• אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • סרטים חדשים: ״רומא״ של אלפונסו קוארון בכל המסכים
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

פסטיבל ירושלים 2013: דיווח #7 (עופר) + סיכום התחרות הישראלית

11 ביולי 2013 מאת עופר ליברגל

לא פעם אני נוטה בכתיבתי להגזמה, לרומנטיקה ולרוחניות כלפי החוויה הקולנועית. אם זה מפריע לכם, נא דלגו להמשך הפוסט, עד אחרי הסקירה על סרטו של מוחסן מחמלבאף, ״הגנן״, סרט שהקרנתו הביאה אותי לדמעות עוד בטרם החלה, מעצם נוכחתו של הבמאי באולם ודבריו החמים והחכמים לפני ואחרי ההקרנה. לא האמנתי כי אזכה בימי חיי לביקור של מחמלבאף בישראל, בטח שלא לסרט שלו שצולם בארץ. הביקור שלו מילא אותי בתקווה, לא רק כלפי המזרח התיכון, אלא כלפי העולם וכלפי הקולנוע. יש משהו נאיבי בתקווה הזאת, משהו שנוגד את השכל. אבל ללא תקווה זו אין טעם לחיים (כעת הביטו שוב בהאזהרה שלי לפני כמה שורות בדבר הכתיבה שלי), בזאת התקווה הזו יש משמעות. ומה בדבר הסרט עצמו? האם אפשר בכלל להתייחס אליו באופן נטרלי? אחד מן הנושאים של הסרט הינו רוחניות ותקווה, אז אולי טבעי שגם הכתיבה עליו תהיה בגוון זה.

הגנן
The Gardner
gardner

זהו סרט דתי של אדם שמצהיר על עצמו בפתיחה כי אינו מאמין באף דת ובמקום זה הוא קולנוען אתאיסט. אבל הוא בוחר להתמקד בדת הבהאית ולהציג אותה מנקדת מבט אוהדת. מדובר בסרט ״דמוקרטי״ ומול העמדה שלו (מוחסן מחמלבאף) הסרט מציג גם במאי-שותף עם עמדה שונה, מייסן מחמלבאף, בנו של מוחסן, הסבור כי דת הביאה את העולם רק לאלמות ומלחמות וכל דת שמתחילה בדיבורים על שלום וקבלת כל אדם, מובילה בסוף לשנאה ולהרג.

בין שניהם, ניצבת האמונה הבהאית, המוצגת באמצעות מספר דמויות שהשניים פוגשים בגנים הבהאים בחיפה, דמויות שעלו לרגל למרכז הדתי על מנת לממש את יעודם. ביניהם, גנן מפאפה ניו-גינאה, שהוא לכאורה גיבור הסרט, ואחת המדריכות במקום. אבל מעבר לכך שהסרט נותן להם להעביר את השקפת העולם הדתית-רוחנית, הם מהווים כלי בדיון התאולוגי-פוליטי-קולנועי שמנהלים האב, הבן והמצלמה הקדושה.

הבן מבקש לייצר קולנוע מהיר יותר, ולא מבין (לפחות בדיאלוג המושמע) מדוע אביו מתעקש להתעכב על דמות הגנן, על סידור הפרחים בגנים, על תפוחים, מים ושמיים, במקום פשוט לצלם ״דברים יותר מעניינים״. כמו כל סרטי מחמלבאף, הסרט הוא בסופו של דבר שיר הלל לקולנוע פשוט, המביע הערכה לכל אדם ולכל דימוי, לדרך בה אדם מעביר את תפיסת עולמו דרך הטכנולוגיה, עם מודעות לתחפושת שהיא חלק אינטגרלי מכל קולנוע.

בדיון שהתקיים לאחר הסרט אמר מחמלבאף כי בראשית דרכו השתמש במצלמה בתור נשק וכעת הוא מעדיף להשתמש בה בתור מראה – הוא מביע את עמדתו, אבל מנסה לתת העדפה לעמדת הזולת, לעמדת הטבע עד כמה שניתן. חשיפת הטכנולוגיה הקולנועית היא חלק מן המהלך. הקולנוע הוא גם המשך של העין, כפי שרוצה האב וגם המשך של המשקפיים, כלומר כלי טכנולוגי אותו מעדיף הבן. והוא גם מראה, כפי שניתן לראות בסיקוונס אופייני המשתמש במראות סמוך לסיום היצירה.

החוויה שמציע לנו מחמלבאף היא חוויה אוהדת לכל אדם אך גם מיואשת מן האלימות שבעולם. זהו סרט פשוט, השואף לזקק את הטכניקה שלו למינימום, אך ככל סרט הוא גם מניפולציה לא פשוטה, המצדיעה כי לדת, כל דת, וגם נרתעת מכל פאנטיות ואלימות. זהו סרט על שיח המעודד בעיקר את הצופה להימצא בשיח, בדיאלוג עם הסרט, הסביבה המקיפה את הצופה והעולם בכלל. הסרט הוא רק רמז לחוויה האינטנסיבית שהוא יכול לייצר, שהוא יצר בי. חוויה שהמפגש עם הבמאי והדיאלוג שניהל בתום ההקרנה עם המנהל היוצא של פסטיבל ניו יורק, ריצ׳ארד פנייה, והקהל הישראלי – הוא חלק בלתי נפרד ממנה. חלק בלתי נפרד מערב בלתי נשכח.

הבהובי בייז׳ינג
Beijing Flickers
BeijingFlickers

ייתכן וזה לא היה הוגן להיכנס לסרט נוסף זמן קצר לאחר הקרנת ״הגנן״' אבל זו חלק מן ההנאה שבאינטנסיביות של פסטיבל קולנוע. ואחרי הכל, אני חייב לסרטו של ז׳אנג יואן את הגילוי שכותבים ״בייז׳ינג״ ולא ״בייג׳ינג״, התגלית הכי מסעירה לגבי שם של עיר אסייתית מאז למדתי על ״מומבאי״. לסרטו של יואן יש נקודת זכות נוספת: היותו קומדיה, פחות או יותר. לא שהוא נעדר אלימות, אלימות מינית, ניסיונות התאבדות, דיון בפערי מעמדות, התפוררות של חברויות וערכים. אבל בהחלט מדובר בקומדיה, גם אם לא כל האולם נסחף בפרצי צחוק.

הדמות הראשית בסרט, סאן באו, מדברת לראשונה אחרי 144 ימים בפתיחת הסרט, ואנו עוקבים אחרי אותם ימים של שתיקה, אחרי שחברתו של הגיבור עזבה אותו לטובת גבר עשיר שהכניס אותה להריון, כלבתו האהובה של הגיבור ברחה גם היא והגיבור עצמו אושפז בבית חולים לאחר שניסה לאכול כוס זכוכית בבר המקומי. את המשך הסרט הוא מבלה בחברת ידיד שעובד כמחנה מכוניות בבית מלון יוקרתי, זמרת המופיעה בבר בו אכל את הכוס (כוס זכוכית כאמור, אל תקפצו למסקנות בגלל שאין ניקוד בבלוג), ושחקן/משורר כושל/חובב ניתוחים פלסטיים, שאושפז לידו בבית החולים. בהמשך הסרט, ניתקל באמירה הבעייתית שכל הנשים עוזבות לטובת גברים עשירים יותר, או נאנסות על די גברים עשירים יותר, דבר הממקם את הסרט כביקורת על פערי המעמדות בחברה הסינית, מדינה שלפחות על הנייר אמורה להיות קומוניסטית.

מימד ההרהורים שבכותרת מתבטא במונולוגים פנימיים של הגיבור, שהסרט מודע לכך שיש בהם לא מעט שטחיות ולכן לא לוקח אותם ברצינות יתר מדי. למעשה, הסרט לא לוקח שום דבר ברצינות רבה יותר מדי, אך לא תמיד ברור האם הוא אירוני כלפי עצמו או סתם לא מעמיק במיוחד. הכל מתחבר לכדי סרט מהנה למדי, גם אם איני סבור כי הוא הותיר בי רושם מתמשך.

ימי הדייג
Días de pesca
gone_fishing

סרטו של הבמאי הארגנטינאי קרלוס סורין מרגיש כמו סרט קטן, ולכן גם הטקסט עליו יהיה יחסית קטן: זהו סיפורו של מרקו, שבגיל 50 פלוס יוצא לפטוגניה עם שתי מטרות: לדוג כרישים ולהיפגש עם בתו. כפי שמתרחש לא פעם בסרטים דרום אמריקאים, הלב של הסרט טמון לא רק בדמות הראשית המובילה את העלילה, אלא בדמויוות המשנה המושקעות, בין אם הן קשורות ישירות לסיפורו של הגיבור ובין אם לאו. כלומר, במשך רוב השעה ורבע של הסרט, נצפה בבנייה איטית של הדמות ולא ביסודות שיובילו לשני השירים הדרמטיים שיגיעו לקראות הסיום.

הסרט חביב למדי וקשה לשים את היד על דבר מסוים שלא עובד בו: המשחק טוב, התסריט טוב, הבימוי עדין. אבל בסופו של דבר תחושתי היא שרבים מן החלקים שהיו אמורים להיות השיר של הסרט חולפים מהר מדי וגם סיום מוצלח ומעט צפוי לא משנה את התחושה הזו.

סיכום התחרות הישראלית
תמונה - ורד אדיר

בניגוד לחלק מן הכותבים האחרים, אני חושב שצמצום התחרות הישראלית ל-6 סרטים לאו דווקא מצביעה על דלות ההיצע או על רצון של חלק מן היוצרים שלא לחשוף את סרטיהם בבכורה, אלא על הוספת כבוד מעצם הבחירה לתחרות הרשמית. יחד עם זאת, ברצוני לציין כי היה סרט אחד אשר עבורי היה מתחת לרמה הכללית של התחרות, שבאופן כללי הכילה סרטים מעניינים מאוד, המצביעים על המגוון הרחב של סגנונות ונושאים בקולנוע הישראלי. על אף שאין אף סרט עליו אני יכול לומר באופן מוחלט כי הוא יצירת מופת, בכולם היה רובד מפתיע ומעניין ויוצרים בעלי שפה קולנועית אישית. למעשה, ניתן לומר את הדברים גם לגבי הסרט שלא אהבתי.

״הורה 79״ הוא החלש שבסרטי התחרות וכואב לי לומר זאת על סרט של במאי ותיק שהגיע להישגים בעבר, ועוד בתקופה בה הקולנוע הישראלי התקשה למצוא קהל. בסרטו החדש של אלי כהן יש הרבה דברים שעובדים טוב על הנייר: הרעיון לבסס סרט על להקת מחול עממי של אנשים לא צעירים, או הבחירה לתת את תפקידי המשחק לחברי להקת ריקודי עם אמיתית. למרות שלסרט יש חן מסויים הנובע בין היתר משפה קולנועית מיושנת ומנוסטלגיה, התסריט סובל מעודף קלישאות, רדידות, וולגריות ובימוי חסר מעוף, עד שהתוצאה כואבת בחולשתה, עם כל הרצון הכנה להתאהב בסוג כזה של קולנוע.

על שאר הסרטים אני מקווה לכתוב בהרחבה בקרוב, עת יצאו להקרנה מסחרית, מה שעדיין לא קרה עם הזוכה המסחרר של הפסטיבל של שנה שעברה ״שרקייה״, סרט די מדהים שחבל שרק מעטים בארץ נחשפו אליו. במאי הסרט ההוא, עמי ליבנה, מתפקד כעוזר במאי בסרטו של עדי עדואן, ״ערבאני״ – הסרט הראשון (כנראה) באורך מלא המתמקד בעדה הדרוזית. סרטו של עדואן מצטיין במגע עדין בבימוי ניואנסים, ברגעי השתיקה ובסצנה נפלאה בה שני חברים ותיקים לכאורה מבלים ביחד, אך מדובר בחברות טעונה כי אחד מאוהב באשת האחר. מבחינות אחרות, משהו בתסריט של ״ערבאני״ נותר גולמי והסרט לא מציע מהלך רגשי סוחף לגמרי או אמירה מקורית. יחד עם זאת, אין להמעיט בערך התרבותי של ייצוג מגזר מקופח בקולנוע.

״פנתר לבן״ של דני רייספלד יכול להיראות גם הוא כמתבסס על תסריט קלישאתי וסגנון מיושן, אך עבורי כל דבר בסרט עבד, הודות לקשר של הסרט עם מספר ז׳אנרים שונים, בראש ובראושנה סרטי בורקס וסרטי אגרוף. התוצאה היא סרט מלודרמטי שיעורר רתיעה בקרב חלק מן המבקרים, אך עבורי זהו קולנוע מלהיב, מעורר מחשבה ובעל חשיבות תרבותית מורכבת משנדמה. מבין כל סרטי התרחות הישראלית, זהו הסרט שאני מרגיש את הרצון הגדול ביותר לנתח אותו באופן מעט יותר מפורט לקראת הקרנות מסחריות. וזה גם, נדמה לי, הסרט בעל הפוטנציאל המסחרי הגבוה ביותר מבין סרטי התחרות.

שני במאים באו לתחרות עם פיצ׳ר ראשון, אבל לא לפני שסומנו כ״תקווה הגדולה״ של הקולנוע הישראלי. שניהם מוכיחים כשרון בימוי מרשים עד מהפנט בסרט הביכורים שלהם, גם אם קשה לי להלל את סרטיהם באופן מוחלט.

הראשון הוא תום שובל, ש״הנוער״ שלו הוצג כבר בפסטיבל ברלין. הסרט של שובל דן באלימות בצורה מפתיעה ומכיל את הסצנה הטובה ביותר של התחרות, סצנת ארוחת ערב שלווה-אך-טעונה. הסרט מנוכר מאוד לכל אורכו ומכיל מראות של אלימות קשה, אך בסופו של דבר מצליח לעורר חמלה גם לדמויות שקשה היה להתחבר אליהן במקור. יחד עם זאת, במהלך הצפייה לא יכולתי להשתחרר מן התחושה כי התסריט הולך על סמלים ודימויים ברורים מדי, דבר הפוגם מעט בחוויה הכללית.

דברים דומים נכונים גם לגבי סרטה של מיה דרייפוס, ״ההיא שחוזרת הביתה״ אף כי מדובר בסרט שונה לגמרי בטון שלו, באינטימיות שלו ובהומור שלו. סרטה של דרייפוס מתחיל כדרמה עם נגיעות קומית, על חזרתה של במאית צעירה לבית ההורים, והופך בהדרגה לסרט מאוד לא קל לצפייה, על המיניות של הדמות הראשית, בגילומה המרשים של טלי שרון. זהו לא סרט על התפתחות של דמות, אלא על דמויות התקועות במצב סטטי. יש בכך משהו חזק מאוד בעיניי והזדהתי וסלדתי מן הדמויות הראשיות, לעיתים בו זמנית. יחד עם זאת, בחציו השני של הסרט הצופה נדרש לצפות ברצף של סצנות לא נוחות, על סקס ובחלקן גם על אלימות – לא חוויה קלה ועבורי חוויה שעברה באופן לא אחיד, אם כי קשה להשתחרר מן התחושה שמותירות רבות מן הסצנות ובמידה רבה זאת כוונת היוצרת. סצנת מפגש מיני ארוכה אחת הרשימה אותי במיוחד, למרות שעוררה חלחלה בו זמנית.

קולנוע נשי אחר, מובהק לא פחות, ניתן היה למצוא בסרטה של וידי בילו, "פלסטלינה", סרט שמבוים בסגנון מאופק מאוד ומתמקד במשפחה אחת בבניין שייתכן וייהרס בקרוב, בירושלים של שנת 1966, כאשר הגבול הירדני קרוב. ואני משתמש במילה "מתמקד" בצורה חופשית למדי, כי הסרט הזה מכיל מספיק קווי עלילה לעוד תחרות שלמה של קולנוע ישראלי, ויחד עם זאת דומה כי אינו ממצא את הדיון באף סיפור. הדמויות הראשיות בסרט הינן של אם ובת, כאשר האם רוצה אולי לצאת לעבוד ובינתיים משכירה חדר פנוי בדירה לסטודנטית שמושכת אותה (לא ברור עד כמה מינית המשיכה, וזו אחת מנקודת החוזק של הסרט). הילדה רוצה לדעת איך מתנשקים ולהתקרב לילד בן גילה, אבל יתכן והסרט יציב לה הפתעות בתהליך ההתבגרות. יש עוד לא מעט דמויות בסרט, אשר אני מצאתי את כוחו ברגעים המאופקים שבו, לצד פספוס מסוים של רוב השיאים הדרמטים, וגם צילום יפה של שי גולדמן שמגיע לשיא, עבורי, בסצנת הסיום.

fragile

וכעת, שיתוף פעולה היסטורי ביני לבין אורון, טקס פרסי חבר השופטים הבלתי תלוי והבלתי מחייב של סריטה. שני אנשים זה לא אומר שהסכמנו על הכל, אבל מצאנו מכנים משותפים. מתחילים.

פרס השתיקות הטובות ביותר: "ערבאני".
פרס הנבל הטוב ביותר: נתן דטנר, "הורה 79"
פרס על שם גילה אלמגור לשחקנית הכי גילה אלמגור של השנה: גילה אלמגור, "הורה 79"
פרס על שם משה איבגי לשחקן הכי משה איבגי של השנה: יחזקאל לזרוב, "פלסטלינה" (זוהי זכייה מפתיעה מכיוון שמשה איבגי עצמו היה נהדר ב"הנוער").
פרס על שם ״חתונה מאוחרת״ לסצנת סקס ארוכה ומופרטת יותר ממה שאנחנו רוצים לדעת: "ההיא שחוזרת הביתה", סצנת בית המלון. ברוב הסצנה אין סקס והיא ממש לא סקסית.
פרס מיוחד על ״פירוק קלישאה בקולנוע הישראלי:
מקום שלישי:
 מוכנית תקועה מתניעה את עלילת ״ההיא שחוזרת הביתה״.
מקום שני: זאב רווח וקציצות ב״פנתר לבן״. נשמור על המתח ולא נספר מה קורה.
מקום ראשון: ארוחת שישי וצפייה בטלוויזיה ב״הנוער״. וגם הסצנה הכי טובה של כל סרטי התחרות.
אות מיוחד: למכונית של אורון, שהוכיחה שגם המבקר הוא חלק מנוף הקולנוע השראלי כאשר נתקעה (פעמים) בדרך לירושלים.
פרס הצילום הטוב ביותר: תיקו. ״פנתר לבן״ (אורון) ו-"פלסטלינה" (עופר).
פרס קרן ירושלים לייצוג הכי טוב של ירושלים בסרט: טבריה ב"פנתר לבן"
המשחק הטוב ביותר: אנחנו לא מבדילים בין גברים ונשים בכל הנוגע למשחק. באמת, נדרשים אותם כישורים, זו הבחנה מגוכחת. ואנחנו גם מתקשים להכריע. לכן בחרנו צמדים – איתן ודויד קוניו ("הנוער"), זאב רווח ויבגני אורלוב ("פנתר לבן").
פרס התסריט הטוב ביותר: "הנוער" (מעניק אורון. עופר לא מצא מועמד שסחף אותו בתחום זה, למרות שרובם לא רעים).
פרס הבימוי הטוב ביותר: שיוון! תום שובל ("הנוער") ומיה דרייפוס ("ההיא שחוזרת הביתה"). ההבטחה מומשה, מצפים לעוד.
הסרט הטוב ביותר בתחרות השנה : "פנתר לבן". הרחבה, כאמור, בקרוב.

ומי יזכה בפועל? כנראה ש"הנוער" או "ההיא שחוזרת הביתה", כאשר מי שלא זוכה בפרס הגדול ייקח את הפרס לסרט הביכורים (ראשון או שני). שאר הפרסים יחולקו בין שאר הסרטים.

עדכון: יש זוכים וזוכות, ההימורים השתלמו. עוד נדון בהם, בינתיים, הנה הרשימה המלאה.

תגובות

  1. Shai הגיב:

    רק לאלמות=רק לאלימות

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.