• לכבוד אוסקר על מפעל חיים: הקולנוע של לינה ורטמולר
  • למרטין סקורסזה יש סרט חדש בנטפליקס, על בוב דילן
  • גברים בשחור: אינטרנשיונל
  • אלאדין
  • סרטים חדשים: ״אל תשכחי אותי״
  • The Souvenir :מחכים לתרגום
  • דאבל דוקו: ״החבר דב״ ו״לאה צמל עורכת דין״
  • ״אקס-מן: הפניקס האפלה״, סקירה
  • ״ברייטברן״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע הגאה 2019
  • המלצות סינמטקים: מהדורת חודש יוני
  • רוקטמן
  • חורשות את הלילה
  • פסטיבל דוקאביב 2019: דיווח שלישי כולל זוכים
  • אימת החודש - מאי 2019

"פרדייס קרוז", סקירה

22 באוגוסט 2013 מאת אור סיגולי

"פרדייס קרוז" היה אחד הסרטים הראשונים שהוקרנו במסגרת ההקרנות המוקדמות לפרסי אופיר, בשלב  שבו עדיין לא היה אפשרי לקבוע איך תראה התחרות של שנת 2013. אני זוכר שיצאתי מהסרט מעט מבולבל, אני חייב להודות, כי לקח לי יחסית לא מעט זמן להבין מה דעתי עליו, וגם זה לא היה במושגים נחרצים. הבעד והנגד היו מספיקים לתדלק סקירה מלאה (להלן) והמשכתי לחשוב עליו במהלך כל תקופת ההקרנות האינטנסיבית.
מה שקרה לי היה שככל שעבר הזמן וככל שעוד סרטי האקדמיה נחשפו לנו, ככה חיבתי אליו גברה יותר ויותר. עכשיו, כשעברו כמה שבועות מאז הצפייה והסרט יוצא להקרנות מסחריות, אני יכול להגיד בלב שלם שבעיני מדובר באחד הסרטים היותר מיוחדים ומוצלחים של התחרות, ולמרות שלא היה מדובר בהפתעה, הצטערתי לראות שהסרט נשמט לחלוטין מרשימות המועמדים הסופיים.
עד כאן בהקשר לקונטקסט. עכשיו שווה להישיר אליו מבט גם כסרט שעומד בפני עצמו, גם כסרט ביכורים, וגם – איך לא – כחלק ממארג הקולנוע הישראלי.

"פרדייס קרוז" הוא סרטו הראשון של מתן גוגנהיים, ובמרכזו בחור צעיר (עוז זהבי) המוצא את עצמו מסובך עם צעירה צרפתייה בעלת מניעים אפלים, כל זה על רקע שירותו הצבאי ונופיה של ישראל. הסרט מתרחש ברובו בירושלים ומרגיש כמו מסע תודעתי לתוך הנפש של גיבורו, או שמא יותר אל הנפש של יוצר הסרט. וזו, מבחינתי, כבר סיבה מרכזית לצפייה בסרט. כל סרט.

החוזק המרכזי של "פרדייס קרוז", שמאפיל על כל חולשותיו, הוא היכולת של גוגנהיים לעצב עולם קולנועי חוויתי ואישי, כזה שנראה שרק הוא היה יכול לספר. תנו לי שעה וחצי דרך תודעה של מישהו זר ואני לגמרי שבוי שלו. בשבילי הבמאים הגדולים הם אלו שמצליחים להראות את העולם דרך העיניים שלהם. זה נשמע כמו דבר מובן מאליו אבל הוא הכל חוץ מזה.
עיצוב הסאונד של "פרדייס קרוז" (עליו חתום יאן פטזולד הגרמני, שהדבר היחידי שהיה לי קשה אתו הוא שיש בו הפרזה של סאונדים של סגריות בוערות. אם יורשה לי להיות קטנוני), העיצוב האומנותי המעולה של שונית אהרון, ויותר מהכל עבודת תאורה יוצא דופן – הם שלושה אלמנטים מאוד אינטנסיביים בסרט שהופכים אותו לחוויה ייחודית וסוחפת. כמובן שגם הצלם פלוריאן שילינג חייב לקבל קרדיט על כך. "פרדייס קרוז" הוא חוויה קולנועית עמוסה שבעיקר מעידה על היכולת של יוצר חדש בקולנוע המקומי להביא משבי רוח רעננים, ולשבור מעט את הידוע והמוכר שלעיתים רבות הקולנוע שלנו חוטא בו.
מהבחינה הזו "פרדייס קרוז" הוא יציאה מוצלחת ביותר.

לעומת זאת, בעיניי ישנה בכל זאת בעיה במינון. ג'ורג' קלוני אמר על סרטו הראשון כבמאי, "וידויים של מח מסוכן", שהחסרון המרכזי שלו הוא שהוא בוים יותר מדי. זאת הייתה קצת ההרגשה שלי בזמן הצפייה ב"פרדייס  קרוז". הסרט הרגיש לי עמוס מדי, אקסטטי מדי, ולא פעם ולא פעמיים התפזר לכל הכיוונים. אני חוויתי את זה כמו הפרעת קשב וריכוז של הצד הויזואלי. מצד שני, להיות באותו המגרש של ג'ורג' קלוני זה הדבר האחרון שאפשר להתבאס עליו.

אני חייב להודות ששני דברים אחרים צרמו לי בסרט. הראשון הוא העובדה שהסרט מסביר את עצמו הרבה אחרי שהקהל כבר הבין. העלילה בנויה על טוויסטים בסגנון "ממנטו", אבל לרוב נדמה שהצופים כבר מזמן הבינו מה קורה. זה משהו שנורא קל להחליק כשחושבים על הסרט אחרי הצפייה, אבל במהלכה בכל זאת התגנבה לי הרגשה שהסרט יכל להיות מתוחכם יותר ממה שהוא נותן לי, ובעיקר לעצמו, קרדיט.
הדבר השני היה המשחק. והינה ג'יוקינטה, בתפקיד הצרפתייה המסתורית, ייצרה אצלי בעיקר אנטגוניזם. באופן אישי לא הצלחתי לפתח הזדהות עם המסע הנואש שלה ופעולותיה נתפסו אצלי כגחמתיות. בנוגע לעוז זהבי אני קצת יותר חלוק. מצד אחד זהבי הוכיח שהוא שחקן טוב בעבר, בין אם ב"עספור" ובין אם ב"הסיפור של יוסי" (שבו הוא היה אחד הדברים היותר סבירים), ואני באמת האחרון שיתנגד לצפות בסרט בכיכובו. אבל דווקא כאן נראה שהוא מסתמך יותר על החיוך המקסים והכריזמה הרבה שלו, מאשר על בניית הדמות. התפקיד שלו הוא תפקיד מורכב שדורש הרבה, ולמרות שזהבי עושה עבודה שאינה מובנת מאליה בסרט, ישנה הרגשה שלדמות שכתב לו גוגנהיים הגיע קצת יותר.

בשורה התחתונה, "פרדייס קרוז" הוא מסוג הסרטים שאני תמיד מתלהב לפגוש בנוף הקולנוע הישראלי, כי הוא מנסה – במודע או שלא במודע – ללכת קדימה, לייצר דרך סיפור שונה מהרגיל אבל לא באופן שנדמה ככפוי (לפחות ברובו). יש בו סצנות חזקות ועבודה טכנית יוצאת דופן שמעידה על כח חזק מאחורי המצלמה. כח שאני נלהב שפועל כאן.
האמת היא שלא יכולתי שלא לחשוב על "פובידילה" של האחים פז בזמן שצפיתי בסרט, ולהיזכר איך בזמנו התלהבתי מהתעוזה והחדשנות שלו. גם הוא סרט שהזמן השכיח ממני את חולשותיו וגרם לי להמשיך ולצפות לעוד. "פרדייס קרוז" הוא סרט שמגיע לו שתבדקו אותו, ואם תבחרו שלא, לפחות תרשמו את השם מתן גוגנהיים איפשהו. אני מקווה שנשמע ממנו בקרוב.

paradise cruise 2

תגובות

  1. נופר הגיב:

    מצטרפת להמלצות החמות, נראה כי לא סתם הרשת עתירה בביקורות חיוביות שכאלו! כל הכבוד לקולנוע הישראלי!! כן ירבו!!

  2. סרט מקורי, בעל שפה קולנועית עשירה, שטס מתחת לרדאר של חברי האקדמיה לקולנוע, וחבל. גם אצלי הוא השאיר חותם עז ואני מקווה שציבור הצופים לא יתעצל וייצא לאולמות הקולנוע כדי לצפות בו. שווה כל רגע.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.