• סרטים חדשים: ״אימה במצולות״ וגם
  • Sorry To Bother You :מחכים לתרגום
  • סקירה כפולה: ״קמט בזמן״ ו״כריסטופר רובין״
  • ״הורדוס איילנד״, סקירה
  • ״ג׳ולייט, הגרסה העירומה״, סקירה
  • אימה במצולות
  • פרסי אופיר 2018: חזרה מהפגרה אל שלב ההכרעה
  • לקראת פסטיבל ונציה 2018: 50 סרטים מסקרנים
  • ״תוכנית בריחה 2: הגיהנום״, סקירה בשידור חי
  • ״נקודת שוויון 2״, סקירה
  • ״קיר״, סקירה מפסטיבל אנימיקס 2018
  • ״המרגל שזרק אותי״, סקירה
  • פרויקט כל סרטי סטיבן קינג - פרק 11
  • פסטיבל ירושלים 2018: דיווח רביעי כולל זוכים
  • המלצות סינמטקים - מהדורת אוגוסט 2018
  • אימת החודש - יולי 2018
  • ״נקמה״, סקירה מיוחדת לכבוד הגעה לצפייה ביתית
  • ״הבלתי רשמיים״, סקירה
  • משימה בלתי אפשרית: התרסקות
  • מכשפות בקולנוע: מבט על ייצוג נשי בתרבות הפופולרית

פסטיבל קולנוע דרום 2013: דיווח #2

5 ביוני 2013 מאת אורון שמיר

יום נוסף של פסטיבל קולנוע דרום והחוויות מתחילות להצטבר. בפסטיבלים תמיד יוצא שאני בעצם כותב בדיעבד, אבל חי בתחושה שהנה אני מספיק לעדכן הכל בזמן אמת. וכמובן שהפוסט המתעדכן של אתמול סיכם בעצם את אירועי שלשום, קרי שני סרטים והתאששות ממחלה. אבל אתמול כבר היה יום הראוי לשמו, עם ארבעה סרטים באורך מלא ועוד שניים קצרים. בדיוק חצי מהם התחבבו עליי עד מאוד. אני מלא ציפיה לקראת הערב, אז יוקרן "הנוער" של תום שובל, שבינתיים זוכה אצלי לתואר "הפוסטר הישראלי הטוב בכל הזמנים", עם הכרזה המושפעת ספיידרמן שצילמתי לעיל. אבל אני צריך לחזור לת"א הערב, אז נראה מתי אשאב חזרה דרומה כל עוד הפסטיבל בעיצומו.

את היום התחלתי בכלל בהרצאה של ד"ר אריאל שוייצר שכותרתה "מי אתה אורי זהר?". שוייצר הוא זה שהביא את הרטרוספקטיבה שתיערך בסינמטקים ונערכת כבר עכשיו בפסטיבל דרום לפועלו של היוצר, ואשר בסופו של דבר הדביקה גם את הבלוג בהתלהבות הנוסטלגית, כפי שאפשר לראות בפרויקט "חוגגים את הקולנוע של אורי זוהר", שמרכז פבלו. ההרצאה של שוייצר הייתה מעין מבוא מקוצר, אך ממצה ומרתק, לגוף יצירתו של אורי זוהר – מ"חור בלבנה" ועד "עיניים גדולות", דרך "מציצים", "התרוממות" ו-"שלושה ימים וילד". כולל בונוס מיוחד בדמות סרטו הראשון בהחלט של זוהר, "תרגיל בסמלים פשוטים" בן 14 הדקות, שהיה ללא ספק הדבר הכי שאפתני שאני ראיתי בקולנוע של הבמאי הזה אי פעם. האינספשן של סרטי הבובנאות, אם תרצו, או מעין עיבוד קולנועי לרעיון פילוסופי של היינריך פון קלייסט, על יצירה שקמה לחיים ומתנתקת מהיוצר שלה. כנראה שאם שוייצר לא שיכנע אותי בגדולתו של זוהר, אף אחד כבר לא יצליח – אבל אני לא אפסיק לנסות להשתכנע.

הסרט הראשון שלי להיום היה "קופהקבנה" של הבמאי מרטין רכטמן, אחד משני היוצרים הארגנטינאים שמתארחים בפסטיבל. אין לי המון מה להגיד על הסרט, אז אנסה לתאר אותו ואולי זה מה שיסביר את המחסור שלי במלל לגביו. זהו מעין תיאור תיירותי-קולנועי של חייהם של מהגרים בוליביאניים בבואנוס איירס, המצויים בעיצומו של "קרנבל הבתולה מקופהקבנה", כך לפי הבנתי. רכטמן מצלם את שווקי האוכל השוקקים ביום, שהופכים להררי זבל נטושים בלילה, או רקדנים ורקדניות בתלבושות ססגוניות ובהמשך את ההכנות של רקדנים בלבוש יומיומי למופע, או שאולי היו אלה אנשים החולמים לרקוד ומתאמנים לשם כך. המצלמה של רכטמן לא זזה הרבה, והשימוש המרובה שלו בפייד לשחור כדי לחבר בין השוטים מזכיר מצמוץ עיניים קצוב ומעניק תחושת כבדות מסויימת. ללא דמות לעקוב אחריה, התרחשות דרמתית/נראטיבית או קריינות מסוג כלשהו, בסופו של דבר נאלצתי לפענח לבד את הסרט, שהרגיש לי קצת כמו לראות מצגת שקופיות של תייר החזר מקרנבל אקזוטי, ופחות כמו מיצג דוקומנטרי על מסורת ומורשת, חזונו המקורי של הבמאי כך לפי הרגשתי.

copacabana_nota

הסרט הארגנטינאי הנוסף שראיתי באותו היום, היה ההיפך המוחלט. "הסטודנט" של סנטיאגו מיטרה, גם הוא מתארח בשדרות כאמור, היה הפגזה בלתי פוסקת של דיאלוגים, דמויות והתרחשויות, ואני מתכוון לכך במובן החיובי ביותר שאפשר. יש לי גם בדיחה לסינפילים – מה מתחיל כמו "האלוהי" ונגמר כמו "זה ייגמר בדם"? "הסטודנט", כך מסתבר. בתוך דקות מרגע הפתיחה סרטו של מיטרה, שנעשה בתקציב בלתי ייאמן של 25 אלף דולרים בלבד, מסחרר פנימה את הצופים מטה מטה במערבולת מילולית ואנושית המרכיבה את עולמה הפוליטי של אוניברסיטת בואנוס איירס, המצויה לפני בחירות פנימיות לאגודת הסטודנטים. קצת כמו ב"האלוהי" של סורנטינו, דמויות רבות יצאו וייכנסו מהפריים, שמות אינספור יזרקו לחלל האוויר וכל הדיבורים על פוליטיקה ופוליטיקאים יסובבו את הראש עד שהקהל לא יידע יותר מימינו ומשמאלו. וכמו בסרטו של סורנטינו, הקשקשת היענו-פוליטית היא רק התפאורה, הרקע עליו מתרחש הסיפור. כאן כבר מתחיל שוני מהותי בין הסרטים, שכן מיטרה בוחר בויזואליה שתאפשר לו לצלם ללא תקציב כמעט וסרטו חף מפאר והדר. המון פרצופים במעט לוקיישנים, המונחים על מצע של תסריט מושחז כתער בכל הקשור למה שבאמת מניע את העולם הפוליטי – מניפולציות אנושיות.

מי שמבין זאת היטב הוא רוקה אספינוזה (אסטבן למות'ה, שחקן בעל איכויות של ג'ף גולדבלום הצעיר), גיבור הסרט, אשר מתחיל קשר בלתי מחייב עם סטודנטית בזמן שהוא מנסה לכבוש את ליבה של מרצה מעורבת פוליטית בשם פאולה, ילדת פלא של עולם הפוליטיקה הארגנטינאי. מעין דפני ליף, אם תרצו, רק בתספורת קולנועית יותר. רוקה לא נדמה כבחור מבריק במיוחד בתחילת הסרט מבחינה אידאולוגית ובכל הקשור למעורבות פוליטית, אלא דווקא כרודף נשים נודע ומצליח. אבל דווקא הוא זה שבעזרת תחמנות ותכסיסנות מצליח לבחוש נכון בכל מקום שאליו הוא מגיע, מבין כיצד להפעיל אנשים ואיך לשלב נכונה בין שני הדברים שמניעים את העולם ואחראים לכל מאבקי הכח בו – סקס וסכינים בגב. לא לחינם הדהדה לי סצינת הסיום של הסרט את סצנת המילקשייק המפורסמת שסוגרת את "זה ייגמר בדם" של פול תומאס אנדרסון, כאשר מבלי להיכנס לספוילרים מדובר באם כל העימותים שמוצגים ב"הסטודנט" ושם מרשה לעצמו הבמאי לשנות סגנון באופן חד מבחינת בימוי מצלמה. זהו סרטו הראשון באורך מלא של מיטרה והשליטה שלו בקולנוע מרשימה באבסולוטיות שלה. למרות שלא הבנתי כמעט אף אחד מהדיאלוגים עצמם, הסאבטקסט עבר אליי ועוד איך. יכול מאוד להיות שכפי שגילו בפסטיבל דרום את קרלוס רייגאדס בזמן אמת, כלומר לפני שזכה בקאן, כך יתברר שקרה גם הפעם.

elestudiante2

במעבר חד נוסף, שכלל הפסקה הזויה וטעימה למדי אצל איציק מלך הפלאפל (אחד הסמלים הלא רשמיים של פסטיבל דרום), שמתי פעמיי אל "העתיד הוא לתמיד". סרטו של אזקן אלפר, כך לפי התוכניה, איים להיות סרט טורקי לפי כל המוסכמות – ואכן קיים. הוא נפתח קצת כמו "הנותנת" של הגר בן אשר, עם סוס דוהר בפראות אצילית עד שהוא נפגע בידי מכונה מעשי ידי האדם. לאחר הדימוי היפהפה אנו מתוודעים אל גיבורת הסרט, צעירה ששמה סומרו (גאיה גורסל, ליב טיילר הטורקית), אתנו-מוזיקולוגית הנודדת ברחבי טורקיה במטרה לאסוף שירי קינה בכל מיני שפות חצי-נשכחות. חיפושיה המתמשכים מובילים אותה אל חובב סרטים בשם מהמט, אשר ברשותו הקלטות נדירות של קינות כורדיות, מה שמוביל את שניהם גם לבלות יותר ויותר זמן זה בחברת זו וגם להתוודע מחדש לזוועות שביצעו הטורקים בכורדים. אך סיפור אהבה סוער לא יירקם כאן, שכן סומרו נמצאת במסע סיזיפי זה במשך שלוש שנים כדי לנסות ולהשתחרר מצילו של אהובה הכורדי, שנפרד ממנה לשלום כדי ללכת לאיזור מוכה מהומות וגורלו לא נודע לה.

אהבתי במיוחד את מערכת היחסים המיוחדת הנרקמת בין סומרו למהמט, העדינה כמגעו של עלה כותרת פורח כנגד העור. הקשר שלהם מבוסס בעיקר על שתיקות, מהלך לא לגמרי מובן מאליו בסרט העוסק במקליטת סאונד אובססיבית ובחובב ציטוטים קולנועיים. הרבה בזכות המשחק המדוייק והמאופק, אבל אולי הכי הרבה הודות לצילום המרהיב עד להתרגשות אמיתית לפרקים. אלפר לוקח את הזמן כדי להתעכב וממש להספיג בצופה את האווירה שהוא מייצר בעמל רב, אבל אותי זה הרגיע ולא התיש. מאידך, הרגעים בהם הסרט מפר את העידון שלו נוגעים להתעסקות ישירה, על גבול הנצלנית, בסבלו של המיעוט הכורדי דרך עדויות שאוספים שני הגיבורים. המתועדות מצולמות על רקע קיר מלא פרצופים גבריים בתמונות פספורט, כאשר הן מביטות ישיר למצלמה ומספרות על מעשי הזוועה. לאורך הסרט שזורים גם קטעים מוקלטים בעדויות מסוג זה, והפן ההומניסטי-פוליטי משתלט די בגסות ובאופן אישי, בתור מי שחובב התעסקות פוליטית מהסוג שהציע "הסטודנט" דווקא, זה די חרה לי. אבל לא הרס.

futurelasts

בחצות, כשהייתי כבר רווי לגמרי מסרטים, הגיע החלק שנוטה להיות המהנה ביותר בפסטיבל – הקרנות חצות של סרטים עצמאיים שספק אם תראו במקום אחר. לפני הסרט הוקרן מתאבן בדמות סרטו הקצר של עמוס הולצמן – "בנים". שוב אני מרגיש מעט לא בנוח לכתוב על סרט של יוצר אותו אני מכיר ועימו אני מיודד, אז רק אגיד שלא רק שנזכרתי במהלך הצפייה ב"אני אשתה את דמעותיי" של תום שובל, אלא שממש רווח לי לשמוע סוף סוף עברית ישראלית צעירה ומלאת זוהמה. אתם יודעים, כמו שהנוער בארץ הזו אשכרה מדבר. גם הנושא, התבגרות מינית בעידן הפורנו, לא היה משהו שמטפלים בו כל יום. הייתי מקרין את הסרט הזה דווקא לפני "שש פעמים" של יונתן גורפינקל, מבחינת תימות ואולי אפילו סגנון, אבל מה שהגיע אחרי סרטו של הולצמן היה "השורד". סרטו של שמעון שי שובר למעשה את ההגדרה של "סרט באורך מלא" כפי שכתבתי בראשית הפוסט, כיוון שאורכו הוא 45 דקות. מה שנקרא "דרמה". במרכזו ניצב חזי (משה איבגי) היוצא להפלגה על יאכטה קטנה עם בת הזוג (לוקה שקד) של המעסיק שלו (חיים זנאתי). כאשר הם מגיעים ליעדם בלב ים, מתבררת הסיבה הקרימינלית להפלגה ומתחילה הדרמה – חזי ממהר לחזור כי הערב משודר הגמר של "הישרדות".

אודה שסרטו של שי הצליח לבלבל אותי כהוגן. כלומר, אין לי ממש מושג מה הוא רצה להגיד או להראות. האם זהו סרט על נצחונו של האדם הקטן הלוקה בשגיונות עקב צפייה מרובה בטלוויזיה? האם תוכניות ריאליטי משחיתות את מוחנו וגורמות לנו להתנהג באופן שאינו רציונלי במציאות? או שאולי זה בכלל סרט על מלחמתו של הגבר המבוגר והמיושב באשה הצעירה והמפתה? דבר אחד בטוח עבורי לגבי הסרט הזה – הוא סובל לדעתי ממיזוגניה קלה, וההתענגות שלו על רגעים די מבחילים הייתה הרבה מעל לסף הטעם הטוב מבחינתי. לא בדיוק המחשבות איתן הייתי רוצה לנסות להירדם, אל עוד לילה של מעט מדי שעות שינה לקראת עוד יום של פסטיבל.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.