• סרטים חדשים: ״מלך האריות״ שואג דיגיטלית
  • פרסי אופיר 2018: מחשבות אחרי הכרזת המועמדים
  • פרסי אופיר 2019: רשימת המועמדים המלאה
  • פרסי אופיר 2019: פרידה משלב א׳ של התחרות
  • אויב בטווח אפס
  • מה לראות בפסטיבל הקולנוע של ירושלים 2019
  • מלך האריות
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

"בננות", סקירה

14 במרץ 2013 מאת עופר ליברגל

הפוסטרים של סרטו החדש של איתן פוקס, "בננות", לא נראים מזמינים במיוחד, הטריילר לסרט קיבל תגובות שליליות בעיקר, עלילתו עוסקת בתחרות האירוויזיון (גם אם בסרט היא נקראת בשם אחר), דבר אשר יכול להרחיק ממנו צופים מסוימים (למשל, אלו שצפו בקדם האירוויזיון הבלתי נגמר ששודר לא מכבר בערוץ 1) וסרטו הקודם של הבמאי – "הסיפור של יוסי" – לא זכה להצלחה המצופה בארץ. כל אלו מעלים את החשש כי הסרט לא יזכה להצלחה בארץ – וחבל.

חבל כי "בננות" מתאים לאיתן פוקס כמו כפפה ליד. הוא מדגיש את כל מה שטוב בבמאי הזה והופך את נקודות החיסרון שלו ליתרון. "בננות" הוא המיוזיקל הקאמפי שהקולנוע הישראלי חיכה לו (או שחלק קטן מחובבי הקולנוע הישראלי חיכו לו) – ופוקס הוא הבמאי המתאים להחיות את המיוזיקל הקולנועי בארץ. מוזיקת פופ הייתה מהותית בכל הסרטים שביים פוקס עד כה, ולטלוויזיה הוא גם ביים את המיני סדרה "תמיד אותו חלום" ואת הסרט הקצר המקסים "בעל בעל לב". בקולנוע, סרטיו האחרונים של פוקס דנו בנושאים פוליטיים רבים עד רבים מדי, לא פעם בכבדות, כאשר הקסם של הקולנוע שלו הוא דווקא ברגעים הקלילים, אשר יכולים גם הם להיות לעיתים עמוקים. אם כך, "בננות" הוא כולו סרט קליל מאוד וברגע שנכנסים להלך הרוח שלו, קשה למחוק את החיוך מן הפנים. הסרט לא נטול פגמים, אבל השורה התחתונה היא החיוך.

בתחילת הסרט מציינת אחת מן הדמויות כי יש שני דברים המרימים את מצב רוחה: סקס ושירי פופ. ומכיוון שאין לה סקס, היא הולכת לראות בערב את תחרות "היוניברסונג" עם שכנותיה. וכך גם הסרט – לא רק משופע בשירי פופ מוכרים ובפארודיות מוצלחות למדי על שירי פופ בכלל ושירי אירוויזיון בפרט, אלא מרגיש כולו כמו שיר פופ: משתמש בתבניות דומות, חוזר על מלודיות ואלמנטים מוכרים, נראה רדוד ונטול עומק, אבל בהחלט מצליח גם לגעת בלב לא מעט. לפעמים מאחורי הקלישאות והסגנון הקיצוני והמחויך כן יש אמת לאו דווקא קלילה על החיים, ובהחלט יש בסרט לא מעט ביקורת חברתית, גם אם לעיתים היא נראית רק כפארודיה קלת משקל.

הצפייה של הגיבורה עם החברות בתחרות מסתיימת בצורך לנחם את אחת מן השכנות אשר עברה יום קשה, נחמה שהופכת לשיר מאולתר, אשר הגבר היחיד בחבורה מצלם ושולח כבדיחה ל"שידור לעם" המחפשים מועמדים לתחרות של השנה הבאה. השיר המאולתר נבחר לייצג את ישראל. זה אמנם לא הגיוני, אבל בתחרויות זמר קרו כבר דברים מוזרים יותר.
כך השכנות מוצאות את עצמן לפתע כלהקה. השכנות הינן קרן (קרן ברגר), בלוגרית אשר נראה כאילו שום דבר לא מתרחש בחייה; יעל (יעל בר זוהר), מלכת יופי לשעבר השואפת להיות עורכת דין, שאיפה אשר מובילה אותה כרגע רק למיטה של הבוס; אפרת (אפרת דור) – זמרת אינדי אשר לפחות על פני השטח בזה לסוג המוזיקה שהתחרות מייצגת; דנה (דאנה איבגי), צעירה מבית דתי אשר עובדת כעוזרת לשרת התרבות; ובעיקר – עפר, (עפר שכטר) אשר מבצע שירים בדראג בגן הילדים בו הוא עובד, וענת, (ענת וקסמן), בעלת מאפיה אשר נישואיה נמצאים במשבר.
לא במקרה כל הדמויות הראשיות קרויות על שם השחקניות המגלמות אותן. דומה כאילו על רבים מן הליהוקים (אם לא על כולם) הייתה מחשבה כבר בשלב התסריט. התוצאה היא שכל שחקנית (ושחקן) מקבלת תפקיד המתאים בדיוק לכישורה, מגוונים או מצומצמים כפי שיהיו, וכל שחקנית (ושחקן) מביאה לסרט משהו אמין.

אבל אין להסיק מכך שיש בסרט משהו שקרוב לריאליזם באיזשהו אופן. העולם של הסרט הוא ללא צל של ספק עולם של חיקויים, עולם של הקצנה של המציאות. רשות השידור לא נקראת בסרט רשות השידור, וזה מקצין את הגיחוך הקיים בגוף האמיתי. אותו דבר נכון גם לגבי חברת "חומוס" אשר מהווה את הספונסר העיקרי של הלהקה. כל דמות היא הקצנה של סטריאוטיפ המוכר לנו מסרטים אחרים והמפגש ביניהם הוא הקצנה של רעיון "כור ההיתוך". קשה מאוד לחשוב על משהו מוקצן ופרוע יותר מתחרות האירוויזיון עצמה, אבל דומה כי הסרט מצליח בכך. שרת התרבות היא גרסה מוקצנת של… לא, נדמה לי שגם במציאות זה קיצוני במידה הזו.

A042R1PY

התוצאה היא עולם מוקצן אשר ברור כי הוא בדוי וכי מטרתו העיקרית הינה לגרום לנו הנאה, לצחוק ולרגש אותנו בעזרת עלילות משנה במשקל חצי-נוצה אשר יש לכל דמות. עקב עיצוב העולם הסרט הופך את המגבלות של התסריט (שכתב אלי ביז'אווי) ליתרון – רבות מן הדמויות לא כתובות בצורה שלמה או אמינה, אך האווירה הפופית של הסרט מקילה על קבלת דמויות אלו. הדבר נכון גם לגבי דיאלוגים או לגבי הטקסט בבלוג של קרן. לתחושתי, חלק מן הקסם של הסרט נובע דווקא מכך שהכתיבה בבלוג לא חורגת מן הסטנדרט ואף אחת ממערכות היחסים שבסרט לא מתפתחת לכיוון מפתיע. הסרט הזה לא עוסק בהפתעות, אלא בלחגוג את המצופה ואת המוכר.

הסרט מתאר מציאות בטעם מתוק ובגוונים חמים ובלא מעט סצנות מעניק לכך פרשנות ויזואלית, דבר אשר מוכיח איזה במאי מוכשר ומדויק פוקס יכול להיות בשימוש שלו בקולנוע. יש בסרט כמה רגעים בהם הוא יוצר בעזרת הצוות שלו קולנוע שיש בו מעבר לז'אנר – הוא תופס משהו מן הרוח של המקומות בהם הסרט מצולם, בעיקר תל אביב אבל לא רק. שוט אחד בולט במיוחד – הוא מתחיל בסצנת מפגש שאולי יתפתח לרומן על ספסל בשדרה ועולה לעבר הבניינים הלא ממש משופצים של חלקים מתל אביב, ומציג דווקא דרכם את הקסם המיוחד של העיר, רגע לפני מעבר לעיר אחרת.

bananot_postter

כפי שאמרתי, הפיצ'רים הקודמים של פוקס היו מאוד טעונים פוליטית ולרוב עסקו בקשת רחבה מאוד של סוגיות טעונות, לרוב בו זמנית. הסרט הזה לכאורה לוקח את העיסוק הפוליטי אחורה לטובת חגיגה קולנועית. גם אם לא ניתן להכחיש את האוריינטציה הקווירית של הסרט, הוא חוגג את התרבות הגאה ולא רק את פן תחרויות הזמר שלה. בדרכו, הסרט גם חוגג את המיוזיקל (כולל מחווה מקסימה לז'אק דמי) – ז'אנר שנעדר מן הקולנוע הישראלי של השנים האחרנות, למרות שבעבר סיפק ליצירה המקומית כמה סרטים קאנוניים ("שני קוני למל" "קזבלן" ו"הלהקה", למשל) וממקם את הז'אנר בנוף של הקולנוע הישראלי העכשווי.

העולם שפוקס בורא הוא ייחודי ושונה מכל הקולנוע האחר שנעשה כאן, אבל באותו אופן נבנה ממנו ומתייחס אליו, בין היתר באופן הצילום של תל אביב, בליהוק המודע לעצמו ובייצוג של שרת התרבות ורשות השידור. בכך הסרט הזכיר לי יותר מכל דווקא את "כלבת" של נבות פפושדו ואהרון קשלס – סרט שנוצר במפגש בין הקולנוע הישראלי העכשווי, ז'אנר מובהק אשר נעדר ממנו באופן יחסי, ובמאים אשר מבינים היטב את כללי הז'אנר, את החברה המקיפה אותם ואת השפה הקולנועית.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.