• פסטיבל סולידריות 2022: המלצות
  • בידיים ריקות
  • סרטים חדשים: סנטה קלאוס וגייז הם האופציה ההגיונית היחידה בסופ
  • ספיישל נטפליקריסמס 2022
  • מסע אל הקולנוע הנורדי 2022: מדריך והמלצות
  • ״הפייבלמנים״, סקירה לסרטו של סטיבן ספילברג
  • רצח כתוב היטב: תעלומה יוונית
  • הפלא
  • סרטים חדשים: ״הפייבלמנים״ של סטיבן ספילברג
  • ״פיפ״א: חשיפה״, סקירת נטפליקס
  • ״מילה שלה״, סקירה
  • התפריט
  • ״הדרקון של אבא״, סקירת נטפליקס
  • המירוץ לאוסקר הסרט הבינלאומי: חלק 6 וכנראה אחרון
  • ״הספינה האחרונה״ וגם ״זה מספיק שחור בשבילך?״
  • ״אל תדאגי יקירתי״, סקירה לסרט של אוליביה וויילד
  • Causeway סקירת אפל+ לסרט
  • הפנתר השחור: וואקנדה לנצח

״הדסון הוק״: צפייה מחודשת בעקבות הפרישה של ברוס וויליס ממשחק

11 באפריל 2022 מאת אורון שמיר

בסוף חודש מרץ הודיעה משפחתו של השחקן ברוס וויליס על פרישתו ממשחק, עקב בעיות בריאות. אולי מלבד גיל 67 המתאים לגמלאות, כל חלק בהודעה הזו מהווה הפתעה מסוימת, ברמות שונות של ציניות לעומת סנטימנטליות. ציניקנים גמורים יגידו שוויליס כבר שנים רק משתתף בסרטים ולא משחק בהם, או אפילו שמעולם לא שיחק. יש בכך פרומיל של אמת, משום שלא מדובר בשחקן הידוע ביכולותיו הדרמטיות אלא בהילה של כוכב ובפרסונה קולנועית מובחנת שפיסל לעצמו במשך עשורים. כזו שנותרה ממנה רק הקליפה החיצונית בשנים האחרונות, בהן הופיע בתפקידי משנה בסרטים ראויים במקרה הטוב, או הוביל סרטים זולים להפקה בשיטת פס ייצור במקרה הרע. הדיווחים שצצים כעת בחדשות הקולנוע על שיטות העבודה ועל מצבו הבריאותי עוד במהלך צילומי סרטיו האחרונים, שוברים את הלב. אפשר רק לקוות שהפרישה תעשה לו טוב מן הבחינה הבריאותית.

שווה גם לציין שההודעה הגיעה לא ישירות מברוס אלא ממשפחת וויליס: זוגתו לשעבר דמי מור ובנותיהם רומר, סקאוט וטלולה, ולצידן אשתו הנוכחית אמה ובנותיהם מייבל ואוולין. המשפחה מציגה חזית מאוחדת, על אף שהאמת רחוקה מאוד מכך ובמיוחד בשנים האחרונות. הסיבה לכך שההודעה לא הגיעה ישירות מוויליס עצמו היא המצב ממנו הוא סובל, אפאזיה (שַׁתֶּקֶת), תסמונת נוירולוגית הפוגעת בכושר הדיבור ובהבנת השפה. בהערת אגב, השחקנית אמיליה קלארק, הצעירה בהרבה מן הכוכב הפורש, התוודתה בעבר שסבלה מכך ויצאה מזה אחרי טיפולים. במקרה של וויליס, ממש לא בטוח שישוב אל המסכים אבל נדמה שהוא עשה די כדי לפרנס את משפחתו ובעיקר הותיר אחריו גוף עבודה משמעותי כשחקן: מעל 140 תפקידים ב-42 שנות קריירה. כולל תקופה ארוכה, בערך מאמצע-סוף שנות ה-80 ועד תחילת-אמצע שנות האלפיים שלא רק הקצב היה מרשים אלא גם האיכות ובעיקר המגוון הז׳אנרי.

התקשתי לבחור חמישה תפקידים בולטים עד בלתי נשכחים בכתבה שהכנתי ל״הארץ״, אז שרבבתי פנימה עוד המון. אבל בניסיון להחליט איזה סרט לראות ולכתוב עליו לסריטה לציון המאורע, מבחינתי הייתה בעצם רק אפשרות אחת – ״הדסון הוק״ (Hudson Hawk). אפילו שיש לנו עליו טקסט קצרצר וממצה של אור, ולא כי זה הסרט הכי טוב שלו, אלא כי זה כנראה הסרט הכי ״שלו״ והיחיד שיש לו עליו גם קרדיט כתיבה ואפילו מוזיקה. הוא גם נקודת מפנה מעניינת בקריירה של וויליס, שב-1991 כבר ביסס את הפרסונה הראשונית שלו. לפני כן הספיק לזכות באמי על הסדרה ״בלשים בלילה״, להמציא כוכב אקשן מסוג חדש ב״מת לחיות״, ולעבוד עם במאים גדולים בדמדומי הקריירה שלהם – ״פגישה עיוורת״ ו״שקיעה״ של בלייק אדוארדס, או ״מחשבות קטלניות״ של אלן רודולף, שם הכיר את דמי מור. הוא גם חווה כישלונות ראשונים דוגמת ״מדורת ההבלים״ אבל ספק אם האשימו אך ורק אותו בפלופ הזה. זאת בשונה ממה שקרה עם ״הדסון הוק״, אחד הסיפורים המפורסמים על סרט שלא הוערך בזמן אמת אבל קיבל את המעמד הפולחני לו הוא ראוי בהמשך הדרך.

לפני ״הדסון״, לא ממש דייקתי כשכתבתי שזה קרדיט התסריט היחיד בקריירה של וויליס. קדם לו ספיישל הטלוויזיה, האלבום המוקומנטרי או כל הגדרה אחרת שתרצו, ושמו ״The Return of Bruno״ (הקישור מוביל לצפייה ביוטיוב). אבל כמו שלימד אותנו סרט מוזיקלי אחר ועכשווי יותר, לא מדברים על ברונו, או מזכירים אותו. אם להפר את האיסור, מדובר בספיישל בן כשעה בהפקת HBO המבוסס על אלבום בלוז שהקליט השחקן ב-1987. בגרסת הסרט, ברונו (וויליס) הוא אגדת רוק/בלוז שהשפיע בין היתר על מוזיקאים דוגמת אלטון ג׳ון, פיל קולינס, בריאן ווילסון, ג'ואן באאז ורינגו סטאר. הם ועוד פרצופים ושמות מוכרים נוספים מופיעים בתפקיד עצמם ומרימים לדמות הפיקטיבית. שווה לציין שגם ב״הדסון הוק״ וויליס מזמר מעט, ושותף לכתיבת נעימת הנושא, אבל הפעם זה עובר בשלום ומשולב אינטגרלית בעלילה באופן מוצלח יותר, כמו רוב הדברים בסרט הזה.

הדסון הוק הוא כינויו של גיבור הסרט, פורץ וגנב המרצה עונש מאסר ממושך מספיק בשביל לציין שהוא לא צפה ב״אי.טי.״, כפי שהוא עצמו מנסח זאת באחד מעשרות רפרנסים לתרבות הפופ המשולבים בדיאלוג. כבר ביום השחרור שלו הוא מחוזר בידי מספר גורמים פליליים בקשר לג׳וב נוסף. חברו הוותיק טומי (דני איילו תנצב״ה) מתייצב לאסוף אותו מהכלא ומבטיח לספק את התשוקה הגדולה ביותר של הוק לאורך הסרט – קפוצ׳ינו. עבור מי שלא הבינו שאנחנו רואים פארודיה בשלב הזה, יש גם דיאלוג מעקם דעות קדומות על כך שגבר-גבר שותה כזה משקה רכרוכי (כך בסרט וברוח התקופה בה צולם). מן העבר השני, אפשר אולי לומר שהסרט הקדים מעט את זמנו מבחינת הטון המזגזג, שמבטיח גם סרט פעולה והרפתקאות וגם קומדיה פארודית המקצינה את הז׳אנרים בהם היא פועלת. אבל קצת קשה לי לקבל שבכלל היו מי שלא הבינו את הטון הזה בהתחשב בפרולוג, שמתרחש חצי מילניום לפני העלילה המרכזית.

הסרט נפתח בקריינות של וויליאם קונרד, המספר על ליאונרדו דה-וינצ׳י ואומר משפטים כמו ״זה סתם איש על חמור״ כשהמצלמה עוקבת אחרי רוכב אלמוני. חוץ מאשר לבסס את הטון הפארודי שלא הובן כהלכה בזמן אמת, מטרת ההקדמה הזו היא להציג את הממציא הגאון כמי שהגה מכונה ההופכת עופרת לזהב. את הקריסטל המהווה את ליבתה של המוכנה הזו ממש, יתבקש הוק לגנוב על ידי עוד ועוד נבלים שונים המצטופפים על המסך לאורך הסרט. אבל מה שבאמת יפה כאן הוא האופן בו הבמאי, מייקל להמן (״מלכות הכיתה״ שזה Heathers בעברית), קושר בין התקופות. עוד לפני שהוק האמריקאי עורג למשקה האיטלקי המוקצף, או שמאפיונרים עם מבטא שקשה לטעות בו פוקדים את הבר של טומי, הסרט מחבר בין איטליה וארה״ב בקריצה אגבית. זה קורא ברגע בו דה-וינצ׳י מגיע לסיים לצייר את המונה ליזה שלו אך היא חושפת חיוך בעייתי, שמיד מתכתב בסצנה הבאה עם סוהר רקוב השיניים. איזה יופי זה קולנוע. כלומר, איזה יופי זה קולנוע של הניינטיז.

הרבה מן ההצלחה של הסרט צריך לזקוף לא רק לבמאי אלא גם לתסריט. וויליס והמלחין רוברט קראפט קיבלו קרדיט כתיבה כהוגי הסיפור, אבל התסריטאים שאולי צריכים לקבל את מירב השבחים הם שני הראשיים. אלו הם סטיבן א. דה-סוזה, שלפני שכתב לג׳ון מקליין שורות חתום על ״48 שעות״, ״קומנדו״ ו״הנרדף״, ודניאל וולטרס ששיתף פעולה עם הבמאי ב״מלכות הכיתה״ והמשיך מ״הדסון הוק״ הישר אל ״באטמן חוזר״ ו״איש ההרס״ ברצף מרשים. וזה לא שמחלקות אחרות בסרט לוקות בחסר, אם ניקח לדוגמה את הצלם דנטה ספינוטי, אחד מהאנשים שאחראי באופן אישי לאיך רובנו זוכרים את הקולנוע האמריקאי של הניינטיז (״היט״, ״סודות אל.איי.״, ״המוהיקני האחרון״). לפעמים השאלה היא מה עושים עם חומרים משובחים לסוגם ואנשי צוות מעולים בתחומם, והתשובה של הסרט הזה היא השחקנים הנוספים שאינם ברוס וויליס. אני כן חושב שהוא נהדר ושזה אחד מתפקידיו הכי משוחררים בקטע טוב, אבל הוא פשוט מוקף בכישרון והופעות כל-כך מוגזמות שאין סרט בלעדיהן.

דני איילו שכבר הוזכר אמור להיות סולידי אבל מקבל גם מקום לצאת מגדרו ומפזר קסם אישי. כנ״ל אנדי מקדואל שמתחילה את הסרט כמושא תשוקה ותו לא, עד שמתגלה כי הדמות שלה בעצם שיחקה תפקיד. היא כל-כך משכנעת שכמעט והיה לי לא נעים שליהקו אותה להיות קלישאה, לפני שהסרט הזכיר לי שהכל מכוון ויתהפך על ראשו בהמשך. את רוב הופעות המשנה האחרות אפשר לפתור כקומיות נטו, אבל כל אחת מהן מכילה אלמנט נוסף, בין אם נוגע ללב או מוזר באופן קיצוני. אציין בכפיפה אחת את ג׳יימס קוברן בשלב דמדומי הקריירה ואת צוות חטיפי השוקולד שלו (דון הארווי, דייויד קארוזו, אנדרו בריניארסקי, לוריין טאוסינט). כי לחלק מהרעים פה יש שמות של חטיפים משום מה.
אם להמשיך בקו התהיות, מה קורה עם דונלד בארטון בתפקיד המשרת/מתנקש עם הסכין הנשלפת מהשרוול עדיין לא הבנתי גם בצפייה הנוכחית אבל זה לא הפריע לי להנות. ואת מה שעושים פה ריצ׳ארד אי. גרנט וסנדרה ברנהרד בתור הזוג מייפלאואר פשוט אין לתאר במילים. מדובר בהופעות שאפילו ג׳ים קארי וחנה מרון היו מגדירים כמשחק מוגזם, אבל ספק אם מישהו נהנה יותר משניהם על סט הצילומים או ממני כצופה במופע הטרלול המרושע שלהם. אם היה כריש בסרט הם היו קופצים מעליו בניתור על-אנושי – וזה נהדר גם בלי הכריש.

הייתי חוזר לתיאור העלילה אבל זה יגרום לי לפרט סצנה אחר סצנה, כי כמעט אף אחת לא באמת מיותרת וכולן מתפוצצות ממקוריות ורעיונות בלי לוותר על הומור עצמי או קלילות שמתנקזת לכיף טהור. אפשר להזכיר שתיים מייצגות, בשביל ההדגמה. האחת היא סצנת שוד ארוכה ומפורטת ובה הדסון וטומי מתגנבים לבית מכירות פומביות כדי לגנוב פסל סוס זעיר, אותו ג׳וב שהזכרתי כבר. ההתגנבות שלהם פנימה לבניין, ובעיקר מהלך השוד עצמו, מנצחים עם יד קשורה מאחורי הגב את רוב סרטי השוד הקומיים שנעשו במילניום הנוכחי. דווקא משום שהם עושים זאת בשירה וריקוד, כולל השימוש ביכולת המיוחדת והאקראית למדי של הוק לזכור את משכו המדויק של כל שיר באמריקה פחות או יותר. זה גם כולל בדיחות אגביות סתם בשביל האווירה, חלקן לא היו עוברות היום מטעמי תקינות פוליטית (זאת על ה״וונג נאמברז״ למשל).

העניין הוא שכל הסיקוונס הזה הוא בעצם רק ההכנה למכירה הפומבית שתתרחש למחרת, בסרט בו ככל שהפעולות המתבצעות על המסך מסובכות יותר, כך החשיבות שלהן מתגלה כפעוטה יותר. לא כדי לצחוק על הצופה, אלא יחד איתו על עצם האכפתיות. אבל זו לא הסצנה השנייה שרציתי להזכיר אלא את המרדף בכביש הראשי בין הדסון הרכוב על אלונקה שנפלטה מאמבולנס, לבין כמה מן הנבלים של הסרט שבחרו כלי תחבורה נפוץ יותר. יש במרדף הזה יותר מעוף ותחושת סכנה מהולה בצחוק מאשר בקריירות שלמות של במאים שפועלים היום, ולא לחינם זו אחת הסצנות הזכורות מהסרט, שמחזיקה מעמד היטב. כמו רוב הסרט, למעט רגעים שמזכירים כמה מזמן היו שנות התשעים, אבל שום דבר שגובל באמת בגזענות או הומופוביה שהיו כמעט תו תקן להומור באותה תקופה. הדבר היחיד שלא באמת הבנתי זה למה יש לדמות הראשית כל-כך הרבה עגילים על אוזן אחת, וגוגל לא עזר לי להיזכר האם מדובר באמירה או הצהרה כלשהי. אולי זה כי הוא מהובוקן, ניו ג׳רזי? אם הדסון הוק רק היה יודע מה נהיה מהעיר שלו 30 שנים אחרי.

כאמור, נהוג להתייחס אל הסרט הזה כאל כישלון, אבל זה לא לגמרי מסתדר עם חלק מהעובדות. בקופות הכרטיסים בארה״ב הוא אכן הכניס 17 מיליון דולר, סכום נמוך יחסית לתקציב של 65 מיליון. אולם, ההכנסות העולמיות שלו לבדן עומדות על 80 מיליון. גם בלעדיהן, הצלחתו בפורמט הביתי (וידאו) הובילה אותו לרווחיות בתוך ארה״ב בחלוף שנים ספורות, רווחים מהם נהנו היוצרים וביניהם וויליס. בכל מקרה, ספק אם בזמן אמת מי שהספידו את הקריירה של וויליס היו שפויים בדעתם. ״הדסון״ היה רק אחד מארבעה סרטים שלו מאותו שנתון, כולל ״בכוננות מתמדת״ (The Last Boy Scout), אחד מהטובים ביותר של טוני סקוט. שיתופי הפעולה שעוד יבואו יוכיחו שהרלוונטיות של וויליס רק הלכה וגדלה, שכן מדובר בשחקן שעבד עם במאים דוגמת קוונטין טרנטינו, רוברט רודריגז, מ. נייט שיאמאלן, טרי גיליאם, מייקל ביי, וגם לעת זיקנתו עם שמות כמו ווס אנדרסון וריאן ג׳ונסון. לא מצאתי סטטיסטיקה מדויקת לכמות הכסף שהוא שווה בקופות, אבל נוכחותו בבלוקבאסטרים לא דעכה ממש עד העשור שעבר.

מה שכן השתנה הוא הפרסונה הקולנועית של השחקן, שעד ״הדסון הוק״ גילם בעיקר את דמות החכם בלילה בסוג של סוואג שכוכבים רבים מנסים לחקות עד היום. זה מכנה משותף בין הדמות הזו וג׳ון מקליין למשל, וכמובן דייויד אדיסון שגילם ב״בלשים בלילה״. מחצית מן ההומור בסרטים המוקדמים של וויליס נובע מכך שכאשר הוא פסיבי, הוא האדם הרגיל בחדר שמגיב לסיטואציה מטורללת סביבו, כמעין סרוגייט של הצופה. המחצית השנייה מגיעה מוויליס האקטיבי, אז מופעל קסם הכוכבות והדיבור המהיר. זו אחת הסיבות שהלב נשבר לרסיסים עם היוודע על מצב רפואי שפוגע דווקא ביכולת הקוגניטיבית לזהות או להבין מילים, דימוי שמזכיר גיבור-על שמופקע ממנו הכוח המזוהה עימו. עוד לפני כן, וויליס הביא לשיא את החוכמולוגיות המקסימה והכובשת שלו ב״הדסון הוק״ ומשהו בכישלון הסרט המיידי כנראה שבר את רוחו. הוא אמנם המשיך לשחק בקומדיות ולירות שנינויות וקליעים בסרטי פעולה, אבל משהו במיזוג התכונות הללו לא ממש היה אותו הדבר מאז.

יכול גם להיות שזו באמת הייחודיות המופרעת כמעט של ״הדסון הוק״ כסרט שהוא אוסף השתוללויות מגודר ותחום. בתור פארודיה, יש פה שני קטבים: מצד אחד, רגעים מופרכים ברמה של האחים צוקר, כמו השיחה של אנדי מקדואל עם ישו הצלוב שמתגלה כמשהו אחר מכפי הנראה, או שומר איטלקי ששופך מתוך התרמוס שלו פסטה ברוטב; ומצד אחר גם שורות דיאלוג שאפיינו קומדיות ניינטיז מאוחרות יותר מבחינת מודעות עצמית (״השתעממתי אז הצלתי את עצמי״), התרסה בפני הקהל (״אני מתגעגע לקומוניזם״), או משחק עם קלישאות (״שמי הוא סכנה״ שנאמר רגע לפני חפץ שמתעופף לפרצופו של הדובר המשתחצן). אם צפיתם או צפיתן בסרט הזה בעבר וללא חיבור מידי, אני בעד לתת לו צ׳אנס נוסף אחרי כל השנים. ואם אמרו לכם ולכן מראש שזה פלופ או כל דבר כזה, נסו לבד ואולי תגלו פנינת קאלט אמיתית שמהנה לראות שוב ושוב. במיוחד כי הסרטים הבאים של ברוס וויליס שכבר צולמו הם עוד מאותו סרט נע ומעציב של הזמן האחרון. אסור שזו תהיה מורשתו.

תגובות

  1. the real bronson הגיב:

    ראיתי שוב…מאכזב.
    לא מצחיק,לא מעניין.
    אבל אולי אני טועה בגדול.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.