• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

סיכום שנת תשע"א בקולנוע הישראלי

28 בספטמבר 2011 מאת אורון שמיר

ערב ראש השנה החדשה, בעלת השם המשונה תשע"ב, הוא זמן מצויין לסכם את שנת הקולנוע הישראלי שעוד רגע חולפת. בניגוד לסיכומי תחילת ינואר עד סוף דצמבר, המסונכרנים עם סיכומי שנה לועזיים, לקולנוע הישראלי מגיע סיכום משלו. גם העובדה שטקס פרסי אופיר מתרחש בכל שנה בספטמבר, כלומר בין אלול לתשרי, מחזקת את התחושה שזהו הזמן המתאים להביט לאחור על השנה שהייתה בקולנוע המקומי, רגע לפני שנקרא לה "אשתקד". ותסלחו לי מראש על שאקרא לחודשים בשמותיהם הלועזיים למרות הכל. עוד אגב לפני שמתחילים – הסיכום מתייחס אך ורק לסרטים אשר הוקרנו מסחרית בבתי הקולנוע. פסטיבלים לא נחשבים, למעט כמה יוצאי דופן שהם חלק ממגמה שלטת, אשר נגיע אליה בהמשך. אבל אנחנו בטח לא נותנים יד ורגל (אפילו לא ראש או זנב), לעובדה שבאופיר מתמודדים סרטים שטרם נחשפו לציבור. אז אולי בשונה מסיכומים אחרים, כאן תמצאו רק סרטים שהייתה לכם אופציה לראות. על חלקם שמעתם, על היתר לא בטוח. וזו רק אחת מהבעיות שנדון בה.

תשע"א החלה כשנת העיבודים הספרותיים. בטקס פרסי אופיר שני הסרטים עם הכי הרבה מועמדויות היו "הדקדוק הפנימי" של ניר ברגמן ע"פ דוד גרוסמן ו"שליחותו של הממונה על משאבי אנוש" של ערן ריקליס ע"פ א.ב.יהושע. מה קרה בסוף, כולנו זוכרים – "הדקדוק" הסתפק במועמדויות ו-"שליחותו" זכה באופירים. שניהם עלו לאקרנים לאחר הטקס ולמרות ההבדל המשמעותי במצב הפסלונים השיגו כמות צופים דומה ולא מזהירה.

באוקטובר הגיע "המדריך למהפכה" של דורון צברי, סרט שאחרי הקרנה בפסטיבל ירושלים שהסתיימה עם קימה המונית של הקהל על רגליו כדי להריע – הייתי בטוח שיהיה קראוד פליזר רציני. אבל גם הוא לא הוציא את הקהל מהבתים, ורק כאשר הגיע לדי.וי.די הפך ללהיט. שלא לדבר על רוחות המהפכה שהחלו לנשב בקיץ והזניקו מחדש את הפופולריות שלו.

בנובמבר חזרו העיבודים הספרותיים והפכו את תחילת השנה הזו לחסרת תקדים. "התפרצות אקס" של איתן צור ע"פ עדנה מזי"א ואפילו "התגנבות יחידים" של דובר קוסאשווילי ע"פ יהושע קנז לא הפכו לשלאגרים רציניים בקופות. בהמשך השנה הגיעו "גיא אוני" של דן וולמן ע"פ שולמית לפיד וגם "בדרך אל החתולים" של חורחה גורביץ', שוב ע"פ קנז. האמת היא שאני קצת חצוי בעניין העיבודים. מצד אחד, זה עלול להוביל לאיזשהו ניוון יצירתי מסויים כאשר כבר ידוע מראש שכל רב מכר יהפוך לסרט, ספרים ייכתבו מראש עם קריצה לקולנוע וכן הלאה. מאידך, זוהי רק תחילה של תהליך שאפשר בהחלט לתת לו צ'אנס. אני מאוד בעד התחברות למקורות, יהיו אשר יהיו, בכל הקשור לקולנוע הישראלי שמרבה לצטט או לשאוב השראה מבחוץ ולא מבית. וגם לסופרים מגיע להרוויח קצת, או שיתייחסו בכבוד ליצירתם קצת יותר בכבוד מאשר ברשתות המזון המהיר הקרויות "חנויות ספרים". אבל בחזרה לצד הראשון, אחד האלמנטים החזקים בקולנוע הישראלי הפורח של השנים האחרונות הוא המקוריות. לא הייתי רוצה שהיא תלך לאיבוד, או לעיבוד, מה שמוביל אותנו אל אחד מסרטי השנה שלי ושל הבלוג – "כלבת".

הוא הגיע אלינו בדצמבר, בחג החנוכה. כבר אז הצעתי לעשות זאת למסורת  – להפוך את חנוכה לבכורה החגיגית של סרט אימה ישראלי חדש אחד בכל שנה. אולי עוד ישמעו בקולי. בינתיים יש לנו את החלוץ, את הסלאשר העברי הכשר הראשון. סרט הביכורים של אהרון קשלס ונבות פפושדו הצליח יפה מאוד יחסית לז'אנר שלו בארץ, אפילו יותר מסרטי אימה נוכריים. אבל גם הוא לא התחיל לדגדג את רף 100,000 הכרטיסים, זה שהופך סרט ישראלי ללהיט קטן, למרות שהחל בסיבוב הפסטיבלים המרשים של השנה. כזה שעדיין נמשך. והתגובות ל"כלבת" בעולם פשוט מדהימות. עבור חובבי אימה בעולם מדובר בפנינה אמיתית, אבל אני איתן בדעתי שזהו אחד הסרטים היותר ישראליים של השנה, אולי אפילו של השנים האחרונות. פשוט תחשבו על סצינת אחרי הקרדיטים ותגידו לי איזה עוד מדינה בעולם הייתה מייצרת אחת כזאת.

בינואר הגיע "סשן" סרטו של חיים בוזגלו אשר שווק בתור הבכורה הקולנועית של בר רפאלי. ובואו רק נגיד שבחיי שרפאלי היא נקודת האור הבודדה באחד מרגעי השפל של הקולנוע הישראלי השנה. וזו בכלל הפקה אמריקאית, או חצי אמריקאית.

בתזמון מעולה הופץ במהלך החורף הסרט "מבול" של גיא נתיב ונעה ברמן הרצברגר, באיחור ניכר. ובתזמון משונה שהוא צירוף מקרים מוזר, הופץ כמעט במקביל הסרט "ציון ואחיו" של ערן מירב. בשניהם מסופר על שני אחים עם יחסים בעייתיים, שאת הוריהם מגלמים צחי גראד ורונית אלקבץ. קטע. ייתכן ובתודעה הקולקטיבית הותכו שני הסרטים לכדי סרט אחד, למרות השוני הניכר ביניהם בכל האלמנטים האחרים. שניהם גם משנתונים שונים בעצם – האחד מפסטיבל חיפה 2009 והשני 2010.

באפריל עלה לאקרנים "וביום השלישי", בכורת הבימוי של השחקן האגדי-עוד-בחייו משה איבגי, אחרי שגרם לבאי פסטיבל ירושלים של 2010 צורך עז להתקלח. יחד עם "בין השמשות", בכורת הבימוי של אלון זינגמן, מדובר בשני נסיונות לייצר דרמות סיפורים משתלבים וריבוי דמויות מהסוג שרוברט אלטמן התמחה בהן. שניהם לא זכו לחיבה רבה מדי מצד הקהל או המבקרים, מי יותר ומי פחות. למעשה, על "וביום השלישי" כמעט ולא מצאתי דעות חיוביות חוץ מאיתן וייץ ואסנת סקובלינסקי. מוזר אך גם מובן שסרטים אלה לא הצליחו להתרומם באמת, למרות שכבר נעשו כאן סרטים מסוג זה בהצלחה רבה. בין עם שילוב של שלושה סיפורים ("מדוזות") או אפילו שבע עלילות המסתרגות זו בזו ("שנת אפס"). אולי הסוד הוא ללהק את שרה אדלר. בכלל, אין מספיק משרה אדלר בקולנוע הישראלי. לתשומת ליבם של המלהקים והמלהקות.

באביב הפכה תשע"א משנת העיבודים הספרותיים ונמנום מצד הקהל, לשנת הקולנוע העצמאי או הפרינג'י. זה התחיל עם התחרות האלטרנטיבית של פסטיבל קולנוע דרום, אשר התבררה כאירוע השנה בקולנוע הישראלי. מדי יום אני אוכל את עצמי על שהעזתי להחמיץ אותה, למרות שאת הסרטים כבר השלמתי. מדובר בקומדיית הטראש "חתולים על סירת פדלים" של יובל מנדלסון, נדב הולנדר ויהונתן בר אילן, דרמת החדר-שהוא-בעצם-אוטו המקסימה של רועי ורנר ושמה "2 בלילה", הניסוי הקולנועי ההזוי "פלנטה אחרת" של עידן זעירא והזוכה הגדול של מסגרת זו – "ג'ו + בל", בלדת הרוק הקולנועית המענגת של רוני קידר. הפרס למנצח הייתה הפצה מצומצמת בבתי הקולנוע, לכן זהו הסרט היחיד כרגע שעוד עשוי להיות מוכר עבור הקהל הרחב. מדובר ללא ספק בסרטים הישראלים הכי מעניינים שראיתי השנה, גם אם היו כאלה שגברו עליהם באיכות העשייה. כבר שנים שלקולנוע הישראלי יש אחלה שוליים, הגיע הזמן שיהיה גם מיינסטרים. והמשפט האחרון מוביל אותנו לפחות פעמיים אל הסרט הבא, בקלות סרט השנה בקולנוע הישראלי.

מה עוד לא נכתב או נאמר על "הערת שוליים" של יוסף סידר ששווה לכתוב? אני לא יודע. בתור אחד האחראים לטיפה בים המילים שנשפכו על הסרט הזה עד להצפה של אוקיינוס המידע, בהחלט נדמה לי שהכל סוכם מכל זווית אפשרית. במיוחד כאשר חברי האקדמיה הישראלית לקולנוע הסכימו עם חברי הבלוג וקשרו תשעה כתרים סביב ראשו הצנוע אך פומפוזי של הסרט העצום הזה בטקס פרסי אופיר האחרון. ובמיוחד במיוחד, אם נזכרים בפרס ההיסטורי והיוקרתי מאין כמוהו של התסריט הטוב ביותר בפסטיבל קאן. אז רק אגיד בקצרה שמפתיע איך סרט על שני חוקרי תלמוד הפך לקאלט של ציטוטים. כמה וכמה אמרות שפר מתוך הסרט כבר נכנסו חזק ללקסיקון הפרטי שלי ושל כמה מסובבי. החל מ"זה רעיון מאוד יפה. אבל שגוי" שיכול להגיע כשלילה לכל משפט שני שמישהו אומר, וכלה בזעקת "אני פילולוג!" שכדאי לשלב גם ברגעים אקראיים של השיחה. איך עדיין אין ברשותי חולצת "אני פילולוג!", זו תעלומה אמיתית.

נדמה שמאז שעלה לאקרנים בתחילת יוני התנקז כל הקולנוע הישראלי של ארבעת החודשים האחרונים לכדי סרט אחד,  בעל השם האירוני בדיעבד – "הערת שוליים". זאת למרות שזוכה פסטיבל ירושלים האחרון, "בוקר טוב, אדון פידלמן" של יוסי מדמוני, עלה לאקרנים בקול תרועה בסוף חודש אוגוסט ואף הביא מספר נאה של צופים. רק בחודשים הקרובים נגלה האם יצליח להפוך ללהיט בקנה מידה ארצי ואולי להתמודד עם למעלה מ-200,000 הצופים של "הערת שוליים". באופירים הוא כבר הפסיד לו. גם "אחותי היפה" של מרקו כרמל, עדיין חדש בבתי הקולנוע, ודאי ויספור את הצופים והפרסים רק בימים הבאים.

ז'אנר נוסף שזכה לשני נסיונות התמודדות עימו היה הקומדיה הרומנטית. לעניות דעתי, בעל פוטנציאל הקהל הגבוה ביותר להצלחה. אבל איפה דעתי ואיפה דעת הקהל. גם "ז'ה טאם איי לאב יו טרמינל" של דני מנקין וגם "סלסה תל-אביב" של יוחנן ולר. לא ייכתבו בדברי הימים כשוברי קופות ענקיים. את הראשון לא ראיתי, אבל אני מניח שזה בגלל השם. בנוגע לשני, אותו ראיתי בפסטיבל ירושלים, אני חושב שזה בגלל האיכות. יש לי הרגשה שזוהי אחת הטריטוריות הכי בעלות פוטנציאל והכי בתוליות בקולנוע הישראלי של העשור החולף, כנראה שנאלץ לחכות עוד שנה עד שתגיע הקומדיה הרומנטית שתקים את הצופים מהכורסא בבית.

כאן פחות או יותר נגמרת השנה. הבעיה בסיכומים מעין אלה היא שהם יוצרים הפרדה מלאכותית בין הסרטים ומקימה חיץ בין אלה שנחשבים תשע"א לבין אלה שכבר יכללו (או יישכחו) בסיכום תשע"ב. אני מתנצל שלא כל הסרטים הישראלים שהוקרנו השנה בקולנוע מצויינים לעיל. או כי שכחתי, או כי לא היה לי מה להגיד עליהם. מוזמנים ומוזמנות להזכיר לי.

שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל, אשר תתעלה על הישגיי קודמתה. שהסרטים הישראלים ימצאו את הקהל שלהם, ולהיפך.

השאר תגובה