• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

פסטיבל חיפה 2012: היום השלישי

2 באוקטובר 2012 מאת אור סיגולי

אז לפני שנדבר קצת על היום שהיה, ברצוני להפנות שאלה מרכזית אל אילו מבין קוראינו שמשתייכים לקבוצת צופי קולנוע מעל גיל 45: אני חייב להבין, ואני שואל בשיא הרצינות, מה האובססיה שלכם עם סוכריות בזמן צפייה בסרט? אתם לא חושבים שתשרדו שעה וארבעים בלי מנת עששת עטופה בחומר הכימי המרעיש ביותר שנוצר? זה יפיל אתכם? לא תצליחו להבין על מה הסרט בלי שתדחפו את זה לפה?
ונגיד שאתם לא יכולים בלי זה, האם חלק מהקונספט מחייב להתחיל לחטט בתיק ולדוג את הדבר הזה בשנייה שכבים האורות והסרט מתחיל? אין מצב שאתם נזכרים בזה 90 שניות לפני?
וזה עוד טוב. היום גם היה אירוע בטיקוטין באיזשהו שלב ב"הילדים של סרייבו" שמישהו החליט שלא רק שלא בכבוד שלו לכבות את הנייד, הוא גם טרח לענות לו ולנהל שיחה של שתי דקות באמצע שהסרט רץ.

כל פעם מחדש אני נדהם מהבורגנות.

אבל עזבו את זה, היו לנו ארבעה סרטים היום. ועל כולם אני רוצה לספר לכם קצת.

"הילדים של סרייבו" – Djeca
אין לי הרבה דברים רעים להגיד על נציג בוסניה לפרס האוסקר. הוא באמת סרט ראוי שעשוי כהלכה עם משחק מצויין ולא מעט סצנות יפות. הבעיה שלי היא שכבר ראיתי את הסרט כל כך הרבה פעמים שזה אפילו לא מקוטלג תחת "דה-ז'ה-וו".
גם אתם ראיתם את הסרט הזה בעבר. אני אתאר לכם אותו ותגידו לי שזה לא מוכר לכם: יש לנו דמות ראשית (לרוב נערה, אך לא מחייב) ששייכת למעמד החברתי היחסית נמוך בסביבה קשת יום במדינה אירופאית כלשהי. לדמות הראשית יש משימה מרכזית בחייה והיא לדאוג לקרוב משפחה נזקק תוך כדי שהיא מקריבה את עצמה למענו יום-יום בעבודות שחורות ובאופן סיסטמטי מתעלמת מחיזוריו של גבר נאה אך שלוכי מהשכונה. את כל סיפור המעשה הזה אנחנו נחווה בשוטים ארוכים של שיטוטים בחדרים ורחובות כאשר יותר מחצי סרט כל מה שנראה הוא את העורף של הדמות הראשית נכנס ויוצא מפוקוס תוך כדי הליכה קדימה. נשמע מוכר, נכון? "סרטי עורף" אני קורא להם. כשהאחים דארדן זכו על כזה סרט בפסטיבל קאן של 99 זה אולי נחשב מרענן. אחרי שזה הפך להיות סוג של בון-טון אירופאי, אז קצת פחות.
ושוב, זה לא אומר שהסרט לא יהיה טוב. גם במקרה שלפנינו יש לא מעט דברים יפים. אבל השטאנץ הזה כבר מתחיל להתיש את עצמו.

הקרנה נוספת: יום ד', 3.10, 18:00 (טיקוטין)

"המכולת של קמיהאטה" – Kamihate Store
צר לי לבשר לכם ששיא השעמום שנקבע אתמול עם "מעבר לגבעות" (שהורכז כנציג רומניה לאוסקר, מסתבר) נשבר לרסיסים תוך פחות מ-24 שעות. המחזיק בתואר הוא "המכולת של קמיהאטה" של טאטסויה ימאמוטו, המספר על אישה המנהלת חנות שהפכה בחלוף השנים לתחנה האחרונה של מתאבדים. לזה הוסיפו היוצרים (כנראה מתוך צורך להוסיף כמה דקות לסרט בשביל שיהפוך לפיצ'ר, כי אני לא רואה סיבה הגיונית מזו) סיפור הקורה במקביל ובו אחיה של אותה חנוונית מורבידית, איש עסקים כושל, מתאהב במלצרית חד הורית.
האמת היא שזה לא לגמרי בסדר מצדי ליפול ככה על הסרט, כי הרי ידוע שדרמות מהמזרח ואני זה לא משהו שהולך ביחד. כל כמה חודשים אני מנסה להתקרב לאיזו דרמה מזרח-אסייתית כלשהי ובסוף יוצא שאני מבקש את נפשי למות. משהו בקצב המדוד והמאוד מסויים הזה לא נתפס עלי כפי הנראה, ולכן היופי הספציפי שהסרטים האלה מביאים עימם מתבזבז עלי. אלא אם כן יש בו אלמנטים קיצוניים של אלימות, סביר שלא אשאר בעניין עד תומו. הדרמה היפנית האחרונה שממש אהבתי היא "המלאך השיכור" של קוראסווה.
זה סרט משנת 1948.
אבל האמת שנראה לי שהסרט הזה לא יכול להתפס בדברי למעלה כתירוץ. שעה וארבעים של שעמום שצ'כוב בעצמו היה מתפלפ מהם.

הקרנה נוספת: יום ה', 4.10, 12:00 (טיקוטין)

"דמין" – Imagine
ואז הגיע ה-peak היומי. כמו אתמול, סרט אחד לפני האחרון של אותו היום.
ב-2008 הבמאי הפולני אנדז'יי יקימוסבסקי שבה את לבבות צופי פסטיבל חיפה עם סרטו "טריקים" שלדעתי גם הוקרן באופן מסחרי בארץ. ראיינתי אותו בזמן שהיה בפסטיבל אז.
סרטו החדש מתרחש במנזר המשמש גם כבית ספר לילדים עיוורים. מורה חדש ועיוור עם שיטות לימוד לא מקובלות מגיע למקום וסוחף אחריו את הילדים ואת אנשי המקום, אם כי משהו לא לגמרי מסתדר עד הסוף עם אותו מורה כריזמטי.
זה אולי נשמע כבד אבל זה הכל חוץ מזה. "דמין", על אף הלוקיישנים המועטים, הוא סרט עם נשמה ענקית. הילדים העיוורים מקסימים באופן קיצוני ומערכת היחסים שנוצרת בינם לבין המורה היא תמיד מרתקת. הסרט מצליח לרגש, להצחיק, למתוח ולכווץ את הלב כל סצנה יותר מקודמתה.
קבלו את הסרט הזה כהמלצה היומית ואני אפילו מציע לחברות ההפצה בארץ להניח עליו את הידיים ולהפיץ אותו בקולנוע המסחרי. הקהל הישראלי אוהב סרטים כאלה ועל פי כמות החיוכים והעיניים האדומות בסוף ההקרנה, הוא יאהב גם את "דמין".

הקרנה נוספת: יום ד', 3.10, 17:30 (קריגר)

"אייס מן" – The Iceman
אריאל ורומן הוא תל אביבי שלמד קולנוע בארה"ב. זהו סרטו השלישי והוא הופק על ידי אהוד בלייברג ואבי לרנר, שני אנשי מקצוע משופשפים שעשו לא מעט עד היום. הסרט צולם בארצות הברית עם שחקנים אמריקניים אבל חלק משמעותי מהצוות הוא ישראלי (בינהם העורך, הצלם והמלחין). אז קודם כל צריך להגיד: שאפו אדיר על ההפקה של הסרט הזה. הוא נראה מצויין ויש לו קאסט שחקנים חלומי שכולל את מייקל שאנון שהוא תמיד נפלא ("סערת רוחות", "אימפריית הפשע"), ריי ליוטה (האמת, די מאכזב), וינונה ריידר, כריס אבנס ("קפטן אמריקה") והופעות אורח של ג'יימס פרנקו ואדוארד ג'יימס אולמוס.
עם זאת, לצערי, אני חייב לומר שהסרט לא ישב עלי טוב בכלל ושיש לי בעיות מאוד קשות עם הכתיבה שלו. אבל, במיוחד אחרי ההקרנה של אתמול, אני ממש לא מעוניין להרוס את החגיגה. אולי נדון בו בהמשך, אבל כרגע פשוט נשאיר את זה ככה.
אבל שוב, הפסקה הזו לא עומדת בסתירה לכך שורומן-את-בלייברג הרימו סרט פשע תקופתי שנראה טוב, נשמע טוב ומתהדר בשאנון ואבנס – זהו הישג שהוא לכל הפחות מעורר קנאה.

הקרנה נוספת: יום א', 7.10, 22:00 (רפפורט)

בנוסף לכך, היום נפתחה התחרות הישראלית לקולנוע עלילתי עם "החיים בינתיים" של ענר פרמינגר, סרט שייזכר בתור תפקידי הראשון בקולנוע. גם אם זה לשלוש סצנות וארבעה משפטים.
אין תפקידים קטנים וכו' וכו'.

מה קורה היום, אתם שואלים? אז קודם כל יש את אירוע הפרינג'ידר המעניין במיוחד במועדון הביט. ב"עכבר העיר" תוכלו למצוא ראיון שקיימתי עם מקימי המיזם המדליק הזה. זה מתחיל ב-15:00 ומסתיים בלילה.
פבלו אוטין שלנו המליץ על "ארץ אחרת" שיוקרן ב-17:00 בערב בקריגר, ואני בעיקר מסוקרן מסרטה של היאם עבאס "הירושה" שיוקרן ברפפורט בערב.
נתראה וכאלה.

תגובות

  1. Hagai הגיב:

    קטע! היינו בהקרנה של הילדים של סרייבו עם ההוא שענה באמצע והתחיל לסגור עסקים בסלולרי. זה היה מביש!!
    לגבי הסרט – כל מילה נכונה !

  2. דורית הגיב:

    …. באשר לסוכריות – מעצבן !!!!! ג'וליאן בארנס בסיפור "דריכות (מתוך "שולחן הלימון") מתעצבן גם הוא: " ….. כפי שאמרתי זה היה קהל רגיל. 80% שוחררו באותו יום מבתי החולים העירוניים, ובהם משוחררי אגף הריאות ומחלקת אף-אוזן-גרון שקיבלו עדיפות במשרד הכרטיסים. הזמן כעת והבטח לעצמך מקום טוב יותר, אם עוצמת השיעול שלך גבוהה מ-95 דציבלים….. so there – בעיה כלל עולמית של כל גיל ומגדר….

  3. michael14111987 הגיב:

    בפעם הבאה תיגש לאדם המפריע ותחרים לו את הפלאפון, שילמד קצת נימוסים.
    ותודה שוב על הסקירה! חבל רק שאין טריילר לסרט הבוסני, אך אני חובב של האחים דארדן
    אז מניח שאשים אותו ברשימת הצפייה גם ללא טריילר 🙂

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.