• סרטים חדשים: ״קצין ומרגל״ בפינה לשיפוטכם
  • סופשבוע אוטופיה 2019: המדריך המלא
  • האפיפיורים
  • אוסקר 2019/20: איגודי השחקנים, המלבישים והסאונד
  • פסטיבל סולידריות 2019: דיווח של עופר
  • ״לעולם לא מאוחר״, סקירה
  • Little Monsters :מחכים לתרגום
  • אוסקר 2019/20: אפשר לומר שהתחלנו באופן רשמי
  • ״אטלנטיקה״, סקירת נטפליקס
  • ״יד אבודה״, סקירת נטפליקס
  • סרטים מן העבר - מהדורה מיוחדת
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2019
  • ״בלון״, סקירה
  • ״רצח כתוב היטב״ סקירה
  • ״האירי״, סקירה וניתוח סרטו של מרטין סקורסזה

הצנזורה העצמית כבר כאן: ההבדל בין קולנוע פוליטי לקולנוע שנוקט עמדה

3 במרץ 2013 מאת אור סיגולי

ה"צנזורה העצמית" עליה דיברה לימור לבנת היא לא משאלת ליבה של שרת התרבות אלא רעה חולה של הקולנוע הישראלי כבר שנים רבות. נדמה שלשנייה היה לנו סיכוי להיות מדינה נורמלית שמטפלת בעצמה דרך האמנות אבל משום מה אנשים עדיין מפחדים מזה. וכל מי שחושב שדעת הקהל העולמית משתנה לרעה בגלל קולנוע פוליטי, לא יכול להיות פחות בכיוון.

באופן אובייקטיבי, האוסקר ה-85 הוא, כמו שאומרים, משהו לעטוף אתו דגים עכשיו. אין שום סיבה לחזור לזה עד שנה הבאה. שום סיבה, זאת אומרת, מלבד הדרך שבה התבטאו חברי הכנסת ושרי הממשלה בזמן האחרון על "חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף". ועכשיו לא רק שצריכים לדבר על זה, חייבים להסביר כמה טעויות מושרשות בדרך המחשבה הזו כדי שחלילה אף אחד לא יחשוב שזה מחולל איזשהו הגיון.
הדברים האלו הם לא רק סכנה לחופש הביטוי – בעיקר מכיוון ששימוש במילים כמו "סכנה", "חופש", ו"ביטוי" מייצרות מליציות שלאט לאט מתקהה ומאבדת משמעות – אלא בגלל שסוף סוף הקולנוע הישראלי, מהשמאל ומהימין, התחיל להוציא את הראש מהחול.
דבריה של לבנת פוגעים ביוצרי הקולנוע הימניים ממש כמו באלו שמייצגים את השמאל אבל בכלל אין פה שאלה של פוליטיקה – אלא שאלה מהותית לגבי הבנת העולם שבו אנחנו חיים.

"הגיעה העת לחשבון נפש של אותן קרנות קולנוע ישראליות וכנראה גם של איגודים אשר תומכים בסרטים אנטי ישראליים המוציאים את דיבתנו רעה בעולם. הגיעה העת שאותן קרנות שמתוקצבות על ידי המדינה ישאלו את עצמן האם ראוי שהן יממנו ויתמכו ביוצרי סרטים מלאי שנאה עצמית הקוראים בעולם לחרם על ישראל," צוטטה השרה לבנת בכתבה בעיתון הארץ ב-27.2. עוד היא אמרה, "הגיעה העת שאותן קרנות אשר מעניקות פעם אחר פעם במה להתקפות וביקורת נלוזה על מדינת ישראל בשם "הנאורות" כביכול יפקחו את עיניהן, ויראו שרק אצלנו יש דמוקרטיה כה חזקה וחסונה, שמאפשרת חופש ביטוי כה רחב, והגיעה העת שבפעם הבאה כשאתם מנהלים 'דיון' על עתידה של הדמוקרטיה הישראלית, תחשבו מה היה אילו הייתם חיים במקום אחר…"

הביטוי בתחילת הפוסט נאמר קצת לפני, והוא הקסם הלוגי מבית לבנת, שטוען "אני שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית".
(לכתבה המלאה)

חברי הכנסת חוששים מהנזק התדמיתי שמייצר הקולנוע הפוליטי בישראל. איכשהו הם החליטו שדווקא זה קורא לחרם על ישראל. אני באמת לא מצליח להבין באיזו פריזמה סטליניסטית הדבר הזה הגיוני.
בואו נלך למקרה הקיצון. התקשורת העולמית מייצרת דמוניזיצה אכזרית על אירן. אחמדינג'אד הוא הדבר הכי קרוב שהיה לנו לדארת'-ויידר מאז אמצע המאה הקודמת והרי אין לנו ספק שברגע שתמוגר אימפריית הרשע הזו העולם יהיה מקום טוב יותר. אבל כפרה אחת יש לאירן והיא הקולנוע שלה. הסרטים הפיוטיים, המרגשים והמעניינים שיוצאים מאירן מוקרנים בכל פסטיבל קולנוע שמכבד את עצמו. האם בתום ההקרנה מישהו אומר לעצמו "איזה שלטון חשוך יש באירן, חייבים למנוע מהם אוכל ומים עד שכולם יקמלו שם"? רק להפך. החיבוק שהאירנים מקבלים הוא – גם – בזכות היכולת שלהם לייצר קולנוע שנוגע בצופים בכל העולם.
האם "פרספוליס" המונפש (שהוא אמנם סרט צרפתי אבל מתאר ילדות באירן) ו"זה לא סרט" של ג'פאר פאנהי (שהפסיד מועמדות לאוסקר איפה ש"חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" הצליחו), אליו התייחס אורון בעבר, גרמו לקהילה העולמית להדק את החרם על אירן או בעצם להבין שהמצב מורכב יותר ממה שנראה?

"עלטה"

"עלטה". צילום: רן אביעד

קולנוע עם אמירה פוליטית, לא משנה מאיזה צד הוא, לא יכול להסב נזק לעיניים חיצוניות. אנשים לא מבינים כמה ישראל יצאה טוב מהעובדה שבמאי ישראלי חתום, בנוסף עם במאי פלשתיני, על "חמש מצלמות". בכל כתבת אוסקר שקראתי, בכל פודקאסט שהזכיר את הסרט, הדיבור היה על כמה מרשים שיוצר ישראלי יכול להישיר מבט ביקורתי וקשה על המציאות שהוא מייצר. המחשבה הממלכתית שאם לא יעשו סרטים שמציגים את המצב בשטחים זה מה שיגרום לעולם לחשוב שאין פה התנגשות בלתי פוסקת של שני עמים, משולה לילדה בגן שעושה ברוגז על ידי שילוב ידיים וסיבוב הגוף בהפגנתיות. המעט שישראל יכולה לעשות כדי להראות לעולם שיש פה  מעט שפיות היא לתת לאמנים לדבר על זה, להציג את דעתם, זו שבאופוזיציה וזו שבקואליציה.

הנה הדוגמא האולטימטיבית:
לפני יומיים פרסם יאיר רוה ב"סינמסקופ" את נאום הזכייה-שמעולם-לא-קרתה של דרור מורה. יום לאחר מכן פרסם מגזין האינטרנט החשוב IndieWire רי-פוסט לנאום שהקדיש את הפרס  ליצחק רבין ש"העיז לחלום על שלום".
את הכתבה חתמה סופיה סבג' במילים הבאות: "שרת החינוך של ישראל לימור לבנת – שלא צפתה בסרטים – טענה שהיא שמחה ששניהם הפסידו את הפרס ודחקה בקולנוענים הישראלים שלא להעביר ביקורת על ישראל בעבודותיהם; לפעול בצנזורה עצמית"
עכשיו באמת, מימין ומשמאל, מי עושה לישראל שם רע יותר? קולנוען שמדבר על הצורך לחיות בשלום או שרה בממשלה שחוששת ממה שהקהילה העולמית תחשוב על ישראל אם יראו שיש בה יכולת לביקורת עצמית?

אין בעולם הזה מדינה שאין לה בעיות ואין בה זרמים מנוגדים. הגיע הזמן שאנשים שמרוויחים מכספי הציבור יבינו שב-2013 מדינה שמציגה חזית אחידה המבלה את כל זמנה בשירה ובריקודים היא משהו מחשיד הרבה יותר ממדינה שמאפשרת ליוצריה להגיד, רגע, יכול להיות שיש פה משהו לא בסדר.
צנזורה ממשלתית – בין אם היא נעשת באופן פרקטי כמו באירן או צפון קוריאה ובין אם היא נעשת באופן לטנטי כמו על ידי שרת התרבות שלנו – היא שתביא לחרם על ישראל ולא שום סרט שמראה שלחיות בארץ זה קשה.

"זוהר הרקיע". סמן ימני

"זוהר הרקיע". סמן ימני מבורך

אבל הבעיה האמיתית בדבריה של לימור היא אחרת והיא זו שמנעה מהקולנוע הישראלי – תעשייה שמורכבת מאנשים מוכשרים וחדורי מוטיביציה – להיות הקולנוע המעולה שהוא יכול להיות. מה שלבנת לא מבינה היא שאחת הבעיות הגדולות ביותר של הקולנוע הישראלי היא שכבר עכשיו הוא טובע בתוך צנזורה עצמית. כבר כתבתי על זה לא מעט. הקולנוע הישראלי – להוציא מקרים נדירים מאוד כמו "זוהר הרקיע" ו"חמש מצלמות שבורות" – הוא קולנוע שמתחמק בכח מלנקוט עמדה, מלעצבן, מלעורר מחשבה בקהל הישראלי. הקולנוע הישראלי הוא מלטף, פלורליסטי ומתחשב מדי. נדמה יותר מפעם אחת שהיוצרים בקולנוע הישראלי כל כך מפחדים לטלטל את הקהל שלהם שהם מחד מנסים להציג תמונה של קיום מורכב ומלא סתירות אך מאידך כל כך משתדלים לפייס את שני הצדדים שבסוף הם נשארים בלי כלום.
שניים מהסרטים הישראלים הטובים ביותר שנעשו או שיעשו במדינתנו, "בופור" ו"עג'מי", חשופים בדיוק שם. הם מתעקשים להראות את שני הצדדים בצורה כל כך מאוזנת שהם מאבדים את הדבר הכי חשוב, בעיני, בסרט קולנוע, והוא הזווית האישית של היוצר.
סרטים פוליטיים נעשים בארץ, ארבעה מהם מוקרנים בימים אלה בקולנועים. אבל למרות שקולנוע פוליטי הוא חלק שכיח בנוף הקולנוע המקומי, קולנוע שנוקט עמדה הוא הצבעוני השחור של התרבות שלנו.

הבעיה היא שבמקום לקחת סרטים כמו "רוק בקסבה", כמו "שומרי הסף", כמו "עלטה" וכמו "עג'מי" ולפתח איתם דיון, להפוך אותם לציר מרכזי של הבנת הבעיות – גם במידה של להתנגד אליהם באופן לגיטימי – ממשלת ישראל מתחילה לנופף בידיים ולצעוק בפאניקה במחשבה שאם הם יעשו רעש יותר חזק "הבעיה" שהיא הקולנוע הביקורתי בארץ תיעלם. הממשלה מטמטמת את הציבור ונותנת לגיטימציה להחרים סרט עוד לפני שמישהו צפה בו. לשכנע את הגברת לבנת שהטיעון שלה יהיה רלוונטי אם היא תטרח להוציא שעה וחצי מזמנה הכה עמוס בבזבוז כספי המיסים ותראה את הסרט זה כבר משהו שלא יקרה, אבל לגרום לקהל לחשוב בעצמו, זה משהו אחר. האמת היא שאני לא יודע מה משימה קשה יותר…
ואגב, שלא תחשבו שזו נחלת נשות הימין בלבד. עוד לפני שנתיים הטרנד הפוליטי החדש, יאיר לפיד, שם את מבטו על כסא בממשלה ולשם כך ייצר תעמולה נגד "אודם" של יהונתן סגל. לפיד הכתים בדיו את דפי העיתון וצווח וצרח שלא יכול להיות שסרט שמשווה בין חיילי ישראל ונאצים יקבל כספי קרנות ממשלתיים. סערה גדולה הייתה במדינתו עד שהסרט הוקרן בפסטיבל ירושלים ולכולם התברר מה שלפיד היה יודע בעצמו אם הוא טורח לברר על מה הוא מדבר – השוואה בין צה"ל ונאצים אין שם. רק אנשים עם שאיפות פוליטיות שחייבים להגיד משהו.
וזה עוד משהו שהם שם בירושלים מסרבים להבין: צווחות, צעקות וצרות מוחין מתנדפים עם הרוח די מהר. אומנות נשארת הרבה זמן גם אם היא מצונזרת, גם אם היא מוחרמת.

סרטים הם יצירות אמנות של אנשים שרוצים לייצר חוויה לקהל. אלו יוצרים שרוצים לרגש ויוצרים שרוצים לייצר מחשבה. אנחנו צריכים סרטים על משפחות בטבריה כמו שאנחנו צריכים סרטים על הטירוף של המלחמה התמידית שלנו. אנחנו צריכים סרטים על הקושי של ערביי ישראל להתקיים פה בדיוק באותה מידה שאנחנו צריכים סרטים על העולם החרדי וסרטים שיציגו את המתנחלים כמו בני אדם ולא כמו מכונות אידיאולוגיה נטולות רגש והזויות. אחר כך נתכווח על זה, נריב על זה, נתעצבן ונצעק. אבל זה רק אומר שמשהו טוב קורה – זה אומר שאנחנו בדרך לשפיות, לאיוורור. העולם לא יחרים אותנו בגלל זה. להפך, כמו במקרה של אירן, הוא יבין שיש פה עסק עם בני אדם. משהו שלבנת ממש מפחדת שיקרה.
ואני באמת לא מבין איך אחרי שאנסטסיה מיכאלי, חברת כנסת תלושה עם יכולת ניסוח מפוקפקת, אומרת משפט מגוחך על הקהילה הגאה, הרשת כמעט קורסת (גם אני תרמתי את חלקי לעניין, ובגאון) ואנשים יוצאים לרחובות, אבל כששרת התרבות אומרת משהו שנוגד את רוב הערכים הבסיסיים של אזרחי המדינה, אנחנו מסתפקים בכמה סטטוסים, לייק לזהבה גלאון, וכתבה קטנה ב"הארץ". העיתון הזה שכדי להציל את עצמו נאלץ לדרוש תשלום.
בהצלחה לנו עם זה.

"רוק בקסבה" מוקרן באילת, באר-שבע, יס פלנט חיפה, רב-חן ירושלים, מודיעין, פתח-תקווה, קריית ביאליק, ראשון לציון, רמת השרון ורעננה.
"עלטה" מוקרן באילת, באר-שבע, הוד השרון, הרצליה, יס פלנט חיפה, תאטרון ירושלים, מודיעין, נתניה, עמק הירדן, קריית ביאליק, ראשון לציון, רחובות, רמת-גן, רמת השרון ולב תל אביב.
"חמש מצלמות שבורות" ו"שומרי הסף" מוקרנים בסינמטקים ברחבי הארץ.

תראו אותם. טובים או לא, חד-צדדיים או לא, ככה יוצרי הקולנוע בארץ רואים את המצב. ואם אתם לא מסכימים אז נהדר. בואו נדבר על זה. ואם גם ייצא לנו דיון קולנועי על זה, מה טוב. אבל עשו טובה, בואו לא ניתן לאף אחד לרמוז לנו מה מותר לנו להגיד ומה לא.

תגובות

  1. מולכו הגיב:

    אחלה פוסט.

  2. עדן הגיב:

    יש כאן משהו שאתה לא מזכיר והוא הטראומה של ניתוק הקולנוע הישראלי מהקהל הישראלי בשנות השמונים ותחילת התשעים, שבהם נעשו המון סרטים פוליטיים שעניינו מעט מאד אנשים. דור היוצרים, המפיקים ונותני הכספים של היום יודע ברובו מה קרה אז ופוחד לחזור לאותה סיטואציה

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.