• פסטיבל דוקאביב 2017 - הדיווח השלישי של עופר
  • פסטיבל דוקאביב 2017 - דיווח חמישי
  • פרויקט כל זוכי הסרט הטוב ביותר באוסקר - 21
  • פסטיבל קאן 2017 - דיווח ראשון של אורון
  • פסטיבל דוקאביב 2017: דיווח רביעי של עופר
  • המילה האחרונה
  • סרטים חדשים: ״הנוסע השמיני: קובננט״ של רידלי סקוט
  • ״תחושה של סוף״, סקירה
  • ״קולוסאל״, סקירה לקראת הקרנה בסינמטק הרצליה
  • כישלונות נהדרים: הסרטים המאוחרים של צ׳ארלי צ׳פלין
  • שומרי הגקלסיה 2

פסטיבל חיפה 2013: "דבש", "ואלנסה איש של תקווה", "באושר ועושר", "רק האוהבים שורדים"

24 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

אתמול אורון ועופר החליטו סוף סוף להצטרף לחגיגה ועלו לכרמל, אם כי דרכינו בקושי נפגשו. על אף שזהו חול המועד נדמה שאתמול היה היום העמוס ביותר בפסטיבל לפי כמות המקומות התפוסים באולמות. הייתי בארבע הקרנות וכולן היו מלאות לחלוטין (האחרונה מלאה באופן יחסי, והתרוקנה למדי לקראת האמצע).

מחוץ לאולם, איתן וייץ עדכן אותי ש"הגראנדמאסטר" של וונג קאר-וואי נשלח כנציג הונג-קונג לאוסקר. בארץ הוא לא יוקרן בהקרנות מסחריות אבל אם אתם מעוניינים לצפות בסרט כנראה שיהיו לנו חדשות טובות בשבילכם בקרוב, אבל עוד חזון למועד וכו' וכו'. בינתיים, כצפוי, בלגיה החליטה לשלוח את "קריסת המעגל השבור" שכבר נצפה בחיפה פעם אחת, ויוקרן שוב היום (בעתיד הקרוב תוכלו למצוא אותו ב-yes. רק אומר).

ארבעת הסרטים של אתמול היו שוב מגוונים למדי. שני סרטי במאיות, שני סרטים של במאים ידועים ו-ותיקים. איטליה, פולין, טורקיה וארה"ב.

"דבש" – Miele

דבש

עוד סרט באיטלקית. כמה נפלא.
סרטה הראשון של השחקנית היפייפיה ולריה גולינו (שלדור שלי מוכרת אך ורק בזכות תפקידיה ב"לרקוד עם טייסים" ו"לרקוד עם לוחמים") זכה בפרס הראשון בתחרות "מבט מסויים" של קאן ונדמה שעורר התלהבות בכל מקום בו הוקרן. הסרט מספר על בחורה צעירה ויפה עד מאוד (ג'סמין טינקה, "רומן קרימינלי") שעובדת בלסייע לאנשים גוססים לשים קץ ליסוריהם, ומפתחת קשר עם אחד הלקוחות המבוגרים שלה.
לזכותו של הסרט יאמר שהוא לא הולך בנתיב הרגיל של סרטי המתת חסד, וכמובן שהשאלה המוסרית נמצאת בו, אבל היא לא הופכת למרכז העניין ולא מקבלת מימד דידקטי כפי שנושא שנוי במחלוקת שכזה יכול להיות.

על פניו לסרט באמת יש הכל: דמות ראשית מעניינת שמגובה בהופעה מצויינת של טינקה, צוות שחקנים מוצלח, עדינות רבה ודיאלוגים באיטלקית. עם זאת – ואני במיעוט נחרץ, שתכירו – הסרט כל כך מונוטוני, כמו קו מוניטור של איש מת, שעל אף שמדובר רק בתשעים דקות, אני התעייפתי והשתעממתי כבר אחרי כחצי.
מצאתי שהסרט חסר חיים ובעיקר לא קניתי לרגע את מערכת היחסים בין הגיבורה לבין הקליינט האובדני אתו היא מתחברת. היה משהו מאוד צפוי ועייף בסרט הזה, שבאמת יש לו רגעים מצויינים, אבל הוא נטול קצב, נטול חדות, ומאכזב למדי בסופו של דבר.

הקרנה נוספת: היום בשעה 19:00, רפפורט.

"ואלנסה, איש של תקווה" – Walesa. Man of Hope

ואלנסה. איש של תקווה

נציג פולין לאוסקר הקרוב הוא סרטו של אחד מעמודי התווך של הקולנוע הפולני, ויכול להיות שגם העולמי – אנז'יי ויידה שהשנה מציין את יום הולדתו ה-88.
ויידה אחראי על אחד מהסרטים האהובים עלי בכל הזמנים, "פנינים ואפר", והוא מביים ללא הפסקה מאז 1950. גם סרטיו הפחות טובים מעידים כולם על היכולת האדירה שלו לספר סיפור ולביים קולנוע. מסוג הבמאים שתמיד יש מה ללמוד מהם, גם אם הם נושקים לתשעים. ויידה היה מועמד פעם אחרונה לאוסקר בשנת 2007 עם "קאטין" אז התמודד נגד "בופור". שניהם הפסידו ל"הזייפנים" האוסטרי. האם הסרט הזה ישיב אותו לאוסקר? יש מצב לא רע בכלל שכן.

סרטו החדש של ויידה ממשיך את הפילמוגרפיה החברתית שלו, והוא סיפור עלייתו של לך ואלנסה, מנהיג איגודי העובדים בפולין בשנות השבעים והשמונים, שאפילו זכה בפרס נובל על תרומתו לחברה. את ולאנסה מגלם רוברט ויקיוויץ', שנצפה גם בחיפה שנה שעברה בסרט "אומץ" וגם על מסכי ישראל עם נציג פולין לאוסקר לפני שנתיים, "באפילה".
כפי  שכתבתי בהתחלה, הקולנוע של ויידה עדיין מתפקד באופן משומן ויעיל למדי. הצילום והעריכה מצויינים, השחקנים טובים והסיפור מתקתק כמעט מאה אחוז מהזמן. מה שלי הציק הוא שמאוד ברור כי ואלנסה הוא דמות נערצת על ויידה ולכן התסריט מביא לסרט טון מאוד חד מימדי ודידקטי, מסוג הביוגרפיות הקולנועיות סטייל "מילק", "גנדי" או "אינביקטוס" (להבדיל אלפי ומליוני הבדלות) בהן הדמות המרכזית היא סוג של קדוש בין בני האדם. ואלנסה של ויידה אמנם קצת יותר "מלוכלך" מהייצוגים הקולנועיים של הארווי מילק, מהאטמה גנדי ונלסון מנדלה, אבל נדמה שיש משהו בסרט שקצת מייפה אותו, ופחות נותן דרור לצדדים היותר בעייתיים של הדמות הראשית. כפי שאני מניח שהיו לו, עקב היותו בן אדם. בעיני זה מחליש את הסרט ובעיקר גורם לי לחשוב שיש בו משהו לא אמין, או מגוייס מדי.

"באושר ועושר" – Lifelong

באושר ועושר

הבמאית הטורקייה אסלי אוזגה הגיעה לפסטיבל ללוות את הקרנת סרטה השני "באושר ועושר", שייצר סביבו המון תשומת לב ועל כך יעיד אולם רפפורט שהיה מלא עד אפס מקום. בימים האחרונים אני שומע המון על הסרט הזה ואין ספק שרמת הציפיות אליו, כאחד משיאי הפסטיבל, הייתה משהו שלא היה ניתן להתעלם ממנו.

כמו הקולנוע הטורקי שלמדנו להכיר מסרטיו המוקדמים של נורי בילג' ג'יילן (טרום "שלושה קופים"), סרטה של אוזגה הוא חקר דמות עדין במיוחד, נטול עלילה דרמטית קלאסית, שפשוט עוקב בסבלנות אחרי אלה, אמנית באמצע חייה, שחווה משבר זוגי ומשבר אישי עם עבודתה.
מכיוון שכל התפתחות דרמטית נמצאת קילומטרים מהפריים, זה הביא אותי להתרכז בעיקר בבחירות הקולנועיות של אוזגה, ולפחות בתחילת הסרט נעתקה נשימתי. אוזגה עושה שימוש יוצא מן הכלל בחללים בהם היא מציבה את אלה, כמו דירתה המודרנית והגלריה בה מוצגות עבודותיה. כמעט בכל פריים אוזגה וצלמה אמרה ארקמן מציבים קו אנכי, אפקי או אלכסוני, שחותך את הפריים, מצמצם את מרחב המחייה של הדמות, ומעניק הרגשה של סגירות, תקיעות וחוסר שיוך. אלה לבושה בדרך כלל בצבעים קונסטרסטיים לצבעי החלל מה שמבליט את חוסר הנוחות שלה בעולם בו היא חיה. השימוש בקירות, עמודים, מראות, משקופים, מעקי מדרגות, קורות ורהיטים הוא מרהיב. גם נוכחותה של דפנה הלמן בתפקיד הראשי הופכת את חלקו הראשון של הסרט למשהו שקשה להתיק ממנו את העיניים.
אבל לצערי, אחרי כמחצית הסרט, ההתלהבות שלי מהיכולת של אוזגה לעצב חלל והופעתה המעולה של הלמן פגה לחלוטין ומבחינתי הסרט פשוט צלל אל מותו, והותיר אותי מרוחק ומשועמם. על אף שיש טיפול מאוד יפה במשבר שעוברת אלה, ללא היסטריה וללא בכיינות, הרגשתי שבאיזשהו שלב אוזגה כבר הפסיקה להשקיע גם בהתפתחות של הדמות וגם באסתטיקה איתה פתחה את הסרט, והתחילה ללכת במעגלים. זה היה מתסכל עד מאוד.

אה, ולאיש המבוגר שצעק "בוז" בסוף ההקרנה ליד הבמאית. תשרף.

הקרנה נוספת: 26.9, 12:00, רפפורט

"רק האוהבים שורדים" – Only Lovers Left Alive

רק האוהבים שורדים

עוד אחד מהסרטים האלו שלנצח ייצרו מערכת ציפיות שונה אצל הקהל הממוצע, שיחשוב שהוא נכנס לסרט אחד, ויגלה שהוא במשהו אחר לגמרי. כי לא משנה איך יתארו את הסרט, שתי מילים תמיד יבלטו מעל הכל "אהבה" ו"ערפדים". מה שכן, לא הרבה ישימו לב, או יזכרו לברר, מהו שמו של הבמאי. ג'ים ג'רמוש, במקרה הזה.

לא ראיתי המון סרטים של ג'רמוש, בעיקר מכיוון שאת אלו שראיתי לא כל כך אהבתי. אני חושב שהסרט שלו שהכי נהנתי ממנו עד כה היה "פרחים שבורים" הנהדר, אבל הוא כל כך לא ג'רמושי שזה סוג של פאדיחה להודות בזה. ג'רמוש הוא במאי אינדי שלוקח המון זמן לפתח את דמויותיו, שעדיין נשארות סתומות רוב הזמן, מנסה להתנער כמה שאפשר מדרמה כמו שאנו רגילים לראות בקולנוע מסחרי, משתהה על רגעים שהם כביכול סתמיים, וכמעט אף פעם לא סוגר את עלילותיו באופן שמאפשר לצופים להבין לחלוטין מה הם ראו. מה שכן תמיד יש בעבודותיו הקולנועיות של ג'רמוש זה משחק מצויין, אסתטיקה יוצאת דופן, ושימוש מבריק בפסקול.
כל האלמנטים הג'רמושים, לטוב ולרע, מופיעים גם הם בעלילת הערפדים הרומנטית שלו, אבל אולי בגלל שצפיתי בו על מסך גדול (כמו "פרחים שבורים") ואולי בזכות טילדה סווינטון (ועליה בהמשך), אהבתי מאוד את הסרט הלא פשוט הזה. ישבתי בשורה השלישית ולכן לא שמתי לב שהייתה נטישה המונית באמצע הסרט, כפי שדיווח לי חבר שישב בשורות האחוריות.

אדם ואיב (אדם וחווה, כמובן) הם זוג ערפדים שחולק אהבה גדולה כבר כמה מאות שנים. היא חיה בטנג'יר והוא בדטרויט. היא נהנת מקריאה, מהאוריינטליזם ומחברה הקרוב הערפד כריסטופר מארלו (אויבו של שייקספיר), והוא מוזיקאי שחי במסתור בבית ענק ומהמם בפאתי דטרויט. בתחילת הסרט השניים מתאחדים ומנסים להמשיך ולשרוד בעולם הזה שכבר איבד את קסמו.

כבר מהשוט הראשון הבנתי שאני בממלכה שאני רוצה להיות בה. הסרט הזה מרהיב עם עיצוב אומנותי עמוס פרטים ויופי ממוחו הוקדח של המעצב האומנותי מארקו ביטנר רוזנר ומעצבת הסט סלינה ואן דן ברינק. הצלם הוא יוריק לה סו, צלמו הקבוע של אוזון, אבל שגם עשה פלאים בסרט האהוב עלי כל כך "אני אהבה", גם הוא בכיכובה של סווינטון. מסוג הסרטים שאי אפשר לקחת את האקדמיה האמריקנית ברצינות אחרי שפסחה מלהעניק לו מועמדות לאוסקר.
הפסקול מושלם בכל שלב בסרט, וכמובן טילדה סווינטון – האישה שצריך לכתוב עליה אגדות עם ולשיר אותן מסביב למדורה בחגים דתיים. אין שום סיכוי שהיא אנושית, ואני לא יודע מאיזה יקום היא התגלגלה אל שלנו, אבל אני מודה על כך. היא שחקנית של פעם בדור ופשוט לא הגיוני כמה היא מצליחה להיות אמינה ואקסצנטרית, באותו רגע.
אז אמנם הסרט מתנהל לאט ויש בו יותר מדי פעם ניים-דרופינג שקצת הופך אותו לילדותי ("הו, אתה זוכר שדיברת עם שוברט?", "הו, מרי שלי המעצבנת הזאת"), וגם הקטע הזה של אדם וחווה לא היה שיא הברור. אבל כאמור, כחוויה אסתטית הוא עובד בכל רגע והשחקנים עושים עבודה טובה. הבעיה שלהם היא סווינטון שפשוט אוכלת אותם בלי למצמץ. לא ברצינות, אני לא חושב שהיא מצמצה פעם אחת בסרט.

טום הידלסטון, המוכר לנו בעיקר בזכות תפקידיו כלוקי ב"תור" ו"הנוקמים", הוא אדם הערפד. הידלסטון שחקן מעולה אבל הפעם הוא נשאר על אותו קו בדיוק מתחילת הסרט ועד סופו, מה שגם לא מאפשר לו יותר מדי הזדמנויות להפתיע וגם קצת הופך למעייף באיזשהו שלב. מצד שני, הוא חתיך ויש לו מבטא בריטי.
ג'ון הארט ("החפרפרת", "איש הפיל") תמיד נפלא, אנטון ילצ'ין ("סטארטרק", "החיים כפולים של וולטר") טוב כהרגלו, ומיה ואסיקוסקה ("הילדים בסדר", והשטות הזאת של ברטון על פי "אליס בארץ הפלאות") חמודה למדי וקצת מרעננת את הסרט. גם ג'פרי-מלאכים-באמריקה-רייט פה, וזה מעולם לא התגלה כדבר רע. מה גם שהופעה קצרה של הזמרת הלבנונית יסמין חמדן לקראת סוף הסרט פשוט פירקה אותי.

בסופו של דבר, "רק האוהבים שורדים" הוא לא סרט אחיד שמתקתק מתחילתו עד סופו, אבל אותי הוא היפנט. בעיניי הוא, לרגע זה, הטוב מסרטי הפסטיבל.

הקרנה נוספת: 27.9, 22:00, רפפורט.

תגובות

  1. דורון (אחר) הגיב:

    אתמול היה היום היחידי שלי בפסטיבל השנה לצערי (אבל לפחות חזרתי אליו אחרי כמה שנים שלא יצא לי).
    מעניין אותי אם מישהו נשאר ל-Q&A עם הצוות של "באושר ועושר", אני נאלצתי לצאת מייד בתום ההקרנה (ואני מצטרף לאיחוליך לדביל שצעק בוז.
    בניגוד אליך אני אהבתי את הסרט יותר ככל שהוא התקדם, והסוף היה מבחינתי נקודת שיא. ההתחלה כל כך איטית ומשמימה שכמעט ונשברתי… דווקא לקראת סוף הסרט הוא התחיל להתחבר והסוף היה מושלם בעיני.
    בנוגע לערפדים של ג'רמוש, הסרט היה נראה לי כמו בדיחה פנימית ארוכה (ומהנה מאוד), סרט שלחלוטין ידבר רק לאוהבי ג'רמוש וסווינטון, כל השאר יראו בו נפיחה ארוכה ויומרנית (חזרתי פעמיים על כך שהסרט ארוך, כי לא מצאתי הצדקה לכך שהוא נמשך שעתיים).
    מוקדם יותר ראיתי בקריגר את "גרנד סנטרל" הצרפתי היפה. סרט מאוד מעניין מבחינת הבחירות הקולנועיות שלו, הוא כל הזמן מחזיק את הצופה מתוח (למרות שזה לא סרט מתח, אלא סיפור אהבה של פועלים בכור חשמלי-גרעיני), וגם לו יש סוף נהדר וצוות שחקנים נפלא שבאמת אפשר לקרוא לו הקרם דה-לה קרם של הקולנוע הצרפתי בימינו.

    1. אני הייתי בQ & A, אני מקווה שאמצא זמן לכתוב את הדעה היותר נלהבת שלי על הסרט ולהתייחס לשאלות ותשובות בקרוב

      1. דורון (אחר) הגיב:

        מצוין!

  2. אלונה הגיב:

    אני מאוד אהבתי את "אושר ועושר", ומה שרק העשיר את חויית הצפיה היה סשן ה- Q&A שלשם שינוי נשאלו בו שאלות מאוד אינטילגנטיות עם תשובות אינטליגניות לא פחות של הבמאית והשחקנית המקסימה. מעולה למיטבי לכת ולחובביו של נורי בילגה ג'יילן הגדול.

  3. hilabar הגיב:

    רק האוהבים שורדים יוקרן גם בהקרנות מסחריות?

השאר תגובה