• פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • סרטים חדשים: ״שוטר על הדרך״
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • ״לייט נייט״, סקירה
  • ״אישה עובדת״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

פסטיבל חיפה 2012: היום החמישי

4 באוקטובר 2012 מאת אור סיגולי

בוקר כאוטי במיוחד חיכה לי אתמול. אין ספק שנקודת האמצע של הפסטיבל היא מהקשות ביותר שיש כשהעייפות מחלחלת והאורינטצייה מטשטשת.
בחמישה לעשר בבוקר התייצבתי באולם טיקוטין – אחרי מעט מאוד שינה אך עם המון מוטיבציה – רק כדי לגלות שהסרט בכלל מוקרן בסינמטק. עשיתי את הדרך בהליכה מהירה ואפילו הגעתי בזמן אבל ממש מזיע. מה שכן, האולם היה מלא עד אפס מקום ולכן לא הכניסו בעלי תגים. לא אמרתי נואש והלכתי לחדר העיתונות לבדוק אם נותר כרטיס ששמור ליחסי הציבור. נותר רק אחד ומיהרתי חזרה לסינמטק.
המקום הפנוי היחיד באולם היה ממש באמצע ומכיוון שלא היה לי נעים להפריע לחצי אולם, החלטתי לעמוד בצד. חצי שעה צפיתי בסרט בעמידה עד שאחד הצופים התייאש ויצא, ואני תפסתי את מקומו.
ההקרנה של הסרט הבא התאחרה בחצי שעה בגלל בעיות בתרגום הסימולטני. בעיות מסוג הזה הן אכן מבאסות, אבל סביר שבאופרציה כל כך מורכבת כמו פסטיבל סרטים דברים כאלה יקרו פה ושם. לקהל המעוצבן של הסרט זה לא שינה, והדקות הראשונות לוו בצעקות ובמחיאות כפיים. בלי קשר, גיליתי שאיבדתי את העליונית שלי איפשהו.
כשהסרט הסתיים באיחור רצתי לאודיטוריום לסרט נוסף שהחל ממש בדקה הזו ורגע לפני שנכנסתי נזכרתי שהשעה 15:00 וכל מה שמתדלק לי את הגוף אלו שתי כוסות קפה. ברגע הזה עצרתי והחלטתי להמיר את הסרט בארוחת צהריים ולהרגע קצת.
משם העניינים כבר הפכו להיות שפויים יותר ואפילו מצאתי את העליונית שלי. נצחון.

החלק הבאמת מרשים היה ששלושה מתוך ארבעת הסרטים שראיתי אתמול היו ממש מצויינים, ואחד מהם היה קצת פחות, אבל חמוד ביותר.

"הקיר" – Die Wand
אז אחרי כל הכאוס הגעתי להקרנה של הסרט האוסטרי "הקיר" שמבוסס על רב מכר של מרלן האוסהופר, ואכן מקורותיו הספרותיים של הסרט מאוד בולטים. ישנו קול-על רצוף של הגיבורה (שלא מוציאה מילה מהפה בסאונד דיאגטי) והרעיון הבסיסי הוא אלגוריה שבמהותה היא ספרותית מאוד: אישה כותבת את יומנה בבקתה קטנה באיזור כפרי של אוסטריה. מהר מאוד אנחנו מבינים שאותה אישה כלואה בתוך העמק היפה הזה על ידי קיר שקוף שמונע ממנה לצאת, ודרכו נדמה כאילו העולם קפא. הסימבוליזם מאוד מובהק בכל סצנה.
על אף הקירבה לספרות, "הקיר" הוא סרט מרהיב. השימוש בנופים הוא עוצר נשימה בכל רגע ובכל דקה והופעתה של מרטינה גדק ("חיים של אחרים") הוא לא פחות מפלאי. בלי מילה אחת היא הופכת לנגד ענינו מאישה מודרנית ליצור הישרדותי שחי בשביל לחיות והכל עובר דרך עיניה והבעותיה. באמת יוצא דופן.

"פיאצה פונטנה: הקשר האיטלקי" – Romanzo di Una Strage
נתחיל בזה: מכל סרטי הפסטיבל, זה הסרט שעבר לי הכי מהר, על אף שאורכו מעט מעל שעתיים.
מדובר בדרמת מתח בהפקת ענק עמוסה דמויות ופוליטיקה כמו שהאיטלקים יודעים לעשות נהדר. כמו רומן עב-כרס ומרתק (הסרט גם מחולק לפרקים) נגללת בפנינו התסבוכת הפוליטית של איטליה בסוף שנות השישים, כאשר הייתה קרועה במאבק בין האנרכיסטים לניאו-פאשיסטים ומעליהם סוככים סוכנויות הביון, המשטרה והממשל. הסרט בוים במקצועיות מרשימה על ידי מרקו טוליו ג'ורדנה שכבר ריגש אותנו עם הפרוייקט העצום שלו "קסם הנעורים" משנת 2003.
לא תמיד קל לעקוב אחרי כל מי שעושה מה בסרט, בגלל עומס הפרטים, אבל כמה שזה מרתק! השחקנים מלוהקים נהדר, העיצוב האומנותי ללא רבב והקצב מתקדם מעולה. אם לא תספיקו לתפוס אותו בהקרנה הבאה (ואני ממליץ מאוד לעשות זאת) חפשו אותו כשיגיע לספריות הדי.וי.די. אולי צפייה ביתית בה אפשר לעצור רגע ולהיזכר מי הוא מי ומה תפקידו בכוח, תקל על אלו שמתקשים בלקרוא תרגום לאנגלית.
בכל מקרה, מדובר באחד האהובים עלי בפסטיבל, אבל עם חיבתי לקולנוע האיטלקי ולדרמות פוליטיות, הייתי קהל מכור מלכתחילה.

הקרנה נוספת: יום ש', 6.10, 21:00 (רפפורט); יום ב', 8.10, 16:00 (רפפורט)

"רובוט ופרנק" – Robot & Frank
דרמת פנטזיה מתוקה בכיכובו של פרנק לנג'לה (מועמד לאוסקר על "פרוסט/ניקסון") במרכזה פורץ מזדקן ועל הקשר שהוא מפתח עם רובוט משוכלל. באמת, על זה הסרט.
אין לי הרבה מה להגיד על הסרט מעבר לזה שהוא סרט חמוד מאוד המיועד לכל המשפחה ולנג'לה שחקן אדיר.

"שש פעמים"
זהו בלי ספק הטוב מבין הסרטים שהוצגו עד כה – וגם סביר מאוד שהוא המצטיין מבין כל סרטי התחרות (ובואו נודה באמת. ראיתי את כולם).
גורפינקל והתסריטאית רונה סגל מגוללים באופן חכם, נטול קלישאות ובעיקר עוכר שלווה את כל השגיאות שעושה גילי, נערה הרצליאנית צעירה, כדי לקבל אהבה מחבריה לתיכון. הסרט מתרחש ברחובות ומקומות הבילוי של גוש דן ומתאר באופן נוקשה אך מהפנט את ההידרדרות המוסרית של התיכוניסטים, מבלי לגלוש לדמגוגיה או השתלחות.
סיון לוי, בתפקיד גילי, היא פשוט עילוי. האמינות אותה היא מייצרת בויה-דלה-רוזה שעוברת גילי ממש מכווצת את הבטן. לוי הצליחה לייצר בי כלפיה כעס, צער וחיבה גדולה, והכל באותו זמן נתון. לדעתי היא נותנת פייט חד משמעי לחגית דסברג, לזוכת האופיר הדס ירון ולמועמדת אסיה נייפלד ("חדר 514" שיוקרן בהמשך) בדרך לפרס השחקנית של התחרות.
גורפינקל הוציא משחק מעולה גם משלושת הבנים שסובבים סביבה: אביתר מור, רועי ניק (שבקרוב נראה אותו מרשים גם ב"רוק בקסבה") וניב זילברברג. שרק דה מאיו צילם עיר צבעונית ומבשרת רעות, והעריכה של אריק להב-לייבוביץ' עוזרת לבימוי והצילום לתפוס את הצופה בגרון ולחוות הזדהות אמיתית כמעט עם כל אחת מהדמויות.

אז זהו. חצי פסטיבל מאחורינו. הסרט המרכזי של היום הוא "זו רק הרוח" של בנס פלגיאף, אותו אראיין מחר. מבחינת התחרות הישראלית, יוקרן "מנתק המים" האהוב עלי מאוד של עידן הובל. אני אנסה לתפוס גם את ההקרנה הנוספת של "עוד לא ראיתם כלום" של אלן רנה ואולי, אם אני אהיה במצב, אלך לראות שוב את "כל השוטרים הם נבלות". אבל אני לא מבטיח…

תגובות

  1. אודי הגיב:

    גם אנחנו ראינו אתמול את "רובוט ופרנק" אבל כנראה לא את אותו הסרט….
    הסרט מאוד שיטחי כמו הדמויות המופיעות בו שלא מתפתחות לשום מקום וכמו העלילה בעלת הפוטנציאל הקומי שפשוט לא ממריאה לשום מקום. אף אחת מהדמויות לא נוגעת ללב וחבל. "הטיפול" בנושא האלצהיימר חובבני וחוטא לאמת. לנו ממש לא היה ברור איך פיגורות כמו סוזן סרנדון וליב טיילור (פיגורה במובן אחר…) הסכימו להשתתף בסרט. נרדמתי, התעוררתי, נרדמתי, התעוררתי. חבל שלא המשכתי לישון. אם זאת נראה שחלק מהצופים נהנה ואף צחק מעט במקומות הנכונים. במילה אחת: בזבוזמן.

  2. לביא הגיב:

    מישהו ראה את "אחות" או "לילה אחד" ויכול לחוות דעה?

  3. גם אתה וגם איתן אוהבים את "שש פעמים". לגמרי לא מבין אתכם. הסרט חרפן אותי לגמרי.
    לא מסכים שהוא "נטול קלישאות" – העילגות הכביכול אותנטית של בני הנוער שם, היא שטחית מדי. כמו גם תעלולי מאפ"י של עומרי שטיין. והוא גם לא "נטול השתלחות", אלא להיפך, משתלח באופן גורף. אני מתרשם שהצלחת לפתח חיבה כלפי סיון לוי, כי אני הרגשתי שאני מאוד רוצה, אבל התסריט פשוט מונע זאת שוב ושוב. לפירוט, תראה מה איתן כתב ומה עניתי לו. http://eithanwe.wordpress.com/2012/10/04/%D7%A4%D7%A1%D7%98%D7%99%D7%91%D7%9C-%D7%97%D7%99%D7%A4%D7%94-2012-%D7%94%D7%99%D7%95%D7%9D-%D7%94%D7%A8%D7%91%D7%99%D7%A2%D7%99/

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.