• סרטים חדשים: ״אלמנות״ בבימויו של סטיב מקווין
  • קריאות ב״הצד האחר של הרוח״
  • אלמנות
  • המועמדים לפרסי הקולנוע העצמאי לשנת 2018
  • חיות הפלא: הפשעים של גרינדלוולד
  • מחכים לתרגום: ״בליינדספוטינג״
  • פסטיבל ״או לה לה!״ לקומדיות צרפתיות 2018
  • הנערה ברשת העכביש
  • ״החיים האלה״, סקירה לסרטו של דן פוגלמן
  • סקירה כפולה: ״אורי זהר חוזר״, ״ווייס אובר״
  • סספיריה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2018

"בלדה לאביב הבוכה", סקירה

7 בדצמבר 2012 מאת פבלו אוטין


"
בלדה לאביב הבוכה" הוא סרט ישראלי מסוג אחר. הוא מורכב משילוב שנשמע בלתי אפשרי ושאין סיכוי שהוא עובד: בהשראת עולם המערבונים וסרטי הסמוראים ארג בני תורתי דרמה מוזיקלית שכולה מחווה למוזיקה מזרחית קלאסית ממוצא פרסית. עם זאת, למרות ההשפעה המערבונית/סמוראית, אין בסרט אקדחים או חרבות ואת מקומם תופסים כלי נגינה. אחת ההנאות הגדולות שמסבה הצפייה בסרט נובעת מלראות את הדמויות הולכות ממקום למקום, לבושות בצורה דומה לקאובויז וחמושות בכלים מוזיקליים פרסיים עתיקים כאילו היה מדובר בחרבות. לא רק הדמויות הראשיות, גם הדמויות ברקע מסתובבות לעתים עם כלים מוזיקלים וקשה שלא להבחין בשלב מוקדם בסרט, ש"בלדה לאביב הבוכה" מתקיים ביקום מקביל, עולם דמיוני קולנועי משלעצמו שבו סמוראיי המוזיקה מתהלכים כמו לוחמים, אך במקום לנהל דו-קרב מצטרפים אחד לשני לדואט.

אם לא היה די בשילוב בין סרט ישראלי, דרמה מוזיקלית ומערבון – אפשר להוסיף גם את השפעתם של סרטי אנימציה לילדים. "בלדה" שואב מעולם סיפורי וסרטי הילדות בעיקר בכל הנוגע לבניית דמויות שמתוארות בקווים קריקטוריסטים ועם שמות כמו יעקוב הכריש, חיים עטלף, שימון המנחוס ועוד. למשל, קשה שלא לשים לב לשפם המוגזם עם הקצוות כלפי מעלה של נבל הסרט (שמעון מימרמן) המזכיר את הנבל מפינוקיו. ולמעשה כל דמות בסרט בעלת מאפיינים מאוד ראשוניים ובסיסיים: לכל דמות גופניות ייחודית (רזה, שמן, גדול, קטן), שפם ותסרוקת אופיינית לה ושם משונה. אף ניכרות תנועות גוף ייחודיות לכל אחת בזמן שהן מנגנות: ניר לוי עם פיו פעור, דודו טסה נע למעלה ולמטה עם גופו, וכן הלאה.

איציק קונפינו בתפקיד משה מנדולינה ושמעון מימרן בתפקיד הנבל המשופם יחזקאל צידוקה

איציק קונפינו בתפקיד משה מנדולינה ושמעון מימרן בתפקיד הנבל המשופם יחזקאל צידוקה

מי שיצא לראות את "בלדה לאביב הבוכה" צריך להיות מוכן להיכנס ליקום מקביל. עולם קולנועי שתורתי מכנה "מזרחון", אבל שלמעשה הוא הרבה יותר מורכב מזה. השילוב הבלתי אפשרי בין מערבון לבין סיפור ילדים עם מוזיקה מזרחית מצליח לעבוד בזכות הקצב המדיטטיבי שלו – תורתי לא מנסה להתחנף, או לייצר התרגשות ואטרקציות ישירות. הוא נאמן לעולם שהוא בונה, ויד הבימוי שלו מרגישה בוטחת בעיקר ביצירת אווירה המזכירה את הקולנוע של פעם. יש משהו שקט דווקא בסרט המוזיקלי הזה, רגוע. ויש גם איזושהי תמימות יפה שעוטפת את הסרט וגורמת לו להיות קסום כמו חלום של ילד עדין.

פנק אותי בקלישאה

הרבה דברים לא אמורים לעבוד ב"בלדה לאביב הבוכה", ולכן אני דווקא אוהב אותו במיוחד. כי איכשהו, למרות שהוא עושה כל מני דברים "שלא ייעשו" או שנחשבים ל"טעויות" ויכולים להיתפס כ"רשלנות תסריטאית", למעשה נראה שתורתי מאמץ את הרשלנויות האלה והופך אותן לסגנון כדי לגרום להן לעבוד. כנגד כל הסיכויים, תורתי מצליח לרתק אתן.

הדבר הראשון הבולט בהקשר זה, הוא המבנה הנרטיבי של הסרט. "בלדה" מספר על יוסף טאווילה (אורי גבריאל), נגן מוזיקה עם עבר אפל, אשר פרש מחיי הנגינה עקב אירוע קשה. בעקבות פנייתו של עמרם (דודו טסה), בנו של שותפו לשעבר בלהקת "אנסמבל טורקיז" האגדית, הוא יוצא יחד איתו למסע בכפרים שונים, למצוא נגנים, להרכיב להקה חדשה ולערוך מופע חד-פעמי לכבוד חברו הגוסס. המבנה הסיפורי הבסיסי של "הרכבת צוות ויציאה למשימה" לקוח מ-"שבעת הסמוראים" (סרט שהיווה השפעה למעשה לכל סרטי "הרכבת צוות ויציאה למשימה" שנעשו מאז). עם זאת, אין כאן הבלטה של מבנה דרמטי וניצולו באופן בוטה. המבנה הוא רק תירוץ כללי, שמאפשר להרבה מערכות סיפוריות קטנות להתווסף. לכל דמות בסרט יש קשת סיפורית קטנה משלה, קונפליקט קטן שנפתר בקלות ובמהירות. למשל, עמרם הוא נגן "מודרני" יותר שמעדיף סינתיסייזר על פני כלים אקוסטיים, בסוף הסרט, מבלי שעבר תהליך ניכר או מודגש, הוא יחזור לנגן בכלי האקוסטי המסורתי כדרך להתחבר לעבר ולערכים. סיפורו של עמרם, כמו סיפוריהן של הדמויות האחרות, רזה, לא מפותח ובמקרה הטוב רק מרומז. לא רק שאין דילמה בולטת, אפילו לא רואים שום סינתיסייזר כדי להמחיש למשל את הניגוד הערכי. ועם זאת, סיפורו המרומז עדיין מצליח להיות יפה.

 דודו טסה

לאורך המסעות, כל דמות משתכנעת מיד להצטרף ללהקה, כמעט ללא התלבטות, ואף ברגע מסוים אב ובת שלא נפגשו שנים (אולי מעולם) יושבים ופותרים את פערי הזמן ביניהם בשיחה אחת שמורכבת ממשפטים קצרים עם מעט מילים. יש משהו "אנטי-דרמטי" באופן שבו מגוללים הסיפורים ב"בלדה". אפשר לראות שתורתי נשען על קלישאות מוכרות מעולם הקולנוע והספרות, מצביע עליהן, משתמש בהן ובו זמנית מצדיע להן. מצד אחד, הוא רוכב על הקלישאה כמו קאובוי מנוסה, מצד שני הוא לא סוחט אותה, לא הופך אותה למוקד העיקרי של הסרט. במילים אחרות, הוא לא משעין את הכובד הדרמטי של הסרט על הקלישאות האלה, וכך, למעשה, כל קלישאה מצליחה לרגש שוב, מבלי לחדול להיות קלישאה. זאת טכניקה קולנועית מבריקה. אין ניסיון לעבוד על ניואנסים קטנים שיסוו את הרגע הנדוש ויהפכו אותו כביכול למורכב יותר, אלא להפך, הרגע הנדוש נהפך דווקא לדק מספיק בכדי שנוכל להתרגש ממנו בגלל מה שהוא מסמל, ולא בהכרח בגלל מה שהוא.

אחת הדוגמאות האהובות עלי מתרחשת באמצע הסרט כאשר הדמויות מגיעות לביקור אצל יעקוב הכריש (יונתן דני) וצופות בדו-קרב שתייה בינו לבין תמרה (אדר גולד). מספר שניות מוקדם יותר, רגע לפני הדו-קרב, מחוץ לבית המרזח שבו יושב הכריש, הסב תורתי את תשומת ליבנו לשולי הפריים, שם סרסור בא לדרוש כסף מהיצאנית שלו. באופן קלישאתי היא אומרת לו שעבר עליה לילה חלש, אז הוא מאיים. מיד אחר כך, היצאנית נכנסת לבית המרזח עם מעט הכסף שעשתה ומהמרת על תמרה בדו-קרב, למרות הסיכויים הקלושים היא מאמינה בה. רגע שולי, קטן, חולף, קרטוני ואולי אף חסר משמעות במובן העלילתי של הסרט. אך הוא מקבל עוצמה רגשית מעניינת – זהו רגע של אחווה נשית בין שתי דמויות שלא מחליפות ביניהן מילה, ובכל זאת מצליחות לעזור אחת לשנייה וליצור קשר שאולי הן אף לא מודעות אליו. וכן, זה נכון שהתמימות היפה של הסרט יכולה לעבור גם בתור ילדותיות, אך יש מאחוריה תשוקת חיים ואהבת אדם שקשה להישאר אדיש אליהן.

 

עולם של עץ ואבן

אין ב"בלדה לאביב הבוכה" נקודות מפנה גדולות או דרמות עצמתיות. אין דמויות מורכבות, או ניואנסים מדויקים. לעומת זאת, יש סיפור אגדה שמתחיל עם "היו היה פעם…" וממשיך באהבה גדולה לקולנוע ולאופן שבו הוא ידע ללכוד את הדמיון שלנו לאורך תולדותיו. גיבורי "בלדה" מתנהגים בצניעות, אך הם גדולים מהחיים, מיתוסים מהלכים, דמויות "מהסרטים" שממשיכות להתהלך למרות שכביכול זמנן תם. האיזון היפהפה הזה שבין ההגזמה לריסון, בין המגוחך לקוּל – הוא שמקנה לסרט את אופיו הייחודי וכוחו הרגשי.

תורתי מודע ליכולת של העולמות הדמיוניים לסחוף אותנו ולהגיד משהו על חיינו. הדמויות אמנם מקרטון אך הלב שלנו פועם בעבורן. "בלדה לאביב הבוכה" נשען למעשה על כוחם של המיתוסים, הצורך שלנו להאמין באדם-אגדה שמתהלך על פני הארץ ומסוגל לגרוף אחריו את העולם כולו. בהקשר זה, "בלדה" ממשיך חלק מהמוטיבים התימתיים שבלטו ב"העולם מצחיק" של שמי זרחין מוקדם יותר השנה. שני הסרטים מבקשים להראות על המסך הישראלי כיצד אנשים מתאחדים, מתחברים ומתאגדים. קשה להתעלם מחוויית הפירוק וההפרדה השוררת בחברה הישראלית כבר שנים. כסוג של תשובה לכך, "בלדה" מכניס אותנו לעולם דמיוני שבו חזון הקיבוציות, כור ההיתוך ושיתוף הפעולה מתגשם אל מול עינינו. בדומה ל"העולם מצחיק", גם כאן בולטת האמונה התמימה בחיבור אפשרי, קל וקולח. ולמרות שהסרטים האלה  מאוד שונים אחד מהשני בתפיסה הקולנועית שלהם, הם כאילו יוצאים בצורה מעניינת כנגד רוח הזמן ומנסים להביא תקווה תוך שדורשים לחזור לצורת חיבור שורשית וראשונית יותר. "העולם מצחיק" ביקש לעשות זאת דרך הגדרה משותפת של תרבות ישראלית עממית (בעיקר דרך הגשש החיוור) והקשר של הדמויות אל הנוף הטבעי של הארץ (לא במקרה קוראים לדמויות ירדנה, גולן, צפת וכו'). "בלדה לאביב הבוכה" מבקש להתגבר על הפערים והכאבים מן העבר דרך המוזיקה, כדי לנגן ביחד. ולמרות שכביכול רק עדות המזרח מיוצגות בסרט, למעשה החיבור לאסתטיקות מערביות ויצירת מוזיקה שמנסה לגשר בין המזרח למעבר עשויים להעצים את ההיבט הקהילתי הכוללני של הסרט ברמתו החווייתית.

בכדי לאחד בין הגורמים השונים, תורתי מייצר סרט שכולו נוסטלגיה לעבר פשוט וערכי יותר, שספק אם היה קיים מחוץ לאיזושהי פנטזיה אידיאלית בדמיון הקולקטיבי או האישי. עולם שמציג את עצמו כרחב ידיים וחובק השונה, אך שהוא במובן מסוים גם שמרני יותר, וברור יותר מבחינה אידיאולוגית.

הגעגועים לעבר בו הדברים היו פשוטים ואידיאלים יותר, מקבלים ביטוי בין היתר גם בעיצוב הלוקיישנים של הסרט – נראה שכל עולמו של "בלדה לאביב הבוכה" בנוי למעשה משני חומרים דומיננטיים: עץ ואבן. חומרים שמייצרים טקסטורה ראשונית, המדמה הריסות ושרידים, אך משדרת איתנות ופשטות. הממד המיתולוגי של הסרט מקבל ביטוי גם באמצעות הצילום בפוקוס רך. הצילום של אמנון זלאיט לא רק משתלב עם העיצוב האמנותי המונוכרומטי והעדין בטונים חומים וכחולים, אלא גם מטשטש אותו כאשר הדמויות והתפאורה נותרות ברקע לא ממוקדות. האווירה שנוצרת היא של מרחב שטוח, פשוט, עם מעט מידע שנדרש לקלוט ולהפנים. כמו הדיאלוגים המורכבים ממשפטים מדויקים, מאופקים וקצרים, כך גם סגנון הצילום. העולם של "בלדה" מלא רבדים, שכן כל הזמן יש התרחשויות מקבילות ברקע ובחזית, וכל דמות וסטטיסט שם היא דמות מיוחדת בעלת פנים יוצאות דופן וסיפור משלה – ועם זאת, כל אחד מהרבדים האלה מקבל את המקום שלו, כל סיפור את הרגע שלו. הכול מאורגן, מסודר, נקי, מופרד ומוקפד.

 בלדה לאביב הבוכה

טרילוגיית הפריפריה

"בלדה לאביב הבוכה" הוא החלק השני בטרילוגיה שהחלה עם "כיכר החלומות", סרטו הראשון של בני תורתי. שלושת הסרטים של הטרילוגיה עוסקים ב"מדורות השבט" התרבותיות הישראליות מן העבר, מנקודת המבט של ההוויה הפריפריאלית. תורתי הקדיש את "כיכר החלומות" לקולנוע, והתחבר כך לסגנונות ניאו-ריאליסטיים ושל קומדיות עממיות מזרחיות ומזרח תיכוניות. "בלדה לאביב הבוכה" הוא מחוותו לעולם המוזיקה, והחיבור הקולנועי מקבל ביטוי כאמור דרך סרטי הסמוראים והמערבונים. את הסרט השלישי ככל הנראה יעשה על הטלוויזיה, ובשיחה עימו הוא סיפר לי שמבחינת השפעות קולנועיות ינסה לשחזר את העולם של סרטי המאפיה הסיציליאנית.

הייתי רוצה לסכם ולכתוב שעולמו הקולנועי של בני תורתי הוא נדיר ושונה בנוף הקולנוע הישראלי, וזה יהיה נכון להגיד את זה. אך בשנים האחרונות נעשו סרטים כה ייחודיים ושונים אחד מהשני, שלמעשה, אני מפחד למצוא את עצמי חוזר שוב ושוב על אותו המפשט עם כל סרט שיוצא. אבל אני חייב להודות שכפי שסרטים כגון "ג'ו+בל" של רוני קידר, "כלבת" של קשלס ופפושדו, "ההתחלפות" של קולירין, "השוטר" של נדב לפיד ועוד רבים, התנהלו בעולמות קולנועיים אישיים ויוצאי דופן, כך גם הסרט של תורתי. "בלדה לאביב הבוכה" הוא לא פחות מאשר עוד דוגמה למגוון היפה שפוקד את הקולנוע הישראלי היום. מגוון שמנסה לחמוק מהבסיס של הדרמה הריאליסטית עם נגיעות אתניות ופזילות קומיות, ולהמריא למחוזות מפתיעים, מלאי רגישות קולנועית. סרטו של תורתי, בדומה לקודמיו, מאופיין בפרץ יצירתיות שרק מעורר תקווה לקולנוע הישראלי דומה לו, שזה בעצם לומר שונה ממנו – ייחודי, עשיר, נועז וקולנועי בדרכו שלו.

pic_4

תגובות

  1. אלי הגיב:

    כל הביקורות שקראתי נשפכות על הסרט ואני מסכים שהעולם שתורתי יצר מקורי ויפה והמוזיקה נהדרת אבל אחרי שנגמרת ההתפעלות הראשונית הסרט שיעמם אותי קשות. בניגוד לכיכר החלומות בו היו רגעים ודמויות אמיתיות ומלאות חן בסרט הזה יש רק צורה, סטייל, אבל הוא ריק מתוכן. לא היה לי איכפת מאף דמות, לא הייתי לרגע במתח מה יהיה ואיך התסבוכות המינוריות שיש בו ייפתרו, הסרט התגלגל בסתמיות מציטוט לציטוט, תרגיל קולנועי חמוד עם אורך נשימה של 20 דקות. אכזבה.

    1. אור סיגולי הגיב:

      אתה לא לבד, אלי.
      רק שלא כמוך, אני גם מאוד מסוייג מהעיצוב הויזואלי שלו.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.