• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • מותגי האימה הגדולים:
  • מותגי האימה הגדולים: ספיישל
  • כוכב נולד
  • פסטיבל ניו יורק 2018: דיווח שני ואחרון
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

"מי מפחד מהזאב הרע", ניתוח

25 באוגוסט 2013 מאת עופר ליברגל

אין ספק כי יוצרי "מי מפחד מהזאב הרע" שאפו קודם כל לבדר. במידה רבה, סרטם של אהרון קשלס ונבות פפושדו הוא התרסה נגד הסרטים הנבנים קודם כל מן המסר, מן העיסוק הישיר והמסבירני בנושאים פוליטיים. אך הדבר ממש לא אומר כי הסרט לא משקף תופעות חברתיות וכי הוא נעדר ביקורת פוליטית על החברה הישראלית בפרט והחברה האנושית בכלל. למעשה, דווקא בהיותו יצירה "בידורית" ייתכן והוא קולע טוב יותר לייצוג פגמים בסיסיים בחברה שלנו ולבעיות היסודיות הקשות במדינה, כמעין שיקוף של התת-מודע הקולקטיבי. הסרט מעלה כמה נושאים מורכבים בהם אדון בהמשך הניתוח, שמיועד אך ורק למי שכבר צפה בסרט עקב היותו עמוס בספוילרים וכמעט נטול הסברים על העלילה (לסקירה נטולת ספוילרים, פנו אל הטקסט של אורון).

בנוסף עבורי זהו סרט שמקורות ההשפעה שלו מחו"ל, אבל הוא ממש לא מנותק מן הקולנוע הישראלי, והוא גם סרט "ישראלי" לכל דבר ועניין – במוטיבים שלו, בנושאים אותם הוא מעלה ובעיקר בביקורת שלו על ההתנהלות בחברה. כל ליהוק בסרט מתכתב עם תפקידים קודמים של השחקנים, היצירה עמוסה באזכורים לתרבות ישראלית ספציפית ועוד רבדים ישראליים שאזכיר בהמשך. זה סרט ישראלי בדיוק כפי שזה סרט ז׳אנר וכיוון שערבוב הז׳אנרים בסרט נראה לי ברור למדי לרוב הצופים, המוקד שלי בניתוח יהיה הישראליות שלו, כמו גם הנושאים שהוא מעלה לדיון.

על פניו, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סרט נקמה אופייני הדן בסוגיות העולות ברבים מן הסרטים העוסקים בנושא: הקו הדק שבין עשיית צדק לבין אכזריות לשמה, אשר אינה מוסרית ללא קשר לאשמה של האדם הנענש. לכן, המהלך העלילתי של הסרט דורש להזדהות בחלקים ארוכים דווקא עם אדם שאחראי לטראומה של הדמויות האחרות עקב פשעים מחרידים שביצע. גם אם אשמתו נחשפת באופן חד משמעי רק בסיום הסרט, אנו חושדים בו כל הזמן ומרגישים את הכאב שלו, אך לא על חשבון הזדהות מסוימת שנוצרת עם המתעללים, עקב הבנת המניעים שלהם. התוצאה הסופית יוצרת דמיון בין הדמויות ולדעתי בסופו של דבר רתיעה מפשעים באשר הם, דווקא מתוך המקום של ההזדהות. רתיעה זו אינה נובעת רק מפסילה מוסרית של האלימות, אלא גם מן הכישלון בנושא אחר, שלדעתי הוא המרכזי בסרט לא פחות מהנקמה, או אם תרצו, מהווה צד שני למטבע – האחריות. הנקמה בסרט באה על חשבון האחריות ומהווה למעשה כישלון משולש – היא לא מצליחה להחזיר את קורבנות הפשע, היא לא מביאה שלווה נפשית לנוקמים והיא גוררת פשע נוסף, קורבן נוסף. הנקדה לא מביאה לפתרון המצב, אלא להסלמה נוספת, הפעולות נעשות לכאורה למען הילדות, אבל למעשה מובילות לאיבוד הילדות, שנעשה בידי גברים חסרי אחריות.

הסרט עוסק בגברים בעייתיים, אבל הוא נפתח ומסתיים עם ילדות, שהן במידה רבה נוכחות סמויות בכל סצנה בסרט. ילדות (וילדים) שאמורות להיות המרכז, ילדות אשר ההורים שלהן אוהבים אותן – אך בה בעת שוכחים אותן, מזניחים אותן לטובת סיפוק יצר הנקמה. משחק מחבואים פותח את הסרט והילדות מוחבאים בהמשך, רק שלא בהכרח מרצון, אלא כתוצאה מעיוורון מסוים של הגורמים האחראים – המשטרה (השוטר שלא מסוגל למצוא גופה באבו-כביר באמת לא מוצא את הילדה בסיום. שוטר זה הוא למעשה כל הגברים כל הסרט. שאר הגברים לא מוציאים את בתם בביתם) ובעיקר ההורים הכושלים בתפקידם. שני ההורים הכושלים העיקריים הם הדמויות שמגלמים צחי גראד וליאור אשכנזי, אבל לצידם, מציג הסרט מודלים אחרים של הורות ואחריות, אשר בכולם הגבר לא לגמרי מתפקד כסמכות אחראית והאישה נעדרת, או לפחות נעדרת מן הפריים.

למעשה, שתי הדמויות הראשיות נענשות על הצבת היצרים שלהם לפני האחריות כהורים – אחד שכח את הילדה שלו לטובת מין מחוץ לנישואין, אחר היה עסוק כל כך בהוכחת צדקתו, עד שבמקום למנוע פשע, איפשר פשע שפגע בו בצורה ישירה יותר. על הדרך, הוא גם עושה מעשה שאשתו תופסת כלא ערכי – הענקת טלפון סלולרי לילדה. באופן כללי, הנשים בסרט הרבה יותר אחראיות וערכיות מהגברים. חישבו אפילו על אשתו של הפרש הערבי (קייס נאשף) אשר לא מרשה לו לעשן. לכן הן נעדרות. זאת משום שהסרט מתרחש בעולם בו עידון, אחריות וערכיות לא נוכחים. סיבה נוספת להעדרן של הנשים היא הכשלון של הגברים בסרט להחזיק קשר רומנטי מתמשך – שלוש הדמויות הראשיות מצויות במצב של פרידה מן הנשים בחייהם, כנראה פרידה ביוזמת הנשים. הקולנוע הישראלי של השנים האחרונות מלא בגברים לא מתפקדים, אבל הסרט הזה הולך שלב נוסף ומבצע נטישה של הגבר בידי הנשים – כל הנשים נוטשות כמעט את כל גברים, אלו שלא עזבו את הגבר נמצאת בעמדת הכוח במערכת היחסים, גם מבלי שרואים אותן.

BBW_woods

אבל בסרט יש גם זכר לגבר שעידן במערכת יחסים, לאב שמגלם אבהות מעט מוצלחת יותר, קשר רומנטי מתמשך ואמונה איתנה יותר בצדקת דרכו ובסדר של העולם. מי שמגלם את הדמות הזו הוא דב גליקמן, אשר זכור יותר מכל בזכות הופעתו ב"זהו זה" – שהיא, אם אתם לא זוכרים, סדרה של הטלוויזיה החינוכית. סדרות ילדים אחרות נוכחות בסרט באמצעות הדיאלוג ("הקטקטים", "הדרדסים") ואזכורים אלו מתחברים לקשר בין הסרט לבין אגדות ילדים, שהוא גלוי וניצב בחזית. הערכים שמביאה לסרט דמותו של גליקמן הם של אסרטיביות שגוברת על הדאגה, של אלימות קיצונית בתרופה לאלימות אכזרית רק מעט פחות. במידה רבה, אפשר להשוות זאת לחינוך שמעניק מפקד המשטרה (בגילומו של דביר בנדק) לבנו, על ידי כך שהאב מעמיד בפני ילדו מודל לחיקוי שהוא כוחני ולא מאפשר לו לשמוע רק חלק קטן מדברי הנזיפה הקשים והאלימים.

האלימות הזאת נטועה בעבר של הארץ, בעבר של המדינה, בעידן בו השירות הצבאי היה כפוף פחות לארגוני זכויות אדם ומבערים היו כנראה כלי השגת מידע יעיל ונורמטיבי. לכן, עיקר העלילה ממוקם לא רק ביער הזכור מן האגדות כמקום בו החוקים מתכופפים (וכמקום בו התרחשה עלילת "כלבת") אלא גם במערבון. ובישראל, המערבון לא התרחש בחצי השני של המאה ה-19, אלא במאה העשרים כאשר הערבים ממלאים את תפקיד הפראים/אינדיאנים. ההקבלה הנעשית בסרט בצורה ברורה, אך זה ממש לא הסרט הישראלי הראשון המשתמש בה. היחס הישראלי הבעייתי לערבים והדעות הקדומות לגביהם הם מוטיב חוזר בסרט, אך האמירה של היוצרים כנגד האלימות הטבועה בחברה הישראלית אינה ממוקדת אל הסכסוך הישראלי-ערבי, אלא ללב של החברה.

"כלבת", סרטם הקודם של הבמאים, עסק בפרץ אלימות אינסטינקטיבי נוכח סכנה, אכזריות ברירת מחדל. ההשראה של היוצרים לסרטים נובעת מן הקולנוע העולמי, אך השפה וסוג האלימות מן החברה הישראלית. במקרה של הסרט הזה, ישראל היא ארץ שבה הנקמה והצורך להראות שליטה וכוח גוברים בה על הערכים, על יצירת קשרים משפחתיים וזוגיות ובעיקר על האחריות ההורית. ממקום מפלט, ארץ ישראל הפכה לקרקע לעינויים ואלימות אשר לא משיגה דבר פרט לאלימות. זה אומנם קורה במרתף אשר לא ניתן לשמוע מה מתרחש בו, אך זה מטפטף לשכבות הגלויות, לסמלים של היהדות וההגשמה בארץ – מרק העוף היהודי, החממה החקלאית, למידת התנ"ך – כל אלו נוכחים בסרט באופן אירוני, ההופך אותם לסמלים נטולי ערך אשר לא רק שלא מלכדים את העם, אלא גם משמשים כרקע למציאות בה אדם לאדם זאב.

הכותרת העברית של הסרט עוסקת בפחד מן האחר הרע – הפחד מן הזאב הרע הוא שמוביל להולדת זאב רע אחר. והכותרת האנגלית, "Big Bad Wolves", עונה לה – כולם כאן זאבים רעים. שתי הכותרת מחזקות את הקשר בין הסרט לבין עולם הילדות והאגדות. למעשה, הגברים בסרט הם לא רק כושלים בתור אבות ובני זוג, במידה רבה הם עדיין מאמינים באגדות, שני סוגים שונים לגמרי של אגדות – אגדות ילדים והאתוס של חוזקת הצבא השראלי וחתירה לניצחון באמצעות כוח. כאשר מתחילה התעללות, גידי (גראד) תופס על עצמו את תפקיד האב של קורבן התעללות ומקריא לו אגדת ילדים, רק שהוא יוצר טשטש בין ״המציאות״ הקשה והאגדה, נעזר בטקסיות וב״שן תחת שן״ כאשר כל הדברים הללו לא מקדמים אותו לשום מקום. האב הפרטי שלו (גליקמן) מציע את הנשק האולטימטיבי, נשק בעל משמעות כפולה – אש ומורשת קרב. האש מסמלת חום, ראשוניות, הרס בסיסי יותר, שורף בשר.

קיים ניגוד בין הלוחם חובב הבשר לצמחונות שאשתו והרפואה העכשווית כפו עליו, סוג של הכנסה לתוך הסרט גם את נושא העלייה בכמות הצמחונים בארץ. רק שכאן לא מדובר כמובן בצמחונות אידיאולגית כי אנחנו עוסקים בגיבורים אשר אינם מודעים לכך שהם למעשה חסרי אידיאולוגיה. מורשת הקרב היא אלמנט נוסף הקשור לצמחונות – כאשר יורם (גליקמן) היה בצבא, זה קרה בעידן בו לא היו צמחונים ובצל״ם, הייתה רק אכזריות מוצדקת על ידי צדקת הדרך ועליונות הערכים. פעם צבא היה צבא, היום גם הצבא ההירואי של העבר מוכנע על ידי עוגה. המשטרה הנוכחית, המייצגת את המדינה, הינה בדיחה במקרה הטוב.

bbw_dvir

לא התייחסתי בפירוט רב מספיק לשפה הקולנועית המרשימה של הסרט. השפה של הבמאים מתבססת בין היתר על שלושה כלים קולנועים בולטים – פסקול, תנועות מצלמה ודברים המתרחשים מחוץ לפריים, או נעדרים מן הסרט. הפסקול של הסרט מעצים את האירועים הן בעזרת החשיבות של הסאונד הדיאגטי (צעקות, רעש מתכתי וכו׳) ליצירת אלמנט האימה והחלחלה בסרט, ובעיקר בעזרת המוזיקה העשירה שכתב פרנק אילפמן, אשר יוצרת ניגוד בין החללים הקטנים ומיעוט הדמויות לבין עוצמת הפסקול. התחושה שיוצר הפסקול היא לא רק של מקצועיות בעשיית הסרט אלא קודם כל של היות הסרט סרט, המתרחש ביקום משלו, יקום שאומנם נובע מן המציאות, אך יש גם מי שמספר אותו, נוכחות כל יודעת שמכוונת אותנו לאלמנטים מסוימים בסיפור.

באופן טבעי, הנוכחות הזו בולטת בצילום של גיורא ביח, הנע מספר פעמים במהלך הסרט בתנועות איטיות המדגישות נקודת מבט מסוימת ולעיתים רק מעבירות אותנו לחלל המרתף – מעבר מן הנראה מעל פני השטח ליצרים האלימים המוסתרים מעיני החברה, יצרים הנחשפים בסרט. המעבר למרתף דרך צילום המדרגות או החלל הריק מתענג על העיצוב האמנותי ויוצר אווירה המשלבת בין אפלה לפאר. וזאת כיאה לפאר של אלימות שהסרט מייצר בשני דרכים – על ידי צילום קטעי אלימות קשים מן המקובל בקולנוע הישראלי, ובעיקר על ידי השארת חלק ניכר מן האלימות, ולמעשה חלק ניכר מן הסרט, מחוץ לעלילה, כאגדה שמחוץ לאגדה.

סיקוונס הפתיחה המסוגנן – בו הסאונד הדיאגטי מצומצם למינימום וההילוך האיטי והמוזיקה יוצרים תחושת אגדה והופכים את משחק המחבואים למעין אפוס קטן – קובע את הטון ומקבע את מה שאינו נראה במשך רוב הסרט – ילדים ונשים (כפי שציינתי קודם). גם לא רגע החטיפה, רגעי התעללות ורצח הילדות. הפשע שאמור להיות המטריד ביותר נשאר במשך רוב הסרט בדמיונו של הצופה, וכשהוא נחשף בצורה לא ישירה, על ידי מעשי אלימות שחלקם מקים אותו – הוא נחלש ומימד הזעזוע קטן. המוח האנושי תמיד ישלים למעשים זוועתיים כאשר נותנים לו רמזים לגדול הרשע של המאורע המחולל של הסרט, מאורע מחולל שנותר כולו מחוץ לעלילה.

סיקוונס הפתיחה הוא כמו חלום על סרט אחר, החלום על תמימות ועל קולנוע אגדתי באופן אחר, קולנוע של אלימות נקייה יותר, מציאות של משחקים שהם רק משחקים, משהו שהורים מקווים עבור ילדיהם. משהו שההורים שבסרט יהרסו או למעשה כבר הרסו, מה שלעולם הם ינסו לשחזר ולא יצליחו. הצייד לא יציל את כיפה אדומה וסבתא, הוא רק זאב רע אחר, מאנייק אחר שממנו מפחדים מאנייקים. ובמציאות שהיא כולה מאנייקים, כבר אין מקום של ממש להורות וגם הדאגה של האמא היהודיה המביאה מרק עוף (תרופה הדורשת הרג חיה) לא מכסה על המתרחש מתחת לפני השטח, על החורבה המוסרית והפיזית אותה החברה מכסה. ביערות ובבקתה ציורית לכאורה האדם השתלט על הטבע, אך למעשה הטבע הוא שהשתלט על האדם וכך נותרנו רק עם סוג של חיות שבניגוד לזאבים, אפילו לדאוג לצאצאים שלהן הם לא ממש מסוגלים.

BBW_hide

תגובות

  1. nitzansp הגיב:

    למה אתם לא מפרסמים בראש כל ביקורת שלכם על הסרט הזה, שאתם חברים טובים וקרובים של היוצרים ולכן כל כך מפרגנים להם?
    הניתוח הזה פשוט מופרך ומתאמץ. לא יותר קל להודות שזה סרט רווי בעיות חובבניות ועל כן גרוע?

  2. nitzansp הגיב:

    הנה הביקורת שלי, אם מישהו מעוניין בדעה אובייקטיבית: http://mizbala.com/?p=76042

  3. שיאל הגיב:

    אה מפרסמים פה ביקורות גם? אז יאללה
    http://nobjective.blogspot.co.il/2013/08/2013.html

    1. nitzansp הגיב:

      תודה שיאל. לרגע חשבתי שהשתגעתי.

      1. שיאל הגיב:

        אני מת על הביקורת שלך (:

  4. אלונה הגיב:

    אלוהים איזה סרט אוברייטד. וכל ההתחנפות של הבלוג שבימים כתיקונם עוסק גם בעוד סרטים… זה מתחיל להיות קצת מגוחך

    1. כן ,מי ממש לא התייחסנו לעוד לסרטים בבלוג בזמן האחרון – חוץ מזה שכתבנו עליהם

      1. אלונה הגיב:

        טוב בזה אתה צודק והתגובה כנראה היתה זריזה מדי. אני מסתכלת אחורה ואכן רואה פוסטים על עוד סרטים. ועדיין כמה אפשר לטחון את הזאב הזה. אהבתם, הבנו. בכל זאת יש פה ריח לא אוביקטיביץ רק אל תשלחו אותי לפוסט של אורון על גילוי נאות שכולה זועקת חוסר אוביקטיביות.

        1. במקום לשלוח אותך, אתקצר את מה שכתבתי על אובייקטיביות – אין, לא הייתה ולא תהיה בבלוג הזה אובייקטיביות. ממש כפי שאין בשום טקסט אחר שנכתב על קולנוע על-ידי אנשים שהם לא אנחנו. ההבדל הוא שאצלנו זה מוצהר. אין כאן ביקורות קולנוע, לא תהיה התייחסות קרירה לסרטים רק כי אנחנו חייבים ובטח ובטח שלא ניסיון (שמועד לכישלון בוודאות של מאה אחוז) של אדם לכתוב טקסט אובייקטיבי על קולנוע. פשוט כי אין דבר כזה. לא פה ולא בשום מקום אחר. נייטרליות זה כבר עניין אחר, ונייטרלים אנחנו לא כי אהבנו את הסרט ויש לנו בלוג כדי לנסות להסביר למה.

          לגבי מינון, הפוסט של עופר הוא הטקסט השני שלנו על הסרט הזה (סקירה וניתוח, כמו לכל סרט שאנחנו אוהבים או שאנחנו מרגישים צורך להכפיל מכל מיני שיקולים אחרים כמו פופולריות וכד'). זה נכון שהנוכחות שלו מוגברת, אבל באמת שזה נסיבתי בעיניי – גם ההקרנה שהיינו צריכים לקדם, גם האופירים שיצא והוא משחק בהם תפקיד. אני מבין בהחלט מדוע זה יכול להיראות יותר מדי, וזו תלונה סופר לגיטימית בעיניי. אבל רק כל עוד ההשמצות ייפסקו.

          את מוזמנת לעמוד הפייסבוק שלנו, בו ממש היום נשאל איפה הטקסט הנוסף על הזאב. או לסקירה שלי, בה נתבקשנו בתגובות להזדרז ולהמשיך להביע את דעתינו בטקסט נוסף. הטקסט של עופר לא היה מפורסם היום בבלוג לולא היה לו גם ביקוש (הדוגמאות שהזכרתי הן הפומביות, יש עוד, תאמיני לי) וגם ערך (בעיניי, ואת מוזמנת לחלוק עליי, בהחלט). אני פשוט לא מוכן לשמוע יותר שאנחנו מקדמים את הסרט הזה בשל איזו קונספירציה שלא ברור לי טיבה. ומכל הטקסטים שקראתי באינטרנט, אני מרשה לעצמי לישון בשקט בידיעה שמבין כל כותבי הבלוג, בחרנו את השניים הכי מתאימים מבחינת מידת הקירבה שלהם ליוצרים של הסרט כדי לכתוב עליו.

        2. גיא הגיב:

          בואי ותסבירי לי, והפניה הזאת היא לכל מי שקורא.ת כאן, איך הכותבים של הבלוג קשורים לבמאים של הזאב. אני מחכה. עד עכשיו קראתי כאן הרבה האשמות מרומזות אבל אף אחת קונקרטית, ולא נראה לי שיש כזאת.

          1. אז אני אספק את האשמות כלפי עצמי: אני מכיר את הבמאים של הסרט. אהרן קשלס היה מרצה שלי באוניברסיטה, לפני די הרבה שנים. אנחנו חברים בפייסבוק.כשאני רואה אותם במקרה(זה קרה לאחרונה בהקרנות אקדמיה, לפני זה -ככנראה בהקרנות אקדמיה של שנה שעברה) אנחנו מדברים לפעמים. הפעם היחידה שזכור לי שיצרנו מפגש יזום הייתה לקראת ההקרנה במוזיאון, לאחר שהחלטנו עליה. יש יוצרי קולנוע אחרים בארץ עימם אני מצוי בקשרים דומים ולא תמיד אני כותב על היצירות שלהם בצורה חיובית.

  5. גיא הגיב:

    ואחרי שקראתי גם את הניתוח, סוף סוף אני יכול לפרוק את הלב ולומר שלא התאהבתי ב"זאב". באמת שרציתי, ואולי זה כי קראתי עליו יותר מדי לפני שיצא. אבל זה לא היה סרט מוצלח.
    אתם סיכמתם את זה בפוסט על האופירים:
    "מי מפחד מהזאב הרע" – 11 (בימוי, ראשי, משנה, תסריט, צילום, עריכה, ליהוק, עיצוב, איפור, מוזיקה, פסקול)

    אבל לא פרס הסרט הטוב ביותר.
    כי הבימוי באמת היה טוב, צחי גראד היה מוצלח, דוב'לה גליקמן שיחק יפה,
    הצילום, העריכה, העיצוב, האיפור, המוזיקה והפסקול – כולם היו הוליוודיים משהו ואיכותיים,
    הליהוק כלל את רותם קינן ולכן כמובן שמגיע לו פרס,
    ועל התסריט לא כתבתי כי זה מוביל אותי בחזרה לנקודה ש"הזאב" הוא לא סרט טוב במיוחד בעיניי.
    (וכדי לא לתבל ביותר מדיי "בעיניי" ו"לדעתי" את המשך הטקסט, פשוט תניחו שזה כתוב שם)
    (וכמו כן, אני אשתמש בשמות של השחקנים ולא של הדמויות לאורך הטקסט הבא)

    קודם כל – הוא לא סוחף, הוא לא נותן לך לשכוח שהוא סרט. יותר מדי רגעים שהנה-כמעט-הוא-מביא-לו-עם-הפטיש ואז, לפתע, הפרעה – שיחת טלפון, טיימר של עוגה וכיו"ב. כנ"ל ההפסקות לצורך קטעים משעשעים – למשל הסיקוונס עם העוגה, שהיה חביב אבל קטע את הסרט. וזה לא סרט שכל הזמן נקטע (למשל, מופע הקולנוע של רוקי לצורך שירים) כדי שזה יהיה מוצדק. והפסקול רק מאדיר את הניכור הזה בעיניי – פומפוזי מדיי, "קולנועי" מדיי לטעמי.

    שנית, המשחק. אמרו את זה לפניי – צחי גראד לא נראה כאילו חרב עליו עולמו, ההורים שלו לא נראים כאילו הרגע איבדו את נכדתם, רותם קינן רק חוזר על עצמו ("זה לא אני!") – יאללה יאללה.

    שלישית – תיזמונים. הלכנו חמישה חברים ואף אחד לא ממש הבין מה קרה מתי, ואיך זה פתאום יום רביעי בלילה אחרי שהילדה לא חזרה מהחוג (והגיעה לדירה של קינן), אחרי שיום שלם כולם הסתובבו ביערות/ביקתות וכיו"ב. זה נראה כאילו הילדה הלכה לחוג בלט בבוקר (ותסלחו לי מאוד, אבל זה כבר יותר מדי לסספנד בשבילי!). בכל אופן, הלו"ז ממש לא הסתדר לאף אחד בראש, אז אני לא היחיד שזה הפריע לו לחבר את כל החתיכות ביחד בסוף הסרט.

    רביעית – אלמנטים לא קשורים. קייס נאשף על הסוס מופיע פעם ראשונה במקרה. מה שהתפרש ע"י אנשים מסויימים כ"אמירה הכי יפה על הסיכסוך שנראתה פה בקולנוע" הייתה בעיניי סצינה חביבה. הסצינה הנוספת שלו בסוף עם ליאור אשכנזי היא בסך הכל מין "דאוס אקס מכינה" שהייתה יכולה לבוא גם בצורה יותר אינטיליגנטית. הדיאלוג שנון, זה נכון, אבל לא מהותי לעלילה וגם לא תרם מדיי לסרט לטעמי מכיוון שמהר מאוד התחלף בקטע רווי אדרנלין של מירוץ נגד הזמן (לפני שמנסרים לקינן את הראש).
    קטע נוסף כזה – סיפור האשמה של צחי גראד, שכביכול אמור לספק לדמות מניעים. "בדיוק קיבלתי מציצה מהמזכירה שלי" – לא היה להם את זה ביותר קלישאתי באותו יום? אני לא אעיר כאן את המובן מאליו על מיזוגניה/שוביניזם מיותר – מיותר, כי זה לא מאפיין מהותי של הדמות, להבדיל למשל מהדמות של חואקין פיניקס ב"מאסטר", אם הבנתי נכון מהסקירה שלכם. זה סתם מעיק ומעיד על חוסר יצירתיות.

    ובסופו של דבר – הסיפור לא ממש מעניין. היו כמה אבחנות יפות של צחי גראד בקשר לזה שיש "שלוש דרכים שבהן זה יכול ללכת" (להרוג את אשכנזי, להפליל אותו, לשתף איתו פעולה), אבל רוב הסרט היה סטנדרטי. המסר ("נקמה זה רע ולא פותר כלום"), המטאפורות (בבקתה קטנה ומוקפת ערבים), הרפרנסים לאגדות (שלא באמת תרמו יותר מדי לטעמי) – זה פשוט לא הסתדר לי.

    אוקיי, אוקיי, אז זה עניין של טעם, אני יודע. אין צורך שכולנו נסתנכרן על רשימת הסרטים הטובים או משהו כזה. אבל הייתי רוצה לשמוע משהו אחד שבו הסרט ממש חידש. ביום שבו צפיתי בו קראתי גם ביקורת שנכתבה על משחק מחשב – מדיום אחר, נכון, אבל אני מצרף אותה בכל זאת:
    http://ryannorth.tumblr.com/post/58420952481/i-just-finished-gone-home-which-is-a-game-that

    הוא כותב שם על איך בפרק זמן קצר, כל הדור שלי עבר מלשחק פונג, פקמן, מריו, דום, ושיט תלת מימדי חדשני ברמות אחרות. ואיך, פעם, כל משחק חדש שהיה יוצא היה מחדש משהו, ושהיום זה כבר נדיר יותר. אבל שזה עדיין אפשרי.

    מה הזאב חידש בשבילכם? היכן הוא שבר את הגבולות? היכן הוא שיחק עם הראש שלכם (כמו "היוקרה", כמו "דוני דארקו"). אני מניח שכולכם ראיתם אותו יותר מפעם אחת ואולי פיספסתי משהו שצפיה שניה יכולה לתת (בעיקר בהתחשב בסיום של הסרט). אבל קשה לי לאזור חשק לראות אותו שוב.

    אם יש לכם מה לומר על זה, אני אשמח לשמוע. האירו את עיניי.

    1. גיא הגיב:

      אממ, ועוד שתי קטנות:
      צחי גראד לא נראה בן 45 בשום צורה. וכן, זה מפריע ליהנות.
      ליאור אשכנזי מנסה לעקוב אחרי רותם קינן ולחטוף אותו לפני שהוא מנסה לעשות לו חיפוש בבית.

      בספר שלי זה פשוט תמוה מדיי בשביל להבליג על זה בסרט שהוא בסה"כ ריאליסטי.

      1. צחי גראד נולד ב1967, אז בזמן צילומי הסרט היה…בן 45 . לגבי ליאור אשכנזי – הוא כבר לא שוטר, אולי אין לא אמצעםי לפרוץ לבית – והוא גם לא חכם במיוחד ומזניח את הילדה שלו ולא חושב בצורה בהירה. ואני סך הכל חושב שהסרט ממש לא ריאליסטי – הוא מאוד מסגונן וכבר מן ההתחלה מצהיר על כך שהוא מתרחש בעולם האגדות.

        ולגבי ה"לחדש" – הסרט הזה מחדש להכניס ישראליות והומור אחר לסרטי העיונים, תוך הורדות רף העינויים. ואגב הסרטים שציינת לא היו עבורית חדשנים בשום צורה – מה שלא מנע מהם להיות מאוד טובים עד מצוינים בעיניי. אני נזהר ממונחים כמו "הכי יפה אי פעם". לא כל סרט ממציא את הגלגל מחדש. אבל הסרט הזה כן נגע בי, בצורה שהרגשתי שאני מוכרח לכתוב מדוע ולפרט פרטים שאחרים אולי החמיצו, או פירשו בדרך שונה משלי (פרשנות לגיטימת באותה מידה כמו הפרשנות שלי).

        1. מסכימה עם גיא וניצן ושיאל הגיב:

          גבריאל קרטריס היתה בת 30 כששיחקה את אנדריאה זאקרמן בת ה17 בבוורלי הילס 90210. מה קשורה שנת הלידה לאיפיון השחקן?

    2. גל הגיב:

      הי גיא. בדיוק לפני שבוע שיחקתי ב-"Gone Home", והיום צפיתי ב"מי מפחד מהזאב הרע". גם אני ראיתי הרבה מקום להשוואה בין שתי היצירות, אבל באופן די מנוגד. בעוד ש-Gone Home מתיימר "לחדש" משהו בתחום משחקי ההרפתקאות, הרי שהוא לא יותר מסקיצה של משחק מחשב. לא יכולתי לדמיין שמשחק שמקבל ביקורות מהללות כל כך יתמצה בעלילה כל כך דלה ושטחית. בתוך מישהו שמשחק ב"קווסטים" כ-20 שנה, אחד הדברים המהנים ביותר במשחק הוא הדרך שבה הוא "שואב" אותך לתוך עולם אחר. הדבר הזה לא אפשרי בלי עלילה עמוקה, שלא מאפשרת לשחקן "להכיל" את עולם המשחק, ולכן הוא מוצא את עצמו "מוכל" על ידו. וכל מה שיש במשחק הזה, זה בית, כמו כל בית אחר, שמספר במידה מסוימת את הסיפור של דייריו, כמו כל בית אחר, ובצורה פחות מעניינת מרוב הבתים האמיתיים בעולם האמיתי. מכיוון שאין כאן "חידות", דבר שאוהבי המשחק מדגישים, גם אין כל הזדמנות לתקשר באופן עמוק עם החפצים השונים בבית (אני חושב שמאז ומתמיד אותן חידות היו רק תירוץ כדי להעצים את החוויה של "להיות בתוך העולם"). בסופו של דבר, אני מוצא שלהסתובב בביתי שלי במשך שעתיים זו חוויה יותר מעניינת.

      לכאורה, ניתן להגיד גם דברים דומים לגבי הסרט. אבל הרמז הראשון לניגוד החד ביניהם הוא דווקא מה שאתה רואה כחסרון- הסרט לא נותן לך לשכוח שהוא סרט, הוא כל הזמן מפריע לך להיכנס לתוכו. אבל זה בניגוד גמור ל-Gone Home. הוא לא מנסה. לא זו אף זו- הוא מנסה שלא. הסרט לועג למי שמנסה להיכנס לתוכו. ההומור המוגזם, המוזיקה הגרנדיוזית, הדמויות הקריקטוריות, ובקיצור- בשלב מאוד מוקדם בסרט (בסצינת הפתיחה) אמור חובב סרטי האימה להבין שמישהו מנסה לצחוק על חשבון הקהל התמים.

      וכשאני אומר הקהל, אני מתכוון לכל מי שרואה אותו. את הלעג לקהל משיג הסרט על ידי ניצול היהירות האנושית הטבועה בנו. כל מי שרואה את הסרט הופך למבקר שלו; מי שרואה סרטי אימה תוך כיסוי פניו ובאיום תמידי של השמעת צרחות ויללות (אני לא אכנס לפיתוי השוביניסטי של שיוכו למין מסוים), יראה בו בוודאי "פורנו עינויים", ובביקורתו יישמע כי הסרט "לא נגע בו", "לא הצליח להשפיע עליו", ואם היה קורה "כך וכך", ייתכן שעוד היה טעם ומשמעות לכל הדבר. הצופה "בעל תכונות המדיום", שתשמע אותו בכל סרט מלחשש את חזיון הפלאים שלו שנוגע להתרחשות העתידית שיתברר בדיוק 10 שניות לאחר מכן כשגוי, ידגיש בביקורתו את אימרתו "ידעתי", כמו גם "ראו שיש לו פרצוף כזה של…". נכון שאפשר להגיד את זה על הרבה מאוד סרטים, אבל אני ממש הרגשתי שבאופן נדיר זו הייתה ממש מטרה של יוצרי הסרט, לפנות לכל אחד ואחד באופן אישי. אני לא ארחיב על סוגי הצופים, אבל אזכיר כי אנחנו חיים בעולם של אי ודאות. בעולם כזה, שבו אין בדרך כלל "היזון חוזר", אפשר לשכנע את עצמך ב"אמיתותם" של דברים רבים, ובעיקר בנוגע אליך ואל "כושרך" לשפוט את המציאות.

      ואכן, כל אחד מהצופים ממלא תפקיד בעולם זה. זהו "העולם האמיתי", בו הפיתוי הגדול ביותר הוא להפוך למבקר/שופט. וזה בדיוק מה שהסרט עושה- הוא שם את כל צופיו על כיסא השופט, רק על מנת ללעוג לכל אחד מהם על יהירותו. אני לא בטוח שכל אחד יבין את זה, אבל אחרי שצפיתי בלא מעט סרטי "נקמה", שבהם נאלצתי לקבל את תפקיד השופט ולהחליט האם "החטא" מצדיק את "עונשו", היה די ברור לי שהדמויות שהסרט מציג אינם עוד "מקרה קזואיסטי"- שופט מנוסה יודע לזהות כי חומר הראיות שעומד מולו אינו ראליסטי, ולא במקרה. הסרט מחסיר את כל הפרטים ה"ריאליסטיים" הרלוונטיים על מנת שיוכל לפנות אליך, מבלי להסתתר מאחורי נסיבות מסוימות. לכן, הסרט הוא כתב האישום שלך נגד עצמך כשופט. "פרטי" המקרה אינם נסיבתיים כלל- זה לא מקרי שהשוטר יוצא למסע על מנת להגן על שמו הטוב. זה לא מקרי שכתב האישום מוקרא בהדגשת האלמנטים המזעזעים ביותר שבעובדות, מבלי להצביע על בדל של הוכחה או אף קשר פעוט לאשמתו של הנאשם. לא מקרי שהאב יכול היה למנוע את רציחת בתו אם היה עומד בדחפיו המיניים, וזה לא מקרי שהעינויים הברוטליים הם לא ניתנים לשיפוט מוסרי על סמך מה שידוע לצופה. אבל בעיקר, זה לא מקרי שהעיכובים שמתרחשים בזמן העינוי של הנאשם מבטיחים את התמשכות ישיבתם של הצופים/מבקרים בכיסא השופט/העינויים. וזה לא מקרי שאשמתו של הנאשם נמצאת אי שם בחדר אחורי נסתר.

  6. ק. הגיב:

    חברי סריטה היקרים. למרות שהתגובות שלכם חמודות מאוד באסרטיביות שלהן אני קורא לכם להפסיק להגיב למלעיזים. אתם לא חייבים דין וחשבון לאף אחד. לא צריכים להסביר דבר מעבר למה שכבר אמרתם. בטח שלא לענות למי שמחפש הגיונות ריאליסטיים בסרט (בתעשייה פוטרים את זה ב: מי ששם לב, מגיע לו). הרי אפשר להיטפל לכל יצירה ולטעון שבגלל סך חורים תסריטאיים מסוים הסרט לא שווה כלום. כפי שאפשר להיסחף לסיפור וחרף אי דיוקים או חורים קטנים שבוודאי שהיוצרים למודי הצפייה בסרטים התעלמו מהם במודע, להתרגש ממנו ולטעון שהוא כתוב מצוין ועשוי באופן שסחף אתכם. פרט לכך משמח שאת הקונצנזוס הביקורתי וההצלחה הבלתי נתפסת של הסרט בחו״ל מאזנים במעט כמה בלוגרים זניחים שזקוקים לטראפיק שאזור התגובות בבלוג שלכם מביא להם כנראה כמו אוויר לנשימה. למעשה הסרט הזה אמור היה בעיני לעורר הרבה יותר דעות מנוגדות וקוטביות בקרב צופיו ומבקריו מכפי שהוא מעורר ולכן דעות כפי שהציגה פה ניצן החמודה והממורמרת עוזרות לסרט יותר משהן חושפות את הבעייתיות שלו. (אגב ניצן, צופה שעבורה גל הקולנוע הישראלי נגמר בבופור וביקור התזמורת כנראה שעדיף שתדבוק בצפייה בקולנוע לא ישראלי ותתן ליוצרים פה להמשיך ולהתפתח כאוות נפשם במקום לדרוש מהם עוד ועוד מאותו דבר בשם דאגתך הכנה לעתיד הקולנוע הישראלי והצלחתו העתידית בחו״ל).

    1. nitzansp הגיב:

      לא נגמר, התחיל. הסתיים ב"הערת שוליים" הבינוני. וכן, אני דורשת מהקולנוע הישראלי את אותו דיוק שהיה בגל ההוא.

      מעבר לזה, סרט הוא תסריט. סרט שהוא לא תסריט, הוא מיצג אור-קולי. מיצגים אור קוליים יש לי במוזיאונים בשפע, ולרוב הם מותחים יותר מהפארסה הזאת. שבחיי, היה לי יותר מעניין לדעת על הדמות של קייס נאשף מאשר לגלות אם רותם קינן עשה את זה או לא.

      יותר מזה, עצוב לי שאתה וכותבי הבלוג הזה מסתפקים בספקטקל של צילום – וזהו. ד"א, הוא באמת טוב, ללא כל ספק. לא תמיד תנועות המצלמה בו מוצדקות, אבל הפריימינג והמיזנסצנה, והצבעים, משהו משהו. באמת מרגש לראות רמה כזאת בקולנוע הישראלי. יש שם דברים טובים מאוד בסרט הזה, רק חבל שעלילתית, סיפורית, נראטיבית, הוא לא מחזיק מים.

      1. nitzansp הגיב:

        כמו כן, מדכא אותי שיש דברים שהיוצרים וגם הצופים התעלמו מהם במודע.
        וכן, כשאני אעשה סרט, אם אני אעשה סרט, אני ארצה שיקפידו עלי כמו שאני מקפידה על הסרט הזה, כי זה אומר שלמישהו אכפת מספיק כדי לשים לב.
        ואם התכוונת לבלוג הפיננסי שלי, אם עיינת בו בוודאי שמת לב שהרשומה האחרונה שנכתבה (לפני אתמול), נכתבה לפני שנה. אני ממש לא צריכה לשם טראפיק, תודה.

    2. אנחנו מגיבים למגיבים והמגיבות (או כך אני לפחות) כי המטרה של הטקסטים שלנו באתר היא להיות נקודת מוצא לדיון, לא דברינו הסופיים והבלתי ניתנים לערעור. אני שמח שהסרט הזה מעורר באנשים מספיק אמוציות כדי להגיב, ולכן מנסה לכוון דיון שגלש חזרה אל הסרט ולא אל הכותבים או אל הבלוג. בתקווה לא לאבד את שלוותי תוך כדי.

  7. רז פורת הגיב:

    הצלחה בלתי נתפסת בחו"ל?? סיבוב מרשים בפסטיבלים סוג ב. יפה, אבל ממש לא קרוב להצלחה בלתי נתפסת, הייתי אומר רחוק שנות אור.

    1. מולכו הגיב:

      פסטיבלי ז'אנרים משלמים כסף, אז חשוב לעשות אותם. אבל בכללי רז צודק, איפה נמכר הסרט להפצה? האם כבר פתח באיזשהיא מדינה ומכר כבר כרטיסים? יש מספרים?

      1. הסרט, עד כמה שיודע לי, טרם הופץ בעולם אך נרכש להצפה בצפון אמריקה. הדבר היותר מרשים בהצלחה שלו היא התגובות מביקורת, בהם גם ביקורת באתרים ועיתונאים מובילים. בארה"ב ובבריטניה. לא הייתי אומר שהצלחה היא בלתי נספסת, אבל היא מרשימה. וטרייבקה ושיקגו הם לא פסטיבלים סוג ב' או פסטיבלי ז'אנר.

  8. רז פורת הגיב:

    עופר היקר, צחי גראד נולד ב1962, ולא בשישים ושבע. זה אומר שהוא בן חמישים ואחת ולא ארבעים וחמש. דבלה גליקמן שנולד בארבעים ותשע מבוגר ממנו סך הכול ב13 שנים. אם כי הקולנוע הוכיח לנו בעבר שהפרשי גילאים זה רק לפדנטים חסרי מעוף כמו חלק מהמגיבים פה. שון קונרי מבוגר מהריסון פורד ב15 שנים, הוא שיחק את אבא שלו באינדי ג'ונס. סאלי פילד מבוגרת מטום הנקס בארבע שנים והיא שיחקה את אימא שלו בפורסט גאמפ. ושש שנים מוקדם יותר את אהובתו בפאנץ' ליין המעולה. ואפשר להמשיך עם זה לנצח.

    1. טוב, EDB הטעו אותי.

      1. גיא הגיב:

        (או שויקיפדיה הטעו את רז!)

    2. nitzansp הגיב:

      אין לי בעיה עם הפרש הגילאים, יש לי בעיה עם עיצוב הדמות. כי גם את דיינה סקאלי בת ה32 שיחקה ג'יליאן אנדרסון בת ה25. הפרשי גילאים בין שחקנים זה למפגרים.

      1. חיים צינמן הגיב:

        "הפרש גילים", לא "הפרש גילאים". המילה "גילים" נעלמה, ובמקומה תוקעים בכל מקום "גילאים".

        1. שניר הגיב:

          אם המלה נעלמה, יתכן שיש לזה סיבה טובה. לאקדמיה אין מונופול על שפה. שפה היא עסק חי ומתפתח. מישהו אמר פעם שאין דבר כזה שפה לא נכונה. אפשר כמובן לא להסכים על זה, אבל בעיני זו נקודת מבט מענינת. (סתם נקודה למחשבה; מה בדיוק זכרי בשולחן או נקבי במיטה?)

          1. חיים צינמן הגיב:

            זה שינוי שמרדד את השפה, לא מעשיר אותה. ובינתיים זה נשמע נלעג. "גילאי" פירושו "בעל גיל". למשל: גילאי 5 הולכים לגן חובה.

          2. שניר הגיב:

            קצת מצחיק שנתפסנו להתנצחות הקטנה הזו דווקא כאן, ובכל זאת: זה נשמע נלעג לאוזן שלך, הרגישה ואם יורשה לי לומר, הפדנטית. ישנם מקרים בהם שינויים בשפה מבטאים תהליך כלשהו של רידוד, אני לא חושב ש׳גילאים׳ במקום ׳גילים׳ הוא דוגמא לתהליך כזה. בעבר גם האוזן שלי התכווצה למשמע ׳כנה׳ במקום ׳כן׳, היום כבר לא. אחותי הגדולה מקפידה לדבר עברית נכונה ואומרת ׳מגב׳ עם צירה תחת הגימל. רוב האנשים ששומעים אותה חושבים שזה נלעג… חלקם אפילו אינם מבינים למה היא מתכוונת… ברור לחלוטין ששפה נשמעת ונכפפת לחוקים מסוימים, אי אפשר שכל אחד ידבר איך שבא לו, כי אז לא נבין אחד את השני. מה שאני רוצה לומר הוא שהחוקים האלה חייבים להיות גמישים ולהישמע ל״קול העם״, לא לאקדמיה. אם 95% מהאנשים טוענים שהגרב לבנה, אז כפי הנראה נגזר על הגרב להיות לבנה.

  9. שלומי הגיב:

    יצר הנקמה LOL.

  10. בני הגיב:

    מבקר נכבד . כתבת ביקורת ארוכה ואקדמית לכאורה לסרט רע ,בלתי מהנה , ומתאים לסרטי ביקורים של סטודנטים.
    ואני מבין דבר או שניים בקולנוע

    1. מגיב נכבד, לא כתבתי ביקורת על הסרט אלא ניתוח שאין בו דבר אקדמאי והוא מבטא את הפרשנות האישית שלי בלבד. וזה כבר עניין של הבנת הנקרא, לא של הבנה בקולנוע.

  11. רמי הגיב:

    מעבר לצילום/בימוי/ליהוק המצויינים מבחינה טכנית, הכול לא רלבנטי כשמציגים סצנות שממחישות את עריפת ראשו של העיתונאי דני פרל ושל כריתת האצבעות של הנער שנחטף בצ'כיה (או איפה שזה לא היה). בושה ששחקנים כאלו הסכימו לקחת חלק בדבר הזה ושהסרט עובר ללא ביקורת נוקבת במדינת ישראל בפרט.

  12. Itay הגיב:

    ראיתי את הסרט צילום מצויין , משחק מצויין ,,סרט מזעזע !!!! ניסיון כושל לחקות סרטים אמריקאים , הבעיה המרכזית היא בתסריט ישנם קטעים שלמים של התעללות ומזוכיזם שלא מקדמים את העלילה . סתם מגעיל . יצאנו באמצע כמו רבים אחרים .

    1. אור הגיב:

      אתם מדברים שטיות סרט מצוייןןןןן!!!!!!!!
      כל הכבוד שישראל סוף סוף מתחילה לעשות סרטים על עוד נושאים חוץ מעל הצבא שלנו
      שזה נושא די חרוש,סרט מעולה ממליצה בחום,ואז מה אם הבמאים מנסים להביא לארצנו הקטנטונת קצת ניחוח חול"י,כי הרי ידוע שאיכות זה לא מילה גסה

      1. רמי הגיב:

        ניחוח חו"ל מאפגניסטן לא ממש מריח טוב.

  13. רוני הגיב:

    הבלוג הזה ועוד רבים אחרים הוא דוגמה מופתית לפער בין אלו שרואים סרטים באופן אקדמי ואילו הרואים סרטים בתור סרטים ללא יומרה מיותרת.אני חושב שמבקרים ואנשי אקדמיה למיניהם צריכים לעשות חשבון נפש מסוים לגבי
    אותו פער בין נקודת המבט של רוב עולם צופי הקולנוע לבין אלו החשים צורך לנתח להלל לשבח ולקלס,או לחילופין
    לקטול להעליב ולקבוע בנחישות רבה (כמו מבקרים מסוימים) שלבמאי זה או אחר אסור לביים.אני חושב שאין אמת
    מוחלטת ביצירה ומן הראוי שאותם מנתחים יזהרו קצת בניתוחיהם משום שלפעמים סיגר הוא רק סיגר,מלבד זאת
    כל אותם המגדירים עצמם מבקרים ומפרסמים הגיגיהם באמצעי התקשורת השונים, מן הראוי שיבדקו צעדיהם
    שהם באים לחרוץ דינו של סרט זה או אחר ולחשוב רק מחשבה אחת : "האם אני באמת יודע במה כרוך לעשות סרט?
    " האם אני יודע כיצד לכתוב תסריט ראוי שימשוך וירתק המוני צופים"? ,אני חושב שברוב המוחלט של המקרים התשובה תהיה לא. ודווקא משום כך אני שמח שיש "מבקרים" שיצאו מנוחות היציע וניסו לעסוק ביצירה,משום שאז
    ראו כמה דבר זה הוא כפוי טובה. ואיך זה לתת את כל כולך לתוך היצירה ולאחר מכן לעמוד במצב שכל דיכפין הרוצה
    להיות מבקר באיזה מגזין או עיתון לחבוט ביצירתך או לנחת אותך עד מוות.לגבי הבלוג, אני מבין שזה אמור להיות ניתוח משכיל של הסרט, אבל בחיי,זה אחד הניתוחים המחמיאים שקראתי בחיי.לגבי הדברים שכתבתי כאן,אני באמת לא מתכוון חלילה לנגח אף אחד וכל אדם או מבקר בתשוקתו יחיה, אבל אני מבקש לעורר דיון מסוים לגבי חשיבות עולם הביקורת (הממוסדת המתוקשרת).ועוד דבר אחרון,האם כל אותם מבקרים שכו היללו את הסרט
    אכן צפו במה שרוב הקהל צפה?,הסרט לדעתי הוא דוגמא ומופת לעשייה קולנועית אך בסוף דבר העלילה הפשוטה
    דיי העיבה על כל העניין.

  14. תומר הגיב:

    אחד הדברים שהכי הפריעו לי בשיעורי ספרות בתיכון ומפריעים לי מאז בביקורות רבות שאני נחשף אליהן הוא כשאני מרגיש שמייחסים יותר מדי משמעויות לדברים פשוטים חסרי סמליות. הביקורת הזאת נתנה לי בדיוק את התחושה ההפוכה. במהלך הצפייה בסרט עלו בי מחשבות רבות שבחיים לא הייתי מצליח לנסח כפי שהן נכתבו כאן. אני מסכים עם כל הפרשנויות כאן. זה בדיוק מה שחיפשתי. תודה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.