "ריאליטי", מיד מייצר אסוציאציה לסרטו הקודם, כאילו מבקש גארונה לבדוק את המשמעות של המושג "מציאות" ואת היחס שלנו אליו. ואכן "ריאליטי" הנו סרט שאפתני מבחינת הרצון שלו להגיד משהו על החברה בת זמננו והגדרת המציאות והפנטזיה בה. הסרט מספר על לוצ'יאנו (אניאלו ארנה), בעל חנות דגים מנאפולי אשר חולם להפוך למפורסם דרך הופעה בתוכנית הריאליטי "האח הגדול". הליהוקים לתוכנית נמצאים בעיצומם ולוצ'יאני מגיע לאודישן בקניון הקרוב למגוריו ומתמלא בתקוות שאולי יבחרו בו להופיע בתוכנית. מבחינתו, ההופעה בטלוויזיה תפתור את כל הבעיות הכלכליות שלו. בינתיים, הוא מתפרנס מחנות הדגים וגם מקנייה ומכירה לא חוקית של מכשירים מיוחדים להכנת פסטה.

האירוניה הגדולה בשם הסרט בולטת כבר מהשוטים הראשונים. אם "גומורה" הציג נאפולי מחוספסת, דהויה, המאופיינת בתחושת מציאות מאוד חזקה וראשונית, אז ב"ריאליטי" נאפולי מצולמת בצורה הפוכה.  האקסטרווגנטיות של הצילום, הצבעוניות העזה של הסרט והדמויות הססגוניות מיד מזכירות לנו את הסגנון הקולנועי הקרקסי של פליני. הרבה מוזיקה, רעש וצהלה, ותחושה של פנטזיה או אגדה.

השם של הסרט מייצר בכך סוג של אירוניה כפולה: הראשונה היא שהוא עוסק במציאות קשה בשכונות של מעמד בינוני ונמוך בדרום איטליה ומולה מעמיד את הפנטזיות על סגנון חיים ראוותני מערי המרכז והצפון כפי שמוכרת לנו הטלוויזיה. השנייה קשורה לכך שהעוני והיומיום מתוארים בסגנון יפה ומצועצע שסותר את חוויית הייאוש והתסכול אליה ייכנסו הדמויות לאורך הסרט. כך באמצעות הגיבור החולמני ומלא האנרגיות והתשוקה, גארונה מבקש לחקור את האופן שבו אנו מערבבים בין מציאות לפנטזיה ומבלבלים ביניהן.

עם כל היתרונות והיופי של "ריאליטי", בסופו של דבר הסרט לוקה בפשטנות בגלל הבימוי הפומפוזי שמרגיש מאוד מלא בעצמו. אותי זה אפילו עיצבן. נראה שגארונה יותר עסוק בלהרשים אותנו ביכולותיו הקולנועיות ופחות בלבדוק באיזה אופן השפה הקולנועית שהוא מאמץ באמת משרתת את הדרמה של הסרט. המצלמה כל הזמן צפה בתנועות עדינות באמצעות צילום סטדיקם, אך מבלי לייצר תחושת התעלות או פיוטיות. היא מצלמת מאוד מקרוב את פני השחקנים ונוצרת כך תחושת אי-נוחות, של חדירה גסה לאינטימיות של הדמויות, שעשויה הייתה לעבוד לטובת הסרט, כמובן, אך הדבר נעשה בצורה כל כך בוטה שהתוצאה לא מקשה על השחקנים להביא רגעים של רגש אמיתי. הכול ב"ריאליטי" נראה גדול, תיאטראלי ומוגזם, אפילו הרגעים שאמורים להיות קטנים ורגישים. ולכן, הבחירה הקולנועית הזאת של גארונה פוגעת ביכולת של הצופה להתחבר לדמויות בצורה אינטימית, כנה או עמוקה. בסופו של דבר, התוצאה קצת דידקטית ושטוחה, והנושאים הגדולים ש"ריאליטי" ניסה לעסוק בהם מתמוססים ונותרים בתור כוונה או סימון. למעשה, אפשר להגיד ש"ריאליטי" הוא כמו שלט חוצות ענק. המסר ברור, אך הצבעוניות והגודל שלו מפריעים לראות מה באמת עומד מאחוריו. משום מה, כל הדברים האלה לא הפריעו לסרט לזכות בפסטיבל קאן מאשתקד בפרס הגדול של חבר השופטים.
(פבלו אוטין)

עצבניות אש
The Heat
the_heat_bullock_mccarthy

מכירים את הקטע הזה שאתם פתאום מכירים אדם חדש, שלא ראיתם מעודכם בעבר, ואז פתאום רואים אותו ברחוב שלוש פעמים ביום? האם זהו הגורל שהשתנה ועיצב מחדש את מסלוליכם כך שיצטלבו בתדירות תכופה יותר, או שזה היה המצב כל הזמן וההיכרות ביניכם היא זו ששינתה את המצב, הפכה סיטואציות של לחלוף על פני זר מוחלט ברחוב למחוות שלום מנומסות? זהו בדיוק השלב הנוכחי במערכת היחסים ביני ובין יכולות המשחק של סנדרה בולוק. האם היא תמיד הייתה שחקנית כה רבת חן שפשוט סירבתי להכיר בסגולותיה? או שאולי משהו השתנה באיכויות שלה, בעיקר הקומיות, בעת האחרונה?

כך או אחרת, בולוק שידרגה עבורי, ונדמה לי שגם עבור היוצרים, את "עצבניות אש" ברמה אחת לפחות. הניסיון שלה לצקת תוכן ואופי לדמות קומית שניתן לסכם במשפט אחד (שוטרת קפוצת ישבן ו-וורקוהוליקית שמפצה בכך על היעדר כישורים חברתיים) הופך אפילו את מליסה מקארתי לנסבלת. הנה, אמרתי את זה – אני לא מחבב את המשחק של מקארתי. היא לא מצחיקה אותי, ואני מתכווץ כל פעם מחדש משיתוף הפעולה שלה עם הוליווד בהפיכת גופה ותנועתה למשהו שיש ללעוג לו ולצחוק ממנו. וכאשר זה מגיע דווקא בסרט על צמד שוטרות שהן הפכים משלימים, שיוצאות להפיל ברון סמים מקומי בבוסטון מוכת הפשע ובדרך להילחם במוסכמות העולם הגברי בו הן פועלות – גם אני שוקל להמיר את דתי לפמיניזם רדיקלי.

הסרט עצמו חוטא בחטא האורך המופרז (מעטות הקומדיות שמצדיקות 117 דקות) שאנו סובלים ממנו הקיץ אפילו יותר מהחום והלחות גם יחד (כפי שציין גם עופר), וטוב היה עושה הבמאי פול פיג ("מסיבת רווקות") לו היה מתגבר על הצורך לסיים כל סצנה משהו כמו 30 שניות אחרי הפאנץ' המרכזי והפואנטה העלילתית. אבל בדיחות טובות יש בשפע, דמויות משנה גבריות לא רעות בכלל גם כן, רגעים מפתיעים לטובה של עומק בבניית ואיפיון דמויות על-ידי סביבתן (בעיקר המשפחה הבלתי אפשרית של דמותה של מקארתי) וכמה רפרנסים הכרחיים ל"רחוב ג'אמפ 21" שמעלים געגוע. אני פשוט מקווה שלמרות השימוש הכי טוב בתולדות הקולנוע בשיר של אזילייה בנקס, את ההמשכון שכבר מתוכנן, שגם אותו תכתוב קייטי דיפולד הכשרונית ("מחלקת גנים ונוף") – יביים מישהו אחר.
(אורון שמיר)

פארק היורה 3D
Jurassic Park 3D
jurassic_park3d

האם סטיבן ספילברג נביא? האם כשעשה את "פארק היורה" ידע שמתישהו בעתיד יהיה אפשר לראות את סרטו בתלת ממד ומראש ביים אותו כך שיתאים מבחינת סגנון הבימוי לפורמט הזה? השאלה הזאת עולה כי קשה שלא להתרשם מהאופן שבו "פארק היורה" שנעשה ב-1993, משתמש בצורה חכמה ומבריקה בטכנולוגית התלת ממד. למעשה, באופן אירוני, הוא הסרט המעניין והמורכב ביותר שראיתי בתלת ממד עד היום, כשלמעשה הוא בכלל לא צולם לפורמט הזה.

כמובן, התשובה המתבקשת לשאלה הזאת היא שככל הנראה ספילברג לא נביא. הוא פשוט ביים את הסרט הטוב ביותר שהיה יכול לעשות באותה התקופה. אך מה שהופך את "פארק היורה" לחוויית תלת ממד מפעימה, זה שספילברג החליט לביים אל העומק. כלומר, גם ללא התלת, ניסה לייצר ספילברג חוויה של מתח בין חזית ורקע. הוא לא מתאמץ כדי "לנצל" את טכנולוגית התלת ממד ולא דוחף לנו בכוח תמונות בעלות עומק או תנועה אל החזית. הוא פשוט בונה מיזאנסצנה אל העומק. הוא בודק את המושג הזה ומשתמש בו רק ברגעים מסוימים בסרט. למשל, בסצנה שבה הטי-רקס תוקף את המכוניות, הוא משכיל להראות לנו חלק מהתקיפה במכונית אחת דרך נקודת המבט של המכונית השנייה שנמצאת בחזית הפריים. התלת ממד נמצא שם כדי לחזק את אפקט העומק, ובעיקר את המתח בין האימפוטנציה והפחד של הדמויות הנמצאות בחזית אל מול הדבר המזעזע המתרחש מולם ברקע. ויש עוד הרבה דוגמאות מהסוג הזה. ספילברג מנצל את רבדי הפריים כדי לייצר מערכות יחסים רגשיות שבתורן יכולות להפוך למערכות יחסים סימבוליות ואינטלקטואליות. למשל, מהי מערכת היחסים בין צייד לטרף?  האם יצר ההישרדות יכול להפוך את הכוחות בין חזק לחלש?

מסיבה זאת, "פארק היורה" מהווה דוגמה לאופן שבו צריך להשתמש בתלת-ממד. ממילא קולנוענים רבים חקרו לאורך השנים את היחסים בין חזית ורקע, אז עכשיו ניתן למקסם את הכלי הזה. תוך כדי צפייה בשובר הקופות אמרתי לעצמי "אני רוצה לראות את האזרח קיין ואת ורטיגו בתלת".

בהקשר זה, "פארק היורה" נהפך כבר לקלאסיקה במלוא מובן המילה. הוא לא מיושן, אלא שהסגנון הייחודי שלו נהפך למעשה לז'אנר. הוא מתנהל כמו סרט מהאייטיז עם אפקטים של הניינטיז. הגיבורים שלו בעלי תמימות מסוימת, המהלך העלילתי ברור ומובנה. השינוי שהדמויות עוברות מודגש ודידקטי, החלק הראשון של הסרט נמתח כי חשוב לבנות את הדרמה ולאפיין את הדמויות. ורק בחלק השני מגיעה מערכת שלמה של פיי-אופים על כל הדברים שהלכו ונבנו. זאת תסריטאות מאוד מובנית ומאוד מסוגננת, והיום היא עשויה להיראות כשטאנצית מדי, אך היא אפקטיבית בדיוק כפי שסיפור לפני השינה אפקטיבי והמבנה הדרמטי שלו אל-זמני. ואותו הדבר בנוגע לבימוי. סצנות האקשן מבוימות כמו מחול של מצלמה, עם קצב עריכה מוזיקלי ולא היסטרי. ספילברג חושב על כל זווית וכל תנועה וממש עוטף אותנו באקשן ובמתח, לא ממהר להלחיץ אותנו באמצעות רעידות מצלמה וקאטים מהירים, ולעומת זאת דואג להכניס אותנו אל תוך הסצנה ולרקוד סביבנו ואתנו. באמצעות שינויי קצב והחלפת כיוונים הוא מייצר אקשן מרהיב וחגיגה אודיאו-ויזואלית אמיתית.
(פבלו אוטין)

יללת הזאבים
wolfs

ארץ ישראל היא יותר יפה ממה שרבים חושבים ומשה אלפרט הוא צלם הרבה יותר טוב ממה שרבים חושבים. כמו בסרטו הקודם, הלהיט המפתיע "ארץ בראשית" גם "יללת הזאבים" מכיל לא מעט צילומים מרהיבים לעין. ולצערי, שוב כמו בסרט הקודם, אלפרט לא מסתפק בצילום הטבע ומנסה לטוות סביבם סיפור. כמספר סיפורים, כשרונו הרבה פחות מרשים.

הסרט בנוי כווייס-אובר של זאב (בקולו של שמיל בן ארי) המשקיף לאחור בימיו האחרונים על כל מהלך חייו, מינקות, דרך בריחה מן הלהקה, התאהבות, החיים כראש להקה ועימותים עם בני אדם, שהם סוג של נבל בסרט זה. המונולוג כתוב בצורה צפויה ודי מרושלת, והסיפור הנרקם פשוט לא מספיק מעניין על מנת להחזיק פיצ'ר. וזה מוזר, כי דומה שאם לא היה מסופר לנו על זה כלל, התמונות לבדן היו מספיקות.
(עופר ליברגל)

השאר תגובה