• הסיפור של אולפן הקולנוע ״הנד מייד״, שהוקם בטעות
  • סרטים חדשים: ״מי שעומד מאחורי...״
  • ״השיר של רוז״, סקירה חצויה
  • ״ילדים טובים״, סקירה
  • פרזיטים
  • ״היו זמנים בהוליווד״, סקירה
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן: ״יהודי טוב״
  • The Art of Self Defense :מחכים לתרגום
  • טוויסט בעלילה: וידוי של אדם שלא חושש מספוילרים
  • מידסומר
  • ״סיפורים מפחידים שמספרים בחשיכה״, סקירה
  • הכירו את
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוגוסט 2019
  • ״מהיר ועצבני: הובס ושואו״, סקירה

השלמות פסטיבל חיפה וסיום פסטיבל אוטופיה 2013

30 בספטמבר 2013 מאת עופר ליברגל

היום הוא היום האחרון של פסטיבל אוטופיה, שבין היתר יציע הזדמנות לראות את הסרט האחרון שכתבתי עליו בפוסט זה – "דו"ח אירופה" (17:00 באולם 1 של הסינמטק). מדובר בסרט הזוכה בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, שיכריז הערב גם על הזוכה הישראלי שלו. אבל נתחיל דווקא עם סקירות קצרות על סרטים מפסטיבל חיפה שהסתיים בסוף השבוע, ועם סרט טורקי שאני חייב לפתוח את דבריי בדיון עליו, אף על פי שאור כבר עשה זאת.

באושר ועושר
Lifelong
(Hayatboyu)

מדובר בסרט פשוט, עדין, מורכב ודי מדהים בעוצמה שלו, עבורי בעיקר בחלק האחרון שאור פחות אהב. בשיחה עם הקהל בסוף הסרט, הבמאית אסלי אוזגה ציינה כי כתבה את הסרט כסוג של תרופה מקדימה לעתיד: הסרט הוא על מה שהיא פוחדת שיקרה בחייה בעוד כמה שנים. היא בנתה מן החשש הזה סיפור פשוט, שהוא בעיקר וריאציות על סיטואציה נתונה: מה קורה שהכסף והמימוש העצמי פשוט לא מספיקים. אלה, אמנית (דפנה הלמן) שמציגה בגלריה יוקרתית, נשואה לקאן, אכריטקט מאוד מצליח (האקן צימנסר) והם מנהלים חיי רווחה בחברה הגבוהה של איסטנבול. לזוג בת אחת, החיה הרחוק מן הבית עם בכיר ליבה אבל שומרת על קשר טוב ובאה לבקר אותם (וגם זוכה לביקור מצד ההורים). אבל משהו בחיים שלה לא מספק, חסר, שגרתי מדי.

אחד מן הצופים שאל את השחקנית איך זה היה לעבוד כאשר ברוב הסרט אין הרבה טקסט, או שהטקסט לא אומר את מה שהדמות מרגישה. השחקנית אמרה שהרגש היה ברור לה ובאמת, אני הרגשתי שהעמדת הדמויות בפריים אומרת את הכל – ומה שלא אומרת העמדה, אומרת השתיקה, המשחק של הדמות. הסרט עושה שימוש יפה בבית מעוצב (שלקח להפקה כמעט שנה למצוא) ההופך לעוד גיבור בעלילה והמתאר בו זמנית את היופי והניכור בחיי המעמד הגבוה, בדומה לסרטים של אנטוניוני. אף כי בכל הקשור לתיאור מערכות היחסים בין הדמויות, האב הרוחני הבולט, שאף זוכה לתודה בקרדיטים, הוא נורי בילגה ג'יילן. בעיקר סרטו "אקלים" (Climates) שגם עסק, בדרך דומה אך שונה, בירידת התשוקה במערכת יחסים של זוג בורגני בעל רקע אמנותי.

בסרטה של אוזגה, הדבר בולט במיוחד בסצנת הפתיחה, המציגה סקס, אבל אחריו דומה כי האישה איננה רק לא מסופקת, אלא גם מצויה במצוקה רגשית. גם בסצנת ההתעוררות בבוקר הגיבורה מוצגת בעירום (בפעם האחרונה בסרט) ממבט במראה אשר יותר מאשר היא מציגה השלמה/אכזבה מן הגוף הכבר לא מאוד צעיר אך עדיין לא זקן, היא מראה חוסר נחת מן החיים. דבר שבולט אף יותר בסצנה בה הגיבורה צריכה ללבוש לא רק בגדים, אלא גם מראה נינוח מול מצלמה, דבר שהיא אינה מסוגל לעשות. אלה שונאת להצטלם, על אף שהרבה מן האמנות שלה מבוססת על צילום.

מהלך נראטיבי מעניין בו נוקטת הבמאית, בסרט שהנראטיב שלו מינימליסטי אך מחושב, הוא מעבר בערך באמצע הסרט מהתמקדות רק באישה להתמקדות גם בבעל, ואפילו בהעברתו למרכז לכמה סיקוונסים. הבעל הוא לא הנבל בסרט, הוא לא לוכד את האישה בשום צורה. האישה לכודה על ידי החלל של הסרט, על ידי עצמה, על ידי החיים עצמם. הסרט מעביר זאת בסדרה של שוטים שכל אחד מהם מחושב היטב: בקומפוזיציה שלו, בתנועות המצלמה הדקות המחדדות א הסיטואציה. הסרט מאוד מודע לבחירות האמנותיות שלו – מעט עריכה בתוך הסצנות, אם בכלל, היעדר מוזיקה, והכל משרת את המצב הנפשי של הדמווית. טעות תהיה לקרוא לסגנון הזה ריאליזם, שכן הוא מודע מאוד לקולנועיות שלו, לסימבוליות שלו. זהו סרט מחושב מאוד, דווקא בצמצום שלו, בבניית הנראטיב הכאילו אקראי שלו.

ספוילר מכאן, אבל זה לא סרט שהעלילה שלו אמורה להיות מותחת או מפתיעה: סיום הסרט מהווה ניגוד מקסים להתחלה והסגירה של כל הסרט – אלה עוזבת את הבית לבית חדש ולבסוף מתמקמת ממול. בעלה עוזר לה לחפש את הדירה החדשה. יש ביניהם קירבה והבנה הרבה יותר גדולה בסיום בו הם נפרדים מאשר בסצנת הסקס.

ואלנסה, איש של תקווה
Walesa. Man of Hope
walsea

גם לסרט הזה אור כבר התייחס, אך ברצוני לתת את המבט שלי בעיקר דרך היכרותי עם היצירה של אנז'יי ויידה ובעיקר סרטי "איש של שיש/ברזל" שלו, שפלחות לפי השם הסרט החדש מהווה השלמה מאוחרת לטרילוגיה עימם. גם אם הוא זונח את הגיבורה שהייתה משותפת לשני הסרטים ואת הדמויות הפיקטיביות של אב ובנו אחריהם הסרטים הללו עקבו, לטובת דמותו האמיתי של לך ואלנסה, המנהיג הפולני החשוב בעידן המאבק במשטר הקומוניסטי-טוטאליטרי והשתחררות ממנו, וגם ראש תנועת סולידריות בא תמך ויידה בזמן אמת בעודה הייתה אוייבת המשטר. למעשה, הסרט "איש הברזל" הוא סרט תמיכה בתנועה ולך ואלנסה האמיתי אף מופיע בו בתפקיד עצמו. אחרי הסרט ההוא, ויידה יצא לגלות וחזר רק עם נפילת המשטר. שנה מאוחר יותר קיבל ויידה אוסקר על מפעל חיים, בין היתר בגלל העמדה הפוליטית של סרטיו.

לאורך עיקר הקריירה הארוכה שלו, ויידה פעל ויצר את היצירות החשובות ביותר שלו תחת משטר קומוניסטי ששאף כי הבמאי יחדיר את מסרי התעמולה שלו בסרטיו, מה שבא לידי ביטוי בעיקר בסרטו הראשון של ויידה, "דור" (A Generation). בהמשך, ויידה פיתח טכניקות שונות לקבלת תמיכה ממסדית בסרטים חתרנים, תוך כדי התפתחות מתמדת בתור קולנוען ושמירה על קול אישי צלול ומתוחכם.

שני עשורים לאחר נפילת המשטר, ויידה הוא עדיין בכיר במאיי פולין, עדיין מספר סיפורים נהדר ועמוק ועדיין מתחדש סגונונית. מה שניכר גם בסרט הזה, אם כי במידה פחותה. מבחינה סגנונית, "ולאנסה, איש של תקווה" הוא אכן משלים של הטרילוגיה – בעיקר בעיסוק ביחסים בין התקשורת למושא הסיקור ולהיסטוריה, מה שבא לידי ביטוי בסרטים הראשונים דרך דמותה של במאית צעירה ובסרט הזה באמצעות ראיון לעיתונאית מאיטליה, אשר מהווה מהן סיפור מסגרת פרוץ לסרט. אלמנט נוסף הוא השימוש במוזיקת פופ/רוק פולנית מתקופת ההתרחשות בסרט. בשנות השבעים-שמונים זה נעשה בזמן אמת, וכעת ויידה חוזר לסגנון המוזיקלי הזה.

כפי שאור ציין, מדובר בסרט שמעריץ את הגיבור שלו (כנראה בצדק), מה שיוצר היפוך מעניין בקולנוע של ויידה, ובמידה מסוימת מחזיר אותו למקום הטוטאליטרי: הוא עושה סרט שמעביר את המסרים של הממסד, בונה את הדמות ההירואית של הגיבור, אותה דמות ש-ויידה ריסק ב"איש של שיש". אבל לך ואלנסה לא היה דמות חד מימדית וגם סרטו של ויידה לא מציג אותו ככזה. הוא נערץ, אבל לא נטול חולשות. מנהיג, אבל בעל חשיבות עצמית גבוהה עד גבוהה מדי. הוא לא תמיד הכי חכם, אבל הוא הכי חכם ברגעים שהתגלו כחשובים. בנוסף, הסרט משלב בין הגדולה הפוליטית למבט על חיי המשפחה של ואלנסה, המתוארים באנושיות בסיטואציות שמצליחות להיות יפות ועדינות מבחינה דרמטית, למרות הקצב המהיר שהסרט מחויב לו, עקב היותו סוקר היסטוריה של כ-20 שנה. אגב, השילוב המתקיים בסרט בין קטעים תיעודיים לקטעי בדיון היה קיים גם בסרטים הראשונים בטרילוגיה, רק שהיום זה נראה טבעי בהרבה.

לגעת בירח
Reaching for the Moon
לגעת בירח

"לגעת בירח" של הבמאי הברזילאי הוותיק (הכל יחסי. הוא נולד בשנה בה ויידה כבר ביים פיצ'רים) ברונו בארטו, אולי לא היה טוב כפי שקיוויתי אבל הוא בהחלט לא היה רע כפי שחששתי. מדובר בסרט שני מהתקופה האחרונה בה במאי בריזלאי עוסק באייקון גדול של ספרות ארה"ב. אחרי שוולטר סאלאס נתן את הפרשנות שלו ל"בדרכים" של ג'ק קרואק, בארטו מספר את סיפורה של המשוררת האמריקאית הדגולה אליזבת בישופ. טרם הצפייה בסרט הכרתי לא מעט מן היצירה שלה אבל לא את הרקע לשירים, לא את הביוגרפיה. לא ידעתי על הגלות הארוכה שלה בברזיל, בה מתמקד סרטו של בארטו.

מסתבר כי בראשית שנות החמישים יצאה בישופ לברזיל על מנת להתרענן מן השיגרה של ניו יורק ולבקר את מארי, חברתה מימי הקולג' החיה עם אישה מקומית, דבר שלבישופ המגיעה מרקע שמרני נראה תחילה מוזר. אבל מהר מאוד בישופ משלימה עם תחשותיה ותשוקותיה לנשים והיא מנהלת רומן עם האישה הברזילאית, אותה מאהבת של חברתה. לוטה דה מסדו סוארס היא ארכיטקטית בת למעמד השולט, אמנית בשם עצמה בעיצוב נוף, ומי שלימים תתכנן את פארק פלמינגו בריו.

הסרט נע על פני תקופה ארוכה, משולש רומנטי טעון, תככים פוליטיים, גלות, ובעיקר שתי גיבורת אמניות. כסרט על היצירה, הסרט לוקה בהרבה קלישאות ולא מצליח להתקרב לעומק של השירה או חדוות היצירה. כמלודרמה, הסרט טוב יותר, בעיקר כי יש לו הרבה חומר לעבוד עימו, כולל התמכרות לטיפה המרה של בישופ ויחסים מרוחקים/קרובים/טעונים בין בישופ למשורר והחבר רוברט לואל. אולם, עקב התקופה הארוכה שהסרט מתאר (כמעט שני עשורים) גם הפיתוח הדרמטי נותר לא ממוצה למרות ההבנה הקולנועית הגדולה של בארטו ("דונה פלור נשואה לשניים", "תחנה אחרונה 174"). ברגעיו הטובים, הסרט יפהפה, כולל אחד השוטים היפים של השנה, בו החברה מימי הקולג' של בישופ והמאהבת של מסדו סוארס מבינה על הרומן הנרקם ביניהן.

אם לסרט יש יומרות לבטא את השירה של בישופ בתמונות, הרי שהוא כושל לחלוטין. אבל בתור ביוגרפיה מלודרמטית וסרט שמרצה את הקהל הוא עושה עבודה סבירה בהחלט.

גלים נעלמים
Vanishing Waves
vanishing_waves

סרטה של הבמאית הליטאית קריסטינה בויזיט מגיע להקנות בפסטיבל אוטופיה אחרי לא מעט פרסים וניתן להבין מדוע: הסרט הזה הוא גם מרהיב ויזאולית לפרקים וגם עשיר במשמעותיות. הסרט עוקב אחר לוקאס, מדען צעיר החי כבר מספר שנים עם חברתו, אך אולי אהבתו האמיתי היא למחקר בו הוא עוסק. לוקאס חלק מחברה שעורכת ניסיים חדשניים בגלי מוח ובתחלית הסרט נמסר לו כי הוא עובר מלהיות חוקר למושא לניסוי. 

באמצות הרבה חיישנים, מועברים למוחו וגופו גלים היוצרים עבורו חזיונות מופשטים, ההופכים בהדרגה ליותר ויותר קרובים לחלום, גם אם לא מדובר בחלומות קונבנציונלים. מה שהוא לא מספ ליתר החוקרים  הוא כי בחזיונות הוא מבחין – ובא במגע עם – דמות של אישה. הוא מגלה כי זוהי חולה שרויה בתרדמת, לה הניסוי אולי יכול לעזור. לוקאס שואף להחיות את החולה עימה הוא חולק פנטזיות, אך המצב מסובך יותר – ייתכן והאישה משוכנעת כי הוא בעלה. שלא לדבר על מצב היחסים עם בת זוגו והחיים הנעלמים שמחוץ למחקר.

רק בעבור חלק מקטעי הפנטזיה שווה לשראות את הסרט. יחד עם זאת, יש לא לא מעט בעיות, חלקן דווקא הופכות אותו למעניין – יש בסרט נטייה לארוטיקה וחלק ניכר מן הסצנות, למעשה הרבה מן השוטים הבודדים, פשוט נמשכים הרבה אחרי שהקאט היה צריך להגיע. הסרט אורך כשעתיים ולו היה קצר בחצי שעה, לתחושתי הוא היה טוב בהרבה. כך או כך, מדובר באחד מאותם סרטים עוברם פסטיבלים מסוג זה נוצרו – מעמיקים, יחודיים ומרשימים למרות המגבלות שלהם.

דו"ח אירופה
Europa Report
europa_report

"דו"ח אירופה" של הבמאי סבסטיאן קורדרו הוא סרט פאונד-פוטג' אודות משלחת לירח של צדק, המקווה למצוא שם סימני חיים. היא מוצאת יותר ממה שהיה קיוותה לו – ולא רק לטובה. הסרט זכה בתחרות הבינלאומית של הפסטיבל, לדעתי גם בשל העובדה שהוא מדגיש מאוד את הצד המדעי של הסיפור מבלי להעליב את האינטליגנציה של הצופים.

יחד עם זאת, תיאור העלילה אשר נתתי די קצר, ונדמה לי שקשה לי לכתוב על הסרט יותר מזה. האם מדובר בסרט רע? ממש לא. האם הוא נעדר עומק? לא, יש בו דיון בסוגיות כמו הרצון האנושי לדעת הכל גם במחיר של הקרבה עצמית ושאלות כמו האם אנחנו לבד ביקום. לא מן הזווית של האם נחתו כאן יצורים אחרים אלא מן הזווית שטוענת כי חיים ודאי יכולים להתפתח גם בתנאים פחות מוכרים לנו. וכאמור, הצד המדעי של הסרט נראה אמין – לא בהכרח מדויק (אין לי מושג) אבל דבר מן המתרחש בסרט לא הרגיש לי כאילו הוא לא יכול להתרחש בקרוב במציאות, וזה ממש לא עניין של מה בכך בסרטי מד"ב.

אבל האם הסרט הותיר בי רושם מתמשך? לא נראה לי. אולי בגלל ריבוי סרטים בסגנון, עד כדי עיבוד הייחוד או האמירה. אחרי כל הרבה סרטי פאונד-פוטג' צריך לרענן את השימוש בטכניקה ו-"דו"ח אירופה" אולי שואף לעשות זאת, אך זה לא ממש בה לידי ביטוי. בעיה נוספת עבורי הייתה מבנה העלילה, שנעזר בקפיצות בזמן. הדבר אומנם מסמיך את השיאים הדרמטים (חלקם נחשפים כבר בפתיחה) זה לזה, אך לא יוצר עומס רגשי מתמשך ומונע מן הסרט למצות את עצמו. אולם, סרטים "לחובבי הז'אנר" הם הלב של פסטיבל לסרטי ז'אנר ובסופו של דבר, "דו"ח אירופה" הוא סרט לחובבי הז'אנר אבל כזה שעשוי ברמה שגם מי שלא חובב את הז'אנר לא יחוש בו בחוסר נחת.

תגובות

  1. יובל אדר הגיב:

    באוטופיה היה מהנה מאוד, למרות שלא הצלחתי להגיע להקרנות סריטה יצא לי לתפוס את בשר תותחים ואני חייב לציין שכבר הרבה זמן לא נהניתי ככה בקולנוע. סרט שלמרות ההתחלה הדי נוראית שלו לאט לאט הפך להיות כל כך כיפי ומופרע שלא יכולתי להישאר אדיש. ״אנחנו על המפה מאדרפאקר״ הוא כרגע משפט השנה שלי, הסרט לוקח את הז׳אנר למקומות שאני חושב שרק ישראליים יבינו אותם עד הסוף ואני מקווה שהוא יופץ בארץ כי כמה שיותר חובבי הז׳אנר צריכים לראות אותו. בנוסף גם יצא לי להיות בתערוכה של מכללת הגיימינג והיה שם משחק מדהים שאני מקווה שהיוצר/ת שלו יצליחו כי מבחינה עיצובית הוא נהדר (המשחק על האי הסלעי שמתחיל ליד מגדלור אם מישהו שם לב אליו)

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.