• סרטים חדשים: ״קרב המינים״ מגיע לקולנוע
  • ״ג׳ים ואנדי״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 54
  • ״פלא״, סקירה
  • הרוכב
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 53
  • ״הארץ שמעבר להרים״ ו״איפה לילבס ילדת הקרקס״
  • סקירה ישראלית כפולה: ״פיגומים״ ו״הפורצת״
  • ליגת הצדק
  • ארבעים ושבעה מטר
  • ״סוף טוב״, סקירה לסרטו של מיכאל האנקה
  • רצח באוריינט אקספרס
  • בשם בתי
  • תור: ראגנארוק

"אחותי היפה", סקירה

19 בספטמבר 2011 מאת אורון שמיר

ודאי יצא לכם פעם להיתקל בכרזת פרסום לסרט חדש, המעוטרת בציטוטים. כאלה עליהם חתומים מבקרי קולנוע, מהארץ או מהעולם, הכוללים בדרך כלל קטעי תשבוחת לסרט אותו הם מקדמים. יש כמה דברים שאתם צריכים לדעת על המובאות האלה. קודם כל, ב-99% מהמקרים איש לא מבקש את רשות המבקר להשתמש במילותיו, למרות שאלה עוזרות לקדם את הסרט ובהחלט משפיעות לעיתים על ההחלטה של הקהל במה לצפות ועל מה לדלג. בחמש שנותיי כמבקר, רק פעמיים שאלו אותי לפני שהשתמשו בקטעים שכתבתי. באופן אישי אין לי בעיה עם זה, להיפך. לכבוד הוא לי לסייע, גם אם באופן צנוע שכזה, בהבאתו של סרט, בטח ובטח ישראלי, לתודעה ציבורית. אבל הבעיה היא שהרבה פעמים ישנם אי-דיוקים במילים המצוטטות, בדיוק משום שהמבקר לא נתן דעתו בעניין. זהו למעשה הדבר השני שכדאי לדעת על אזכורים המבצבצים מתוך פוסטרים של סרטים – מדובר באוסף מאוד מאוד ספציפי של מילים, לעיתים כאלה שהוצאו מהקשרם ולעיתים נדירות גם כאלה שהומצאו יש מאין.

כל ההקדמה הזו נועדה להגיד שבמקרה של "אחותי היפה", די מפריע לי אישית ועקרונית להיות חלק מהפוסטר שלו. אז סליחה מראש על הטון היותר אישי אשר ישתרבב פנימה גם אל המשך הטקסט. זה הפריע לי בגלל אותה שיטת שלוש נקודות, אשר חותכת חלקים מסויימים מהמשפט ועושה בהם כרצונה. בנוסף, נדמה לי שאם יהיה סרט השנה שיפלג את הצופים בו לסיווג הישן של מבקרים מול קהל, אין ספק שיהיה זה הסרט "אחותי היפה". כאשר הוצג בפסטיבל ירושלים, נחירות בוז רמות עלו מכיוונו של חדר העיתונות בימים שאחרי ההקרנה, אשר בה דווקא נמחו דמעות של שחוק ובכי ונשמעו מחיאות כפיים רמות. הקריאה הפרטית שלי את הסרט הייתה הפוכה מן המצופה – בתור מבקר די התמוגגתי מהקולנועיות של הסרט ובתור קהל שבא ליהנות עברתי חוויה לא נעימה.

אוולין הגואל (משמאל) וריימונד אמסלם, מתוך "אחותי היפה"

"אחותי היפה" הוא סרטו השני של הבמאי/תסריטאי מרקו כרמל ("הסודות של מישל"), המספר את סיפורה של משפחה מרוקאית עתירת סכסוכים ואמוציות, בעזרת נגיעות מיסטיות השזורות לכל אורכו. ראמה (אוולין הגואל) לא מוכנה לדבר עם אחותה מרי (ריימונד אמסלם) מאז שבגדה בכבוד המשפחה ובחרה לה בן זוג ממוצא ערבי (נורמן עיסא). אפילו כאשר מרי גוססת, ליבה של אחותה לא יוצא אליה. גם בבית המצב לא מזהיר – בעלה (משה איבגי) חובב זונות והוזה הזיות ובנה הצעיר (איתי תורג'מן) הוא ספק החומרים הפורנוגרפיים של השכונה. המין והזוהמה מקיפים את ראמה מכל עבר, אבל היא רק מוציאה את תסכוליה בשיחות נפש עם אחד הקירות בסלון ביתה. מה שעוזר לה בערך כמו לדבר עם קיר. במהלך הסרט ייאלצו הדמויות להתמודד עם השדים הפנימיים שלהן, המקבלים ביטוי חיצוני ומוחשי, בדרכן אל הסליחה והגאולה.

מבחינת קולנוע נטו, מדובר בסרט אדיר. זה היה המשפט הראשון שכתבתי על הסרט בפסטיבל ירושלים, בטקסט שנכתב בעיניים טרוטות אחרי צפייה בעשרה סרטים ביומיים. אני עדיין עומד מאחורי המשפט הזה, אבל לא כאשר בציטוט המובא על כרזת הסרט נחתך כל חלקו הראשון. זאת משום שלסרט יש יותר מגרעות ממעלות בעיניי, אבל בחרתי לפתוח בחיובי, כמו תמיד.

אז גיורא ביח שב ומוכיח שהוא כרגע הצלם הטוב ביותר בארץ, עם קומפוזיציות מפתיעות והטמעה מושלמת של האלמנטיים העל-טבעיים בתוך עולמן הדל והרעוע של הדמויות. הפסקול המופלא של אבי בללי משלים את החיבור בין הסאונד והתמונה, עד כי ברגעים מסויימים האגדה והמסורת קמים לחיים מול עיניי הצופים. שאפו ענק לבמאי על האומץ להתמקד דווקא בגוון המיסטי-רוחני ובמידה מסויימת גם בקונפליקט בין המסורת, הפרימטיבית כהגדרת חלק מן הדמויות, לבין המציאות הנוכחית. כל סרט ישראלי שיישלב בתוכו מימד של פנטזיה, מיד זוכה אצלי לכבוד. במיוחד אם כמו ב"7 דקות בגן עדן" מופיעה בו גם ריימונד אמסלם המהפנטת, שמשתדלת מאוד לא לגנוב לאוולין הגואל את ההצגה. ואין ספק שמדובר בחתיכת הצגה, גם אם אתם סולדים מסוג כזה של משחק פראי או דמות אובר-דרמתיות.

למרות זאת, הבחירות הסגנוניות והאיכות של האלמנטים הטכניים, אינה מחפה על סיפור מייגע ודמויות לא מספיק מעניינות. מבחינה רגשית, מדובר בצפייה מתישה ומייאשת. איך אפשר להזדהות או להתחבר אל האנשים הכל-כך קיצוניים האלה? כאשר הם שונאים הם שונאים עד הסוף וכאשר הם אוהבים הם אוהבים עד הסוף, כל העת הם מתפלשים ברחמים עצמיים וכל תהום אצלם עמוקה יותר (אך גם קלה יותר לגישור) מאשר זו הקודמת. ריב עם מילים הרות גורל בסצינה אחת, סליחה מעומק הלב בזו העוקבת – ולסכסוך שיבוא בסצינה הבאה כבר אי אפשר להאמין. הרי ברור שהוא ייגמר בנשיקות וחיבוקים, אז אולי נחסוך את כל הרפש הזה, או לפחות חלק ממנו?

קצת כמו בסרטים של פדרו אלמודובר – ואין מדובר במחמאה – שריר הלב שלי נאטם לא הרבה אחרי הפתיחה, בגלל הפגזה כבדה מדי של ארטילריה רגשית ומתייפחת. זה לא הגיוני לעבור כל-כך הרבה שיאים רגשיים בסרט אחד, כך שאין ברירה אלא להתרחק ולהישאר מרוחק. עודף המלודרמתיות מזכיר סרט מצרי, כנראה שבמתכוון. בין אם זה בגודש, בשפת הדיבור השולטת, או בעיקר בקלות בה הדרמה נבנית ומתמוססת וחוזר חלילה. אותי זה זרק אותי לגמרי מתוך הסרט ומנע אפשרות לכל דבר אחר מעבר להתרשמות קרירה. קצת כמו שקרה בפעם שעברה שיצירה ישראלית ניסתה (וכשלה) לערוך מחווה לסרט הערבי של יום שישי בצהריים – "כלת הים" של קרן ידעיה. אולי הגיע הזמן שהקולנוע המקומי, שעבר עשור יוצא מגדר הרגיל, יערוך את ההומאז'ים שלו לסרטים כחול-לבן. גם אם זה יהיה כשלון חרוץ, לפחות אפשר יהיה להחמיא על הניסיון, או להיזכר בערגה באיזה נכס צאן ברזל או שניים.

הטקסט הנ"ל התפרסם באתר עכבר העיר אונליין.

תגובות

  1. אינגה הגיב:

    דרך אגב, לא חייבים להזדהות עם הדמויות. אפשר פשוט להנות מהסרט, נכון עם הרבה דמעות בעינים.

השאר תגובה