• ?פסטיבל אוטופיה חוזר, מה כדאי לראות
  • ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״, סקירה
  • כל המועמדים לפרסי איגוד השחקנים
  • סרטים חדשים: ״מלחמת הכוכבים: אחרוני הג׳דיי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 58
  • מצעד 20 הסרטים הגדולים של בילי ויילדר, על פי עופר
  • ״פרחים בבוץ״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 57
  • ״בהתחלה הם הרגו את אבא״, סקירה אורחת
  • ״גלגל ענק״, סקירה לסרטו החדש של וודי אלן
  • ״המוזיאון״, סקירה
  • זה בא בלילה
  • ״קוקו״, סקירה לסרט החדש של פיקסאר
  • מבט מפורט בפסטיבל הקולנוע היהודי 2017
  • אימת החודש - נובמבר 2017

"ריח פועלים", סקירה לקראת הקרנה בסינמטק חולון

31 בינואר 2012 מאת עופר ליברגל

כנראה שעד שתעלם לחלוטין האבחנה בין הקולנוע התיעודי לקולנוע העלילתי, אנו נחזה בסרטים המשלבים בין השניים ומטשטשים את הגבול. אחת הדוגמאות האחרונות בקולנוע הישראלי הינו הסרט ריח פועלים אשר הוקרן בפסטיבל חיפה במסגרת ה"פרינג'ידר" (מסגרת לקולנוע עצמאי) ומגיע עכשיו לשתי הקרנות בסינמטק חולון, בחמישי (2.2.2012) בערב ולמחרת אחר הצהריים.

צילומסך מתוך "ריח פועלים"

הסרט מתרחש ברמת הגולן. הגיבור עזב את תל אביב על מנת לעבוד בחווה שהקים שם אביו. הוא מנסה להתגבר על הפרידה מבת זוגו ואולי לזכות בה בחזרה. ייתכן והמפגש המחודש יתרחש במנגל לכמה חברים שהוא מתכנן במקום, אשר לצורך אירגונו מגיע חבר ותיק לעזור לו. מהר מאוד מצטרפת אליהם ידידה הנמצאת בתהליכי גירושין. בעודם מכינים את האוכל ומטפלים בחיות החווה, הם מדי פעם שומעים מוזיקה, בעיקר של מאיר אריאל ובעיקר מתוך האלבום האישי והמינימליסטי "רישומי פחם". אבל הסרט הזה לפעמים, או רוב הזמן, הופך לדבר משני לעומת הסרט המקיף אותו, סרט על מאוחרי הקלעים של ההפקה.

כתוצאה מכך, לסרט יש 4 במאים: גודיס שניידר ושונית אהרוני המביימים את הסרט ה"עלילתי" ורוני אורון ואיילת ורשל האחראים על תיעוד ההפקה, הכולל בין היתר חילוקי דעות מקצועיים בין שני הבמאים הראשונים ושיחות של השחקנים על חייהם האישיים. המעבר בין שני ה"סרטים" אינו תמיד ברור והטשטוש המכוון מבהיר שהעיקר הוא אחד: המפגש האנושי בין הדמויות, מפגש שיש בו משהו זמני (כי המעבר לרמה ירחיק בסופו של דבר את הגיבור מחבריו) ויש בו משהו נצחי. בעיקר יש בו רצון למצוא קרבה והבנה. זהו תיאור יפה של אינטימיות חולפת.

הסרט, בין היתר בגלל המעברים בין הרמות השונות של המציאות, מקבל מימד פרגמנטרי וחולף. הוא לא נדרש לתאר את כל סיפור העלילה ומספק בעיקר רמיזות לגבי המצב הרגשי של הדמויות. גם היחס לשירי מאיר אריאל נותר דומה: הם מנוגנים ברקע ומדי פעם אחת מן הדמויות אומרת עליהם שורה פרשנית, אבל היחס אליהם רחוק מלגעת בעומק של המילים, בכאב ובהומור שלהם. בכל המקרים, הסרט משאיר את עיקר הפרשנות לצופה, אשר יכול לייצר השלכות שונות ומגוונות של הסרט ביחס למצב הרגשי האישי שלו, כפי שהמאזין יכול לעשות ביחס ליצירה של מאיר אריאל. בשני המקרים, היצירה היא אישית משתי סיבות שונות לחלוטין: היוצר יצר אותה ממקום מאוד אישי, שלא ממש ניתן להביע ביצירה את כל רבדיו, וצרכן האמנות מושפע ממנה באופן אישי.

עניין זה בולט במיוחד בסצנה אחת בסרט בה שורה אחת משיר של אריאל מכניסה את הדמות הנשית הראשית בסרט למצב של עצבות, מסיבה הקשורה לחייה האישיים ולא לגמרי לשיר. לאחר מכן, אנו עוברים לתיאור של צוות ההפקה המנסה לתכנן שוט מורכב אשר יכלול ניסיון שני של כל הדמויות להאזין לשיר במלואו. יש סתירה בין הבכי והעצב של הדמות הנראים אותנטיים לבין התיאור הטכני של תהליך הפקת הסרט המקיף אותו. בכל זאת, למרות שאנו מודעים היטב למאמץ הטכני, כאשר בסופו של דבר אנו רואים את השוט המורכב עליו דובר התחושה היא לא של התרשמות מן היכולת הטכנית של הבמאים, אלא כאב בעקבות הרגע האנושי ה"קטן" אשר השוט הזה מתאר. כוחו של הסרט הוא ברגעים ה"קטנים" לכאורה שהוא מתאר, בין אם הם מתרחשים בעולם המתוסרט ובין אם הם מתרחשים על סט הצילומים. הסרט מראה כי מאוחרי רגעים אלו של מפגש בין בני אדם יש מימד מקרי ומימד של אלתור, אך גם מימד של תכנון מוקפד מראש.

רובד אחר של הסרט הוא היחס בין אמנות הנוצרת לצורך ביטוי אישי לבין אמנות המיועדת להגיע לקהל רחב ככל היותר. הסרט נפתח בצפייה בקטע יו-טיוב מתוכנית אירוח משנות התשעים, בה המראיין מנסה להבין מדוע שחרר אריאל את רישומי פחם בלי יחסי ציבור מינימליים. אריאל מסביר כי היצירה נובעת מכאב שהוא לא יודע עם האנשים יוכלו לעכל ואם בכלל כדאי להם לגעת במקומות האפלים האלו – כאב העומד בסתירה לאופן המתחנף והמהלל שאותו מראיין מעניק לאריאל, כנהוג בתוכניות אירוח המנסות לייצר סוג של זוהר. קטע זה מקבל משמעות נוספת בימים אלו, שכן המראיין הינו יאיר לפיד. למרות זאת, אין ספק כי דמותו של לפיד היא משנית עבור הסרט בעוד דמותו של אריאל היא סוג של אידיאל של גבריות/יצירה/הסתכלות אחרת על החיים. הדמויות אולי מקוות כי המילים של אריאל יפתרו להן את הבעיות בחיים, אך אריאל נותר כאידיאה בלתי מושגת. לעומת זאת, בעשיית הסרט אולי מצליחים היוצרים לפתור משהו מן החיפוש אחר משמעות מסויימת שייתכן והם מבקשים למצוא בשיריו של אריאל.

על מנת לעבור את כל התהליך שהסרט מציע ולראות את החיבור הבלתי ניתן להפרדה בין הסרט ותהליך יצירתו, מומלץ להישאר לסצנה המופיעה בסוף הכתוביות.

השאר תגובה