• סרטים חדשים: ״אד אסטרה״ של ג׳יימס גריי
  • ״הבחירה״ (אחמד הצעיר), סקירה
  • !יום הולדת 9 לסריטה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019

פסטיבל חיפה 2012: היום הראשון

30 בספטמבר 2012 מאת אור סיגולי

והנה זה התחיל.
מי שקרא אותי במהלך השנתיים האחרונות בוודאי הבין שפסטיבל חיפה מבחינתי הוא מעבר לעוד פסטיבל סרטים.
גיליתי אותו ב-2008 כאשר הגעתי אליו כמראיין טירון מטעם אתר בית הספר סם-שפיגל. מאז אני פוקד אותו באדיקות, ובשלוש שנים האחרונות אני מסקר אותו באופן יומי לסריטה. על אף שהטקסטים שאתם תקראו בשבוע הקרוב נכתבים בשעות הקטנות של הלילה בקו תפר שבין צריכת סרטים משוגעת לניסיון להשיג מעט שעות שינה  – אני לא חושב שיש תקופה בשנה שאני נהנה בה יותר.

היום הגעתי ליום הראשון שהתחיל עם מעטה גשם מרענן. אחרי שראיתי את כל האנשים שהתגעגעתי אליהם כבר שנה, הדבר הראשון שעשיתי היה לברר מה בעצם גרם לשינוי בסרט הפתיחה (מ"ארגו" ל"המאסטר"). אחר כך סגרתי ראיון עם הבמאי בנס פלגיאף ("רחם" מ-2010 ו"זו רק הרוח" שיוקרן בימים הקרובים) והשגתי עדכון לגבי סרט ההפתעה של הפסטיבל.
על כל אלו ועל שלושת הסרטים שצפיתי בהם היום – כן, "המאסטר" בינהם – בהמשך הפוסט.

אז כדי למגר את גל השמועות: הסיבה לשינוי המפתיע בסרט הפתיחה, לפי מה שנאמר לי, הוא שחברת וורנר ברוס הבינה את פוטנציאל האוסקר של "ארגו" ולכן דחתה את כל ההקרנות שלו קרוב יותר למועד ההצבעה של האקדמיה האמריקנית. אני מניח שיש עוד שיקולים מרכזיים יותר או פחות מעורבים בעניין, אבל זו הגרסה הרשמית.

לפני כמה ימים גילינו שסרט האנימציה "פראנורמן" הוא סרט ההפתעה של הפסטיבל – מסורת ארוכה של חיפה בה ביום הנעילה מוקרן סרט שנסגר ברגע האחרון ואינו מופיע בתכנייה. במבט על לוח ההקרנות בחדר העיתונות היום ראיתי שהסרט הוחלף למשהו מסעיר הרבה יותר – גרסתו של ג'ו רייט ל"אנה קרנינה" בכיכובם של קירה נייטלי, ג'וד לוא ואהרון ג'ונסון. שזה די מרגש בעיני.

אז עכשיו אפשר לנפץ את הבקבוק על סיקור חיפה 2012 עם שלושת הסרטים שראיתי היום.

"כולם במשפחה שלנו" – Toata Lumea din Familia Noastra
סרטו של הבמאי הרומני ראדו ג'ודה לא חבר טבעי בעולם "הקולנוע הרומני" שהורגלנו אליו בשנים האחרונות. ואני אומר את זה לטובה. זו גם לא בדיוק הפקה של מייקל ביי, אם להיות עדין, אבל האיטיות והמדיטטיביות השמורה לסרטי רומניה אינה חלה על הסרט המפתיע והמטלטל הזה.
על פניו לסרט יש לא מעט במשותף עם האיראני זוכה האוסקר "פרידה". גם הוא דרמה אינטנסיבית על אב לבת אחת במשפחה מפורקת, וגם הפעם מתישהו באמצע זה הופך להיות סרט אחר ממה שחשבנו שאנחנו נכנסים אליו.
סרבן פאבלו מדהים בתפקיד הראשי של מריוס, אב גרוש שרק רוצה להוציא את בתו הקטנה לחופש בים. אחרי פתיחה מעט עצלה מגיעה סצנה מעולה של גיבורינו בבית הוריו, שם כבר קל לשים לב שמשהו מעט יותר אינטנסיבי פועם מתחת לפני השטח. מריוס מגיע לאחר מכן לבית בו גרים גרושתו, בן זוגה החדש, אמא שלה ובתו הקטנה, אבל משם אף אחד לא ייצא כל כך מהר.
המרתק בסרט – ובוודאי משהו שיהיה מאוד מעניין לשמוע עליו דיונים – הוא התהליך שעובר מריוס מהלוזר החביב של תחילת הסרט לגבר המעורער והמסוכן שבהמשכו. האם זו אשתו ובן זוגה שדרדרו אותו למצב הזה או שמא הגרעין הסורר היה שם תמיד? אני בטוח שכל צופה יחווה זאת אחרת וזאת לזכותו של הסרט.
"כולם במשפחה שלנו" אינו חווית צפייה קלה במיוחד ויש לו קומץ סצנות שמעט מורחות אותו, אבל הוא סרט חזק שאני ממליץ עליו מאוד.

הקרנה נוספת: יום ב', 8.10, 14:00 (טיקוטין)

"ברברה" – Barbara
נציג גרמניה לאוסקר הקרוב, אך על אף הזכייה בפרס הבימוי בברלין והיותו סרט יוצא דופן – קשה לי לראות אותו נכנס לחמישייה. מאוד מקווה שאני טועה.
הבמאי כריסטיאן פצולד הוא כבר שם דבר בגרמניה ואם אינני טועה עדיין מקוטלג תחת "הדור הבא" במדפי האוזן השלישית. אני ציפיתי עד כה רק בסרטו "יריחו" שהוקרן בירושלים לפני כמה שנים, אבל לא זכור לי שהסרט הזה ריתק אותי במיוחד. "ברברה" זה כבר סיפור אחר.
אני לא יודע אם זה לינק שהמוח שלי עשה למרות שזה לא בהכרח קשור למציאות – אבל אני חושב ש"ברברה" נעשה כהמשך ישיר לטרילוגיית האישה הגרמנייה של ורנר ריינר פאסבינדר (הבמאי האהוב עלי. לכן אני מסייג את הקביעה הזו שלי במחשבה שאולי זו אסוציאציה אישית ותו לא), ואני אסביר: שלושה דברים משותפים לסרטו של פצולד עם הטרילוגייה. קודם כל הבחירה בשם הסרט על שם גיבורתו. אחרי "לולה", "ורוניקה פוס" ו"נישואיה של מריה בראון" של פאסבינדר, קשה לחשוב על במאי שבא ממסורת של קולנוע גרמני שלא יחשוב על הקישור הזה כשהוא מעניק לסרטו שם כמו "ברברה". על אותה תפיסה תמתית, שני הבמאים השתמשו בגיבורה נשית בעלילה הממוקמת בתקופת עבר של מכורתם כדי לספר לנו משהו על ההווה.
שני הדברים הנוספים שהקפיצו אותי לפאסבינדר היו דווקא טכניים – הראשון הוא עיצוב הסאונד, שנשמע כמעט כולו כאילו הוקלט באולפן ולא בשטח. נקישות עקבי נעלי הגיבורה על המדרכות והפרקט מועצמים בכוונה, וכמה דיאלוגים נשמעים נקיים מדי, סטריליים, ממש כמו בקולנוע האירופאי של שנות השבעים. בנוסף לכך ההקפדה על עיצוב הפריים של "ברברה" מאוד מזכיר את זה של ילד הרע של הקולנוע הגרמני אבל כמובן שהוא הרבה פחות יצירתי.
"ברברה" מספר על רופאה ממזרח גרמניה ששואפת להגר אל אהובה שבמערב אך עד שתקבל את האישור – אם בכלל – היא מוצבת בבית חולים פרובינציאלי קטן, ועל האינטרקציה שלה עם הרופא האחראי שם. את הגיבורה מגלמת נינה הוס – שחקניתו הקבועה של פצולד – והיא מצויינת כמו שהיא יפה. והיא ממש יפה. הסרט מתקדם באיטויות רבה, לא מסגיר פרטים בכח, והצופה משלים את הפרטים לבד במוקדם או במאוחר. זה מצריך לא מעט סבלנות ותשומת לב אבל זה ממש לא קשה בהתחשב ביופי הויזואלי של הסרט (ואיכות ההקרנה המרשימה של אולם רפפורט בוודאי תומכת בזה).

הקרנה נוספת: יום שבת, 6.10, 18:30 (רפפורט)

"המאסטר"- The Master
והנה לעניין המרכזי של היום, איך שלא מסתכלים על זה.
הבמאי והתסריטאי פול תומס אנדרסון הגיע למצב שבו כל סרט חדש שלו מקבל איזושהי הילה של קדושה עת יציאתו. כמעריץ מושבע של אנדרסון אני חייב להגיד שאני מברך על זה, אבל אני חושב שגם צופי הקולנוע שאינם נמנים על כל סרטיו (המפורסמים ביותר הם "לילות בוגי", "מגנוליה" ו"זה ייגמר בדם") חשים איזו התרגשות כאשר עוד סרט שלו יוצא.
זה מסעיר אבל זה גם קצת מעייף. הצורך הזה לקבל יצירת מופת כל פעם מחדש בידיעה שזה לא תמיד יקרה. אז אני נורא רוצה לקפוץ כאן ועכשיו על הספה ולצעוק "הנה, עוד יצירת מופת מאחד הקולנוענים הגדולים שקמו לנו!" אבל אני אתאפק עם זה מכיוון שהוא סרט מורכב ועמוס מדי ואני חושב שזה יעשה עוול גדול לי, לכם ולסרט אם אפסוק עליו בנחרצות כשעתיים לאחר שסיימתי לצפות בו.
אני כן יכול להגיד לכם שהעיצוב של הסרט הוא ללא רבב ורמת הפרטים היא מרהיבה (עבודת העיצוב של ג'ק פיסק ודיודי קרנק היא, נכון לשנייה זו, הבחירה שלי לאוסקר) ואני יכול לספר לכם שבעיני התפקיד של חואקין פניקס הוא פלא עולם שמיני. לא פחות מזה. מהצד השני אני גם יכול להגיד לכם שאני לא בטוח אם הסרט הזה באמת צריך 138 דקות ואולי טוב היה אם מישהו היה מהדק אותו פה ושם.
מצד שלישי – לא משנה מה יגידו דברי הימים ואיך אתעורר מחר: במשך זמן צפייה ארוך הרגשתי שאני בידיים בטוחות של במאי שמבין קולנוע כמו שבודדים בעולם הזה מבינים. אני הייתי שלו לגמרי.

הקרנה נוספת: יום ה', 4.10, 22:15 (אודיטורים). באותו היום נפתחות גם ההקרנות המסחריות ברחבי הארץ.

תגובות

  1. פבלו הגיב:

    אה… עוד לא מדברים על המאסטר? טוב, אולי עדיף…

    אבל מסקרן אותי משהו. טרנטינו אמר לאנדרסון שהוא מעריך מאוד שאין אף סט פיס ב"זה יגמר בדם". וברור שיש שם, למשל כשמגדל הנפט קורס….

    אבל יש משהו מעניין במה שטרנטינו זיהה בקולנוע של אנדרסון, לדעתי, שבשני הסרטים האחרונים הוא הולך וממעיט בסצנות "שיא".

    אפשר להגיד שאולי הפתיחה של הסרט היא סט-פיס (set-piece), אבל בהמשך המאסטר הולך ונרגע. ניכרת שליטה קולנועית מדהימה, אבל אין איזו "התרוממות" (קראתי באמת איפשהו שמישהו מתלונן שהסרט לא מתרומם… אבל הוא כולו מרומם, רק לא בדרך המקובלת, אפילו לא אצל אנדרסון)

    אם בעבר התרגלנו לסצנות פסיכיות בקולנוע שלו, הן עדיין כאן, אבל הן מטופלות כבדרך אגב מבחינה קולנועית. זה לא מינימליזם, ולא איפוק, אבל זה סוג של אנטי סט פיס. וזה מרתק.

    בקיצור, מי שם הולך לראות את המאסטר צריך לכוון את החושים שלו מחדש. לא לצפות ל"לפנים" אלא לגלות (כל אחד לפי טעמו ורגישותו) שכמעט כל סצנה שם היא סטפיס מובלע, סטפיס שלא מצהיר על עצמו שכזה. סטפיס שהוא אנטי-סטפיס.

    על הקשר של זה לתוכן, ועל מחשבות אחרות שמספיילרות, פעם אחרת…

  2. ירדן הגיב:

    טרנטינו דווקא אומר בדיוק כמוך שסצינת כיבוי שריפת הנפט is absolutely positively a set piece, a brilliant set piece.
    לא התרגשתי ככה מיציאה של סרט מאז "זריחה" של מורנאו, ואז עוד הייתי ילד

  3. דנית הגיב:

    שאלה לפבלו: וואט דה פאק איז סטפיס מובלע? שלא מצהיר על עצמו ככזה? (לפשוטי העם בינינו שראו את הסרט והתקשו להבין את המורכבות שלו..)

    1. (כן, לא זכרתי איך הולך הקטע עם טרנטינו – הוא קודם אומר שאין, ואז אומר שיש… נכון? אולי כדאי לחפש אותו ולשים אותו כאן כלינק?)

      סטפיס מובלע: קשוקשים שלי כדי לנסות להבין ולנסח את הייחודיות של הסגנון של אנדרסון בסרט הזה.

      ככה בלי מחויבות לדיוק, כי זו רק תגובה לפוסט:

      סט-פיס (SET PIECE), נחשב לקטע בתוך הסרט שבו הבמאי מגיע לאיזשהו ביטוי של שיא סגנוני. לרוב זה גם מגיע ביחד עם איזשהו שיא תסריטאי. אבל זוהי סצנה שבה הבמאי מראה כמה שהוא במאי גדול, מה הוא מסוגל לעשות. למשל – הרבה פעמים, בסרטי רוצחים, סצנת הרצח היא סוג של "סט-פיס". איך לצלם את הרצח בצורה חדשה, מרשימה, וירטואוזית.
      היצ'קוק – אם אני לא טועה – נהג להגיד שהשאיפה היא שיהיו איזה שלושה סט-פיס בכל סרט. ובעצם כל הסרט מוביל לרגעי השיא האלה (אולי אני מערבב בין שני ציטוטים שונים שלו… אבל העיקרון הוא שהסט-פיס זה סוג של רגע שיא, לא רק מבחינה דרמטית, ולא בהכרח מבחינה דרמטית, אלא בעיקר מבחינה קולנועית)

      פי.טי. הוא סוג של גאון של "סט פיסים", עכשיו עולה לי לראש סצנת המפגש בהוואי מתוך "מוכה אהבה" עם המוזיקה של פופאיי, אבל יש עוד מלא – זה הסצנות האלה שבהם אתה עושה "וואו!" או "מדהים" או "איזה מניאק". סצנות שגומרות לך להגיע לאורגזמה קולנועית.

      כשראיתי את המאסטר נזכרתי בעניין שטרנטינו התבלבל בהתחלה וחשב שאין סטפיס ב"זה ייגמר בדם" ואז תיקן את עצמו. וחשבתי ש"המאסטר" הוא עוד יותר קיצוני בכיוון הזה. כלומר, קשה להגיד שמדובר בסרט "קטן" או "מאופק" – עדיין יש את הוירטואוזיות והביטחון העצמי בבימוי שמאפיינים את אנדרסון – אבל התחושה שלי הייתה שהוירטואוזיות הזאת פחות "מוחצנת" ולכך התכוונתי ב"סטפיס מובלע" – כי יש קטעים קולנועיים מדהימים ומרשימים, אבל הם לא "שוויצרים".

      אני ממליץ למי שהולך לראות את "המאסטר"

      להבין שבעיקר בהתחלה יהיו קטעים קולנועיים מרשימים – כל הפתיחה היא באמת וירטואוזית, אבל ככל שהסרט מתקדם הוא הולך ונהיה איטי וקאמרי יותר. אפשר להגיד "אנטי-וירטואוזי" (שזה מאוד שונה מ"לא-וירטואוזי" – אז אפשר להגיד שמה שהוא עושה זה סט פיסים שהם סוג של "אנטי-סט-פיס". כאילו הוירטואוזיות מכרסמת בעצמה.

      מה שיפה אצלו זה שכל הרבדים ועומקים הקיימים עוברים דרך הניואנסים, בקטן – ואז זה סוג של סטפיס של ניואנסים.

      שמעתי מאנשים שמתלוננים ש"המאסטר" סרט יפה, אבל שהוא "לא מתרומם". אני חושב שהוא "לא מתרומם" בכוונה. כי הוא במילא מרומם מההתחלה. הוא עדיין הולך על גדול, זה לא "סרט מאופק" או "סרט קטן", אבל הגודל שלו מטופל בצורה יחסית שקטה.

      אוקי, סליחה על הדוגמה הסקסיסטית וכו', אבל בהשראת "לילות בוגי" אני רוצה לתת הדגמה אלגורית:

      ב"בוגי נייטס" אנדרסון מראה את הזין הגדול שלו גם בתוך הסרט, וגם כבמאי. הוא שולף ואומר "תראו איזה גדול יש לי (נניח לרגע שזה קובע).
      ב"המאסטר" הוא כאילו לא צריך להראות שהזין שלו גדול. הוא פשוט יודע שהוא גדול, ואנחנו כבר יודעים שהוא גדול, אז הוא לא חייב להראות לנו אותו.

      זה די מרשים

      יש כאלה ששמעתי שמתלוננים שלא ברור מה הוא רוצה –
      כמו בסרטים אחרים שלו, אפשר להגיד ש"האמסטר" ממשיך לעסוק ב"היבריס", ביומרנות.
      וגם ביחסי חונך ומחנך / אב-בן.

      אבל "המאסטר" גם שואל שאלות של "מי אני?", "איך אני בונה זהות"? וגם "איך אני מוצא את האיזון בין החיה לבין האדם", בין היצר לבין השכל, בין יכולת אינטלקטואלית מושגית ולבין תשוקה.
      בעצם – אולי, איך הדברים האלה חיים ביחד, מתנגשים, משלימים אחד את השני, אולי, אבל בלי שום יכולת להגיע לאיזון.

      כמובן גם מעלה אלף דברים נוספים ויהיה מרתק לדעתי לקרוא את הפרשנויות והמחשבות של האנשים כאן.

      אבל כדאי להגיע ל"מאסטר" רגועים.

      כי המבנה של הסרט הוא כזה שמתחיל בגדול ואז הולך ונהיה איטי, קאמרי, סגור ותמוהה יותר. וכן, הוא דורש מאתנו להיות סבלניים, ולחשוב, ולחפש את המשמעויות והעומקים שלו גם לאט לאט, ולא מייד.

  4. דיסקו הגיב:

    פבלו יקירי,
    בחייאת, תשתדל להמשיך לכתוב כאן תגובות.
    זה מצויין. כל ההבחנות של הסט-פיס הזה שמעולם לא היכרתי את המושג כמושג, אבל הבנתי אותו בלי מילים.
    כמעט כל סרטי הסנדק מסתיימים בסט פיס. זה היה הסמל של קופולה.
    היה גם מישהו שאמר פעם , שבסופו של דבר , אתה זוכר מסרט טוב רק 3 רגעים נפלאים. וזהו.
    ואם יש לך אותם, השגת את מה שרצית.
    בקיצור, תגובה מצויינת. תודה, חג שמח.

  5. michael14111987 הגיב:

    פבלו תודה על שיעור הקולנוע הקטן! מעולם לא שמעתי על המושג סט פיס… תודה!

  6. מורן הגיב:

    תודה גם ממני. (:

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.