• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

לכבוד יום העצמאות 2013: די לשנוא קולנוע ישראלי רק כי הוא "ישראלי"

16 באפריל 2013 מאת אורון שמיר

ביום חמישי הקרוב יעלה לאקרנים סרטה הראשון באורך מלא של הדר פרידליך, "עמק תפארת". המועד, הסמוך ליום העצמאות, אולי נראה מקרי אבל גם יכול להתפרש אחרת. הסרט הזה, בעיקר בכל הקשור למסביב, מקפל בתוכו סיפורים רבים הנוגעים לקולנוע הישראלי העכשווי, או זה של השנים האחרונות. על איכותו של הסרט עצמו כבר כתבתי, עת התפעלתי ממנו בזמן אמת בפסטיבל ירושלים 2011, ועוד ודאי ייכתבו עליו כמה מילים נוספות כאן בבלוג בימים הקרובים. מגיע לו, הוא מפעים. אבל סביר להניח שצופים רבים יעקמו מולו את אפם כאשר תתברר ארץ המוצא שלו. והסלידה של הצופה הישראלי מהקולנוע הישראלי, גם אם היא מובנת לי, פשוט לא מקובלת עליי יותר.

זוכרים את הסרט היפה ההוא שראיתם, על שני הזקנים? כן, היה קצת "אמנותי" אבל שווה כל רגע. כמה התרגשתם, נכון? עכשיו דמיינו שלא כתוב "סרטו של מיכאל האנקה" על הפוסטר, אלא של עמיר מנור. מרגש פחות, הא? עשוי פחות טוב, לא? מדוע כשהסבל של דור ההורים והסבים מגיע בצרפתית, הוא אסתטי להדהים, בעוד רבקה גור ויוסף כרמון (המעולים) מעוררים אנטי מיידי בצופה הצבר? אתם יודעים מה, אני אלך רחוק יותר – אהבתי הרבה יותר את "חיותה וברל" מאשר את "אהבה" (Amour). אין לי בעיה לאבד קוראים ולהכריז גם שהראשון הוא סרט טוב יותר מהשני, אבל אני לא חובב של ההגדרות "סרט טוב" ו-"סרט לא טוב". ואני גם לא כאן בשביל הפרובוקציה, אלא בשביל להבהיר נקודה – "עמק תפארת", על העיסוק העדין והיפהפה שלו בדור ההולך ונעלם של ההורים, יכול להיות התיקון של הקהל הישראלי לעוול שנגרם ל"חיותה וברל" בזמן ש"אהבה" ממלא אולמות. אבל על מי אני עובד. הקהל הישראלי לא מתחבר לקולנוע הישראלי כקולנוע, אלא רק לסרטים בודדים. וכאן בדיוק מתחיל הפרדוקס שאני לא תופס.

נביט קדימה אל הקיץ, ואל שני שוברי קופות פוטנציאליים, בסדר גודל מקומי. אבי נשר חוזר עם סרט חדש, "פלאות" שמו, ורשף לוי שובר שתיקה קולנועית ארוכה עם "לצוד פילים". שניהם יביאו את מאות אלפי הצופים שלהם? יביאו. אבל אם תשאלו את אותם מאות אלפים, סביר להניח שהם "בכלל לא אוהבים קולנוע ישראלי". כאילו שזה ז'אנר. כאילו שיש דבר כזה, המאחד את כל הסרטים שנעשים כאן. כאילו יושבים היוצרים והגופים המשדרים והמממנים וגם קרנות הקולנוע, ומיישרים איזה קו. אין חיה כזאת סרט ישראלי, לא באופן המכליל שהמציאו הצופים. ואם יש, היא מחולקת לכל-כך הרבה תתי ז'אנרים שפשוט אי אפשר להכליל את כל מה שצולם והופק בארץ תחת כותרת שגויה אחת, גם עם יש קווים מנחים, תימות חוזרות או איזו הוויה משותפת. זה כמו לשנוא "סרטי אנימציה". צרות המוחין הזו מוציאה אותי מדעתי והעובדה שצריך "לסלוח" או "לוותר" לסרט רק כי הוא ישראלי כדי ללכת לראותו וגם חס וחלילה לאהוב אותו – היא סתירה שהייתה אמורה לפקוח איזו עין או שתיים אצל אלה שדבקים בה.

נחזור אל "עמק תפארת", שכאמור נחשף לראשונה לקהל באי פסטיבל ירושלים לפני שנתיים וחצי (ואולי זכור גם בגלל שערוריית פרס סרט הביכורים שנדד בינו ובין "השוטר"). אחר-כך המשיך הסרט אל האופירים של אותה השנה, ואז נעלם מן המפה. מדוע היה צריך לחכות כל-כך הרבה זמן להפצה? האם כמות הסרטים שנעשים כאן היא עד כדי כך אסטרונומית? מצד אחד, ייתכן. בסוף השבוע הנוכחי יוצא סרט ישראלי נוסף, "מחכים לסורקין" שמו, ושני סרטים ישראלים שיוצאים באותו סוף שבוע אינם עניין נדיר יותר. מאידך, אני מתקשה להאמין שזו הבעיה. זה עניין של עדיפות. בתי הקולנוע יעדיפו להוציא סרט אמריקאי משנת 2011 (והמפיצים עושים זאת בערך פעם בחודש) מאשר אחד ישראלי מאותו בציר. מדוע שלא תינתן עדיפות לסרטים ישראלים להגיע לאקרנים בעודם חמים או מדוברים? וכן, אני יודע, בשיקולים מעורבת גם ההפקה וזה הרבה יותר מסובך ממה שאני מבין, ובואו נראה אותי מנסה לנהל חברת הפצה או בית קולנוע אם אני כזה חכם. אני לא, אני רק זורק שאלות לחלל האוויר, כי הן מטרידות אותי.

הגיע הזמן לרדת מהעץ

Screen Shot 2013-04-16 at 09.58.30
(התמונה מתוך הטריילר של "לרדת מהעץ")

נגיד ותלכו לצפות ב"עמק תפארת" עקב המלצתי הגורפת, ולא תאהבו אותו. נסו לשאול את עצמכם מתי בפעם האחרונה צפיתם בסרט ארטהאוס פיוטי שעשה לכם את היום. יכול להיות שגם לו היה דובר טורקית, או שפה אירופאית כלשהי, הוא לא היה לטעמכם. יכול להיות שהז'אנר בו הוא פועל, ולא ארץ המוצא שלו, הם שמפריעים. האם הייתם מקללים ורושפים גם אל מול סרט סקנדינבי, ואני בכוונה מכליל כאן, שהוא מבזבז את כספיו של משלם המיסים על יצירות משמימות?

חישבו על מה שאתם מפסידים, או אולי מפסידים. כמה אנחנו נרעשים כאשר רוברט דאוני ג'וניור מבקש מחבריו לקבוצת "הנוקמים" מנת שווארמה, בסרט אמריקאי שהפך לאחד המכניסים בכל הזמנים? ואיך אנחנו צוחקים מכל בדיחת בר מצווה של בילי קריסטל בטקס האוסקר. אבל כשגור בנטביץ', אחד היוצרים הכי פחות פלצנים שפועלים היום בארץ, מוציא סרט חדש על נושאים לוהטים של כאן ועכשיו (האם להפוך פארק למגרש חניה? האם אפשר להכניס לפיתה אחת גם שקשוקה וגם סביח?) – כמעט אף אחד לא בא לראות. וזה לא ש"לרדת מהעץ" הוא סרט רע או מרושל או עוכר ישראל. ממש לא (תשאלו את עופר). בכל הקשור להפקה, הקולנוע הישראלי כבר מזמן עבר את גבול המרשים. יכול להיות שאנחנו רגישים יותר לניואנסים של משחק בשפה העברית מאשר בקוריאנית, ואני בהחלט מסכים שיש בעיית תסריטאות קלה עד בינונית לאחרונה. אבל תמיד יהיו היוצאים מן הכלל, אלה שבשבילם שווה ללכת לקולנוע ושבזכותם אסור להכליל ומאוד לא כדאי לבטל בהינף יד. כשרון אף פעם לא היה חסר כאן, אולי רק חיבור עם הקהל.

בנושא זה, צר לי להודיע שהתירוץ של "סרטים ישראלים עושים בשביל פסטיבלים בחו"ל" בטל ומבוטל החל מהשנה הנוכחית. רק תסתכלו על רשימת המתמודדים לפרסי אופיר של השנה – כמות סרטי הז'אנר שם הדהימה גם אותי. אף אחד לא יעשה קומדיה על ההתנקשות במבחוח, רק כי זה מוכר טוב מעבר לים (למרות או בגלל הליהוק של בר רפאלי). אני לא בטוח שזה הגיוני שהיוצרים של המותחנים הפסיכולוגיים וסרטי האימה שמתחרים השנה, כיוונו בלעדית לקהל שאינו דובר עברית, אבל בכל זאת דאגו שסרטיהם ידברו עברית ועוד איך (רובם לפחות). גם חלק הדרמות, הלחם והחמאה הפיתה והשיפודים של הקולנוע הישראלי, עוסקות השנה בנושאים מאוד לוקאליים, שנוגעים לחיים בארץ. האם זה ייראה אקזוטי לעיניים זרות? יש מצב. האם זה אומר שצריך לשנוא את הסרט מראש בשל כך? לא נראה לי.

יוצרים ישראלים רבים חושבים על הקהל המקומי ביצירות שלהם, לא רק על פרס כזה או אחר ולא על האגו-טריפ הפרטי שלהם בלבד. רואים את זה בסרטים, ואני משוכנע שהייתם מסכימים איתי – לו הייתם טורחים לצפות בהם. אנחנו כאן בסריטה נמשיך להמליץ על סרטים שאנחנו אוהבים, בלי קשר להאם הם ישראלים או לא, וכמובן שנעקוב מקרוב אחר המירוץ לאופיר – כי זה מה שיש לנו להציע, וכי אנחנו באמת אוהבים סרטים ישראלים. מדי פעם, ובאופן ספציפי. לא כי אנחנו ציוניים, אלא כי אנחנו אוהבים קולנוע. אם הוא במקרה גם ישראלי – בכלל מגניב. כי יש משהו בשפה, בנושאים ובבחירות האמנותיות שמאפשר רק יותר להתרגש, לצחוק, לבכות ולהנות ממה שקורה על המסך. חג עצמאות שמח, למי שחוגג או חוגגת.

Avengers-shawarma_510x317

תגובות

  1. יושיהידה הגיב:

    אני חושב שאתה נובח פה על העץ הלא נכון. לפחות מהנסיון החברתי הקלוש שלי, האנשים שיש להם בעיה עם הקולנוע הישראלי הם לא אלו שהולכים לראות סרטים של מיכאל הנקה או של אלמודובר. אני מנחש שדווקא אלה האנשים שהולכים לראות סרטים ישראלים מדי פעם. אולי זאת הבעיה של הקולנוע הישראלי: לעיתים קרובות הוא יותר מדי ארט-האוסי ופחות מדי מסחרי.

    כשהאנשים שילכו לראות את "פלאות" או את "לצוד פילים" יגידו שהם לא אוהבים סרטים ישראלים, זו בדיוק הסיבה: הם לא אוהבים סרטים ישראלים כי יש פחות מדי במאים כמו אבי נשר או רשף לוי, ויותר מדי עמיר מנור ונדב לפיד. זה לא עניין של ז'אנרים. זה עניין של גישה כללית. כמה קומדיות יצאו בארץ בשנה האחרונה, למשל? כמה סרטי מתח?

    הסיבה שיותר אנשים רואים את "אהבה" של מיכאל הנקה מאשר את "חיותה וברל" של עמיר מנור, או שיותר אנשים יראו את הסרט הבא של אלמודובר מאשר את "בננות" של איתן פוקס היא לא הסלידה של הצופים שלהם מקולנוע ישראלי. שוב, אני מוכן להמר על די הרבה כסף שאלה בדיוק הצופים שהיו הולכים לראות את שני הסרטים הישראלים הללו. הסיבה היא אחרת לגמרי: יחסי ציבור. "אהבה" זכה לפרסים בפסטיבלים נחשבים, ביקורות על הסרט נכתבו פחות או יותר בכל העיתונים, ומדובר – בכל זאת – בבמאי שכבר קנה לעצמו שם בעולם ועשה סרטים שחלקם נחשבים ליצירות מופת שנכנסו לקאנון של הקולנוע האיכותי.

    איך אפשר להשוות את זה לסרטו הראשון של במאי ישראלי צעיר? ועוד סרט עם מעט מאוד יחסי ציבור, מעט מדי ביקורות, מעט מדי מודעות לקיומו באופן כללי.

    בקיצור, אני מבין את הגישה הרגשית שלך, אבל אני חושב שאתה קצת תקוע בשנות התשעים, אז באמת אף אחד, אבל אף אחד לא אהב סרטים ישראלים. הקולנוע בארץ התפתח בעשור וקצת האחרונים, והגישה כלפיו בציבור היא שונה לחלוטין ממה שאתה מתאר כאן.

    1. "לרדת מהעץ" או קומדיה. גם "בננות". גם "זוהי סדום" "סלסה בתל אביב" "הפנטיזה הגדולה של סימקו הקטן" ו"2 בלילה". "קירות" היה סרט פעולה, "החוב" סרט מתח ו"איגור ומסע האגורים" סרט ילדים. להוציא את ההצלחה של "זוהי סדום" בארץ כן עושים סרטים בז'אנרים שאנשים חושבים שלא עושים בארץ, אנשים פשוט לא רואים אותם.

      1. יושיהידה הגיב:

        העניין הוא לא סרטי ז'אנר – סרטי אימה הם גם סרטי ז'אנר לצורך העניין, אבל בארץ הם לא הופכים לשוברי קופות אף פעם. העניין הוא סרטי מיינסטרים. סרטים שבאמת מנסים לפנות למכנה משותף רחב ולעשות קצת כסף. אבי נשר ושמי זרחין הם היחידים שמתקרבים לזה בשנים האחרונות, אבל אם נלך קצת אחורה בזמן – חסר לנו איזה מנחם גולן של שנות השמונים, בועז דודזון או אפילו יהודה ברקן (אמנם לא ממש במאי, אבל כאיזשהו כח מניע בתעשיה).

        ולגופו של עניין: "סלסה בתל אביב" ו"הפנטזיה הגדולה" היו סרטים לא טובים. לא מספיק לעשות קומדיה אם היא לא קומדיה טובה. גם "קירות" היה בי-מובי בינוני מינוס שגרם לי לרגעים קלים של מבוכה פה ושם. אין לי בעיה עם בי-מוביס, אבל גם אותם צריך לדעת לעשות. "החוב" היה קרוב, אבל גם הוא לא היה מספיק משופשף בשביל להפוך לסרט מתח טוב באמת שפונה לחובבי הז'אנר. אגב, שים לב ששני הסרטים האחרונים יצאו לפני 4 ו- 6 שנים בהתאמה, ודוגמאות רלוונטיות יותר לזמננו קצת חסרות.

        "לרדת מהעץ" ו"2 בלילה" הם אמנם קומדיות, אבל קומדיות אינדי עם אפיל מצומצם למדי. מאוד יכול להיות שהם לא מיצו את הפוטנציאל המסחרי שלהם, אבל גם אם הם כן היו מנצלים אותו וכל קהל היעד היה משלם על כרטיס כדי לראות אותם, עדיין לא היה להם סיכוי לשבור קופות. לא ראיתי את "איגור ומסע העגורים", אבל בוא נהיה שניה ריאליים. כמה ילדים אתה מכיר שהיו יושבים על הראש של ההורים שלהם כדי לראות סרט שמדבר על עולה חדש ועל ציפורים שהם אפילו לא שמעו את השם שלהן? זה עצוב, אבל זה סרט ילדים שמגביל את עצמו מראש לילדים שההורים שלהם מספיק חזקים בשביל לקחת אותם אליו.

    2. היי, בלי העלבות. אם אני תקוע בשנות התשעים (הלוואי, אגב) אז אתה קצת ב-2006 או 2007 ככה, אז חמישה-שישה סרטים חצו בקלות את רף מאה אלף הכרטיסים וסרטי ארטהאוס / נישה מובהקים כמו "מדוזות" עשו 60-70 אלף כרטיסים. המצב בארץ כרגע הוא שיש להיט אחד או שניים בשנה – וזהו. נסה לעבוד כמה שנים בספריית וידאו (אפרופו שנות התשעים) או להגיד שאתה מבקר קולנוע בשיחות סלון עם זרים ותראה איזה פרצופים אנשים עושים כשרק עולה לדיון סרט ישראלי, או הקולנוע בכלל. אתה יכול לחשוב שאני מגזים, אבל אני גם מאוד קרוב למצב במציאות.

      ואני שמח שהזכרת את אלמודובר, הוא משלים יופי את האנקה בתור האמא והאבא של המיינסטרים בעיניי (תבחר מי הוא מי). אנשים שהולכים לסרט של אלמודובר הם בדיוק האנשים שבטוחים לגמרי שהם רואים "סרט איכותי" ו"יצירת אמנות", וכנ"ל האנקה, למרות שהם רואים מיינסטרים מזוקק (לא שיש משהו רע בזה). ככה שהטיעון של "אמנותי מדי" לא תופס לגביי הקולנוע הישראלי, לא בעיניי אותם אנשים. זה פשוט "לא מדבר אליהם", כי זה בעברית. פרדוקס כבר אמרתי?

      1. יושיהידה הגיב:

        אני מניח שזה תלוי איך אתה מגדיר "מיינסטרים". בוא נדבר על מוזיקה, למשל: בחורות שאוהבות "הכל חוץ ממזרחית/טראנס/שניהם" בדרך כלל גם לא ימותו על "ארקייד פייר", "באט פור לאשס" ו"אוף מונטריאול" למשל, למרות שמנקודת המבט שלי הם אמורים להיות מיינסטרים לחלוטין: הם קנו אותי מהאזנה הראשונה וגורמים לאוזניים שלי לגמור מעונג. לא הייתי צריך לשמוע אלבומים של הלהקות האלה 3-4 פעמים בשביל להתחבר אליהן, בשביל לחפור ולחקור ולהתאמץ. האוזניים שלי פשוט כל כך רגילות לצלילים מסויימים שיש אמנים כל אלה שמניתי שההנאה שלי מהן היא כמו הנאה מפופ טהור. ולקח לי הרבה זמן להפסיק להיות מופתע כשהייתי ממליץ על אמנים מסויימים לאנשים מסויימים והייתי מגלה שעבורם מדובר לעיתים קרובות פשוט לרעש בלתי שמיע.

        אלמודובר הוא אחד כזה. עבורי צופי סינמטק וקולנוע לב מדובר בבמאי פופי וכיפי שלא חופר יותר מדי. אבל אתה שוכח כמה שהקהל של הסינמטקים וקולנוע לב הוא קהל מצומצם, ושרוב רובם של הצופים בארץ היו ממליצים על אשפוז בכפייה ליוצר של סרטים כמו שהוא עושה. לקח לו כמה שנים טובות להגיע למעמד שהוא נמצא בו בארץ היום, זה לא שמלכתחילה הוא שבר קופות. וגם היום מדובר בעיקר בקופות של קולנוע לב.

        ואין לי מושג איך אתה מכניס את האנקה לאותה קטגוריה, אפילו היום אחרי הרבה שנים של סינמטקים ופסטיבלים יש לו סרטים שפשוט קשה לי לצפות בהם. אני אפילו לא מדבר על האיכות שלהם, אם הם טובים או לא טובים. רק על הזרימה שלהם עם העיניים שלי. תיכף גם תמליץ להקרין סרטים של לארס פון טרייר בפריים טיים בערוץ 2. ועוד מיינסטרים "מזוקק", לא פחות!

        איך שאני רואה את זה, יש הרבה סרטים שההצלחה שלהם בארץ הם אנומליה. מדובר בסרטים מצויינים אבל בשום אופן לא מיינסטרימים. הערת שוליים, עג'מי, בופור, לבנון, ביקור התזמורת, ואלס עם באשיר – מדובר בסרטים שאיך שלא תסתכל עליהם, הם פשוט לא מיינסטרים. העובדה שהם הצליחו כאן הם בעיקר תולדה של הצלחה בחו"ל, זכיה בפסרטים בפסטיבלים ויחסי הציבור המצויינים כפועל יוצא מכך (זאת גם בדיוק הסיבה שאני טוען שהצופים של אלמודובר והאנקה הם גם בדיוק אלה שילכו בסופו של דבר לראות את הסרטים שציינתי).

        אבי נשר, שמי זרחין הם הבמאים היחידים שמצליחים בארץ בלי הרוח הגבית של הביקורות וההצלחה בפסטיבלים (וכמובן שגם זוהי סדום, אבל זה כבר סיפור אחר). לא ציפיתי אף פעם שההצלחה של סרטים בסגנון הזה תמשך הרבה שנים.

        אנשים בארץ כמהים למיינסטרים מסחרי בריא שלא מתבייש מהיומרות שלו עצמו לשבור קופות. בגלל זה "פלאות" ו"לצוד פילים" יצליחו – כי הם בדיוק זה. והאנשים שיראו אותם ויגידו שהם לא אוהבים קולנוע ישראלי, יתכוונו לכך שהם בעצם לא אוהבים קולנוע לא מיינסטרימי, שזה בריא, מתבקש לחלוטין ומובן מאליו. ורוב הסרטים הישראלים – לטוב ולרע – הם פשוט לא מיינסטרימים. לפחות לא על פי ההגדרה הרחבה של המושג "מיינסטרים".

  2. לביא הגיב:

    כל כך מסכים איתך. הקולנוע הישראלי העכשווי עשוי בסטנדרטים הכי גבוהים, הוא נגיש ומבדר ובעיקר מגוון מאוד. בשנה האחרונה יצאו כל כך הרבה סרטים ישראליים מעולים ושונים זה מזה. מה לא היה לנו?! מחזמר-מערבון? סרט אקשן שכונתי? דרמה משפחתית אומנותית? קומדיה דרמתית עממית? קומדיה שחורה משחור? קומדיית מרדף? סרט על זוג זקנים ששובר את הלב? קומדיה רומנטית צעירה? סרט לכל המשפחה? קומדיות סטלנים? יש יש ויש. מה עוד אפשר לבקש? אבל הקהל הישראלי פשוט סנוב על הקולנוע המקומי. הישראלים חיים בקונספציה שקולנוע הישראלי זה דרמות כבדות ומדכאות על משפחות מתפרקות וחרדים הומואים שסובלים מהלם קרב.
    אני לא חושב שיש עוד מדינה שבה יש כל כך הרבה התעלמות כלפי הקולנוע המקומי. באיטליה מתים על הקולנוע המקומי. כל סרט חדש של בניני עושה שם יותר כסף משמונת סרט הארי פוטר ביחד. כך גם בצרפת, רוסיה, ספרד ומצרים וכו'.
    וזה כך רק עם הקולנוע. ספרים ישראליים? בבקשה, רבי מכר. מחזות-זבל-של בית ליסין-על שואה- חרדים- משפחות מתפרקות? שלאגרים עצומים. אבל לכו תנסו לשכנע מישהו לבוא איתכם לסרט ישראלי.
    יום העצמאות שמח!

  3. ק הגיב:

    מורכב להגיב לפוסט הזה כי הכוונה לגמרי במקום אבל הפרשנות מוטעית מהיסוד בעיני. הכוונה – להצליף בכל אותם אנשים (שככל הנראה לא ממש קוראים בבלוג הזה) שחוטאים בחטא הזה עליו אתה מצביע של גזענות כלפי הקולנוע הישראלי. אני לגמרי מסכים שהרבה צופים מפספסים הרבה סרטים שאולי היו עושים להם משהו אם רק היו הולכים אליהם למרות שהם ישראליים. בהקשר הזה ראוי לציין את עבודת הקודש (ממש ככה) שאתם עושים פה בסריטה באובססיית הסיקור של המועמדים לאופיר. זו בדיוק הרוח שהיתה חסרה בתעשייה הזו לאורך השנים. מקום לדיון עירני ולעתים סוער שמונע ממקום של אהבה לקולנוע באשר הוא. אבל אז אתה מתחיל לפרש את המציאות בצורה משונה ששיאה בהשוואה השגויה מהיסוד בין האנקה למנור. 

    על טעם וריח אין מה להתווכח, כמובן, ואני האחרון שיעז להגיד שאחד מהסרטים האלו טוב והשני לא. לא בזה מדובר. מדובר בשני סרטים אולי דומים במובנים מסוימים אבל שונים בתכלית באופן שבו הם מתקשרים עם הקהל. הקולנוע של האנקה, כפי שניתן לצפות מדרמטורג ואיש תיאטרון רב נסיון, הוא קולנוע של סיפור, של מהלך דרמטי, מעל לכל. מבחינה אמנותית הוא סגפני ודל מאוד. המורכבות והחכמה שלו טמונים בשליטה של התסריטאי (שהוא גם הבמאי) בנרטיב ובשחקנים. במובן הזה הקולנוע של האנקה הוא קלאסי לגמרי, גם אם הבחירות שהוא לוקח כתסריטאי הן מרעננות וחדשות. הסרט של האנקה גם קר מאוד, כרגיל אצלו, ואפילו כשהוא עוסק בנושא כה כאוב הוא עושה זאת מבלי ללחוץ על בלוטות הרגש באמת. הוא מעורר חרדה, פחד, מועקה הרבה לפני שהוא מעורר עצב ובכי. הוא נותר די מרוחק. חיותה וברל של עמיר מנור הוא כמעט ההפך הגמור ממה שתיארתי כאן. מדובר בסרט שהסיפור בו כמעט זניח ומפנה את מקומו לקולנוע די ראוותני, לטקסטים אידיאולוגיים שלא תמיד שגורים בפי הגיבורים של הסרט באופן אורגני אלא מרגישים כאילו נדחפו לתוכו, ולתצוגות משחק של שני שחקנים שכמעט כל סצנה מביאים את הצופה לבכות. אני לא אומר פה שזה פחות טוב, זה פשוט אחר לגמרי. לא בר השוואה.

    בדרך כלל, הסיבה שצופים לא באים לסרט היא שהוא פשוט לא מספיק קוגניטיבי ולפיכך לא מעורר הזדהות ומעורבות רגשית אמיתית ולא נרשם כחוויה חזקה. אז הצופה יצא מבית הקולנוע בערך כמו שהוא נכנס אליו ולא יטרח לספר לחברים שלו הסרט הזה שהוא ראה, בטח שלא ימליץ עליו לאף אחד. בעיני זה הגורם המרכזי להצלחת או אי הצלחת סרט, מידת הקוגניטיביות שלו. וזה לא משנה אם מדובר בחדש המשונה של רייגדס או באביר אפל כלשהו. גם ארט האוס מוחלט יכול להיות קוגניטיבי ולהחזיק זמן רב בבתי הקולנוע (אנטוליה למשל). הפרמטר הנוסף והמשני בדרך כלל, הוא עניין המיתוג של הסרט – באיזה פסטיבל הוא עשה את הבכורה שלו, באיזה פרסים הוא זכה, איזה קמפיין ויראלי עשו לו, איך היה הטריילר, איך נראה הפוסטר וכולי וכולי. 

    בימינו גם הקרנה בפסטיבל קאן או ונציה (מיתוג לא רע לכל הדעות) ואחלה טריילר ופוסטר שבעולם, לצד קמפיין ויראלי מקסים, לא יעזרו בשיט לסרט להביא קהל אם הוא סרט לא קוגניטיבי. אם לדבר בגסות – סרט שאתה לא יכול למצוא בו את עצמך. או שרק מתי מעט ימצאו בו את עצמם. דוגמאות לסרטים שהגיעו ארצה עם באזז פסטיבלי יפה ולא שרדו דקה בבתי הקולנוע אחר כך – ההתחלפות, כלת הים, המשוטט, עיניים פקוחות, חיותה וברל, הנותנת, אף פעם לא מאוחר מדי, השוטר. רובם ככולם סרטים מופלאים, מי יותר מי פחות. אבל אם נתבונן לרגע על הסרט עצמו, על מה הוא עושה עם הסיפור, מה הוא עושה עם השפה ואיך הוא מותיר בסוף את הצופה, וננסה להשוות לרגע עם: למלא את החלל, הערת שוליים, פעם הייתי, עג'מי, בופור, ואלס עם באשיר, שבעה, המשגיחים, נבין מהר מאוד איפה טמון ההבדל. אפילו אני מרשה לעצמי לחזור ל2004 – אור של קרן ידעיה עשה אז 70,000 צופים בישראל. זה אמנם לא חצי מליון צופים אבל בשביל סרט אמנותי ומאתגר זה המון. את המשוטט, לטעמי סרט לא פחות טוב (אבל אחר לגמרי), ראו 600 איש בערך. כי אור לא היה רק אמנותי ומאתגר, הוא גם היה סיפור מטלטל שסופר היטב. לשם השוואה – כלת הים של אותה במאית לא היה סרט אמנותי כמו אור אבל היה סיפור לא רע שסופר באופן אפילו לא חצי אפקטיבי כמו סרטה הראשון.

    אני מבין שהנושא התחבר לך יפה ליום העצמאות, אבל אין ברירה אלא להרחיב במעט את הדיון לשם ההגינות. לא רק הצופים אשמים, וכמובן שלא רק היוצרים. זו גם המציאות. מי שהולך לראות סרטים בימינו הם בני נוער או קהל מבוגר. נשמע לי הגיוני לחלוטין שהדודות של קולנוע לב יתחברו יותר ל"אהבה" של האנקה לא רק כי הוא בצרפתית, אלא גם כי הוא באופן פרדוקסלי נסבל יותר. הוא פחות סוחט רגשית, הוא פחות מצליף בצופיו על יחסה של החברה לזקנים, הוא מנוכר מצד אחד ומצד שני לחלוטין מעורר הזדהות.

    **ספויילר**

    ההתאבדות של חיותה וברל היא כתב אשמה המוטח בפני הצופים, של שתי דמויות שכל הזמן נעות בין היותן בני אנוש לבין היותן סממנים תרבותיים. ההתאבדות של ז'ורז באהבה היא התאבדות של גבר שנאלץ לגאול את אשתו מיסוריה. מתוך אהבה. והסרט מסתיים עם שוט של בתם מסתובבת בריק של דירת הוריה שאינם עוד. זה חותם את הסיפור. אני שם. ואני אפילו מתפתה לכתוב (בתמימות מסוימת) שנדמה לי שאם חיותה וברל היה מגיע לקולנוע לב עם דקל הזהב של קאן ואוסקר לסרט הזר ואהבה היה מגיע לקולנוע לב אחרי טיול קטן בשבוע הביקורת בונציה וטריילר איום ונורא – עדיין אהבה היה עושה יותר צופים. 

    מה שמזכיר לי: הדוד בונמי הופץ מסחרית בארץ בכלל?? אני באמת לא זוכר. זה העניין – כמעט כל הסרטים הישראליים שנעשים מופצים בבתי הקולנוע. מתוכם יצירות רבות, נפלאות ועמוקות אבל עם סיכויים אפסיים להביא קהל – וזה טמון עמוק באופי שלהם ולא קשור לאיך ישווקו אותם. בקולנוע העולמי הסינון הוא הרבה יותר חריף מבקולנוע הישראלי ולכן אין מה להתלונן על הקהל שלא בא וגם לא על המפיצים שהם מפיצים. יש סרטים, כמו הנותנת למשל, שלא אמורים לרוץ יותר מחודשיים באולם מפוצץ של חמישים איש. זה סרט פסטיבלים שצריך להיות מוקרן אחת לשנתיים בסינמטק ולהיות זמין בסטרימינג או דיוידי לכל דורש. 

    שורה תחתונה – לא פייר סתם להאשים את הצופים בגזענות כלפי קולנוע ישראלי. התמונה האמיתית מורכבת יותר. כמו תמיד.

  4. יועד הגיב:

    קצת פספסתי פה את הדיון, אני אגיב גם בקצרה.

    אני מסכים עם אורון שבגדול יש אנטי כלפי הקולנוע הישראלי בשנים האחרונות. סרטים עם תווית של סרט ישראלי מתמודדים כבר עם אות קין וסביר שיצליחו פחות מסרטים עם סיפור דומה באותה איכות פחות או יותר שנעשו מעבר לים.

    זה נובע מכמה דברים. הראשון קשור למיסקונספציה או אפשר להגיד לפחות בחוגים מסוימים מסע הכפשה נגד קולנוע ישראלי. הטוקבקים הצליחו ולא משנה כמעט במה הסרט יעסוק הוא יחשב לעוכר ישראל שנועד למכור את המדינה לפסטיבלים של החברים בחו"ל על חשבון משלם המיסים. זה לא עניין פעוט שאפשר לבטל, מדובר בחלק גדול מהאוכלוסיה שחושב ככה וזה כבר מוריד חלק גדול מהצופים הפוטנציאליים. אני בטוח שיהיה מכם שיאמר שזה לא הקהל הפוטנציאלי של אותם סרטים ישראלים. זה שאדם הולך לראות סרט של אלמודובר לא אומר שהוא לא פטריוט או ליברל בדיעותיו. חוץ מזה שהסרט האחרון של אלמודובר לא היה הצלחה מזהירה וגם אהבה שהוזכר פה היה על גבול האכזבה למפיציו.

    דבר שני הוא שבאמת אין הרבה סרטים שפונים למיינסטרים או שניתן לאפיין להם קבוצת קהל מסוימת שתמצא בהם עניין. כאן אני מסכים עם ק. מי חשב שסרטים כמו "השוטר" או "ההתחלפות" יצליחו מסחרית? אלה סרטים שלא היה להם סיכוי לפנות לקהל רחב וגם יח"ץ לא היה מועיל להם. להיפך עודף יח"ץ עשוי במקרים מסויימים להזיק כי בסופו של דבר המבחן הכי חשוב מבחינת ההפצה הוא מבחן הקהל. לגבי קבוצת קהל מסוימת המפיצים והיח"צנים גם עושים טעוית כמו להקרין סרטי ארט האוס מובהקים בקומפלקסים מחוץ לערים על חשבון אולמות בתוך העיר שזה פוגע בקהל הטבעי של הסרט. לראייה ראינו כמה פעמים שסרטים דוקומנטריים בסינמטקים משכו יותר קהל מסרטים עלילתיים עתירי תקציב או סרטים שזכו לביקורות טובות ולשלל פרסים. דוגמה אחרת לפספוס היא "רוק בקסבה" שהוא סרט מיינסטרים שהיה יכול לעבוד יפה בקרב קהל צעיר, אבל סבל מהסעיף הראשון שהזכרתי באופן טבעי בגלל העלילה שלו שממוקמת על גג בעזה ועוד הדבר גובה באייטמים שקשורים לעניין שיתכן ועבדו לרעת הסרט. זה נכון שיש בשיח הישראלי שינוי מובהק ואפילו מילים כמו "שטחים" נהיו שנויות במחלוקת בקרב חלק גדול מהציבור, אך עדיין ב"רוק בקסבה" אין אימרה פוליטית חזקה. יש בסרט תמהיל של כוכבי ילדים ומוזיקת מיינסטרימית שהיה יכול להצליח אם היה מגיע לקהל הנכון. הוא גם עבד מבחינה דרמטית, פשוט לא היתה התאמה לקהל הנכון. אותו דבר אפשר להגיד גם על "לרדת מהעץ" כתבת שער בגלריה זה רחוק מלמצות את הפניה לקהל הנכון של הסרט, וכמובן שלפנות לקהל זה לא רק דרך התקשורת הכתובה או המשודרת.

    דבר שלישי, לא נעים לי להגיד, אבל בהרבה מקרים על חשבון ההפקות המרשימות וההשקעה בשוטים יש בעיה שהסרטים מגיעים לא אפויים להפקה עם תסריט לא לגמרי מגובש. ברגע שהתסריט לא עובד כמעט בלתי אפשרי להוציא סרט טוב. עוד יותר מזה בלתי אפשרי ככה להוציא סרט קומניקטיבי שיגיע לקהל הרחב שפחות מתעניין באמצעים הקולנועיים המודגשים ובהקשרים מחוץ לסיפור שהוא רואה. זה נכון גם לגביי סרטים שיש בהם הברקות מבחינת בימוי ומשחק.

    דבר נוסף הוא ריבוי הסרטים. יותר סרטים מתחלקים על אותה עוגה. אמנם יותר כרטיסים נמכרים באופן כללי, אבל הסרטים הישראלים פחות נוצצים. אין מה לעשות כשיש 40 סרטים בשנה הסרטים החלשים נפגעים והבינוניים מצויים יותר בתחרות והצלחה היא משהו שכבר מזין את עצמו. הצלחה של סרט הכי תלויה במה שעובר מפה לאוזן, אם מראש מגיעים פחות צופים הם יעבירו פחות הלאה לחברים.

    לסיום, אני מקווה שנראה בקרוב יותר סרטים ישראלים מצליחים מסחרית, זה טוב לנו אלה שכותבים על הסרטים, זה טוב בוודאי ליוצרים וזה טוב גם לקהל אם הוא יגיע ויהנה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.