• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 47
  • אימת החודש - אוקטובר 2017
  • על היחס הביקורתי לסרטים ישראליים בידוריים
  • ״סיפורי מאירוביץ׳״, סקירה וניתוח
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 46
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל חיפה 2013: "קריסת המעגל השבור", "בן יחיד", "יפה לנצח", "אנשים כתומים"

22 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

נדמה שבכל מקום בארץ היה גשם כבד מלבד בכרמל, כאילו לכבד את באי הפסטיבל ולא למנוע מהמבקרים לשבת על כסאות בחוץ ולצפות בהקרנה הפתוחה של "הקוסם מארץ עוץ". אני באמת חושב שהקרנות החוץ האלה בערבים הן אחד הדברים הכי נפלאים שיש בפסטיבל.
אחרי הסרטים הסמי-מפוקפקים של אתמול, אני שמח לבשר שהרביעיה היומית הייתה לא רעה בכלל. זה נכון שהיום הזה נפתח בדאבל-פיצ'ר על הורים במשבר, שזה תמיד נהדר, אבל אחר כך כבר הגיעו סרטים אחרים לגמרי. טוב, סוג של. ביום השלישי של פסטיבל חיפה הייתי בבלגיה, רומניה, איטליה וישראל. רק שלוש מהן מדינות אמיתיות.

אבל יותר מזה, הסרט הרומני כבר נכנס לרשימת המתמודדים לאוסקר בשפה זרה הקרוב, הבלגי כנראה יהיה בעקבותיו, האיטלקי הוא כנראה הסרט שהכי חיכיתי לו בפסטיבל, והישראלי היה בהקרנת בכורה אפילו לפני הקרנות אקדמיה. ככה שהיבול היה מעניין עוד בשלב התכנון.

אגב, פולין גם היא הכריזה על המועמד שלה לאוסקר השנה. מדובר ב"ואלנסה, איש של תקווה" של הבמאי אנדז'יי ויידה. בחיים לא תנחשו באיזה פסטיבל הוא מוקרן השבוע.
זהו ברמת ההקדמה.

"קריסת המעגל השבור" – The Broken Circle Breakdown

קריסת המעגל השבורהנה דרך טובה להתחיל את היום: בהתייפחות.
יש משהו מאוד לא הוגן בסרט הבלגי. מדובר בדרמה מוזיקלית על התמודדות של זוג הורים צעיר עם מחלת הסרטן של בתם הקטנה והמתוקה. משהו בין "מלחמת החיים" (נציג צרפת לאוסקר 2011, ואחד הסרטים הכי טובים שלא הופצו שנה שעברה בארץ) ו"הולך בדרכי" על ג'וני קאש. לא נורא מסובך לרגש את הקהל עם חומרים כאלה ועל כך יעידו משיכות האף שנשמעו מכל מקום באולם האודיטוריום מהשניה שהסרט התחיל ועד שהגיע לסופו.
אז נכון שיש משהו מרגיז בסרט שיודע שאתה תבכה ומנגן (תרתי משמע) על זה, אבל זה ממש לא משנה את העובדה ש"קריסת המעגל השבור" הוא סרט טוב מאוד.

במרכז הסרט מוזיקאי בלהקת בלוגראס (הסגנון המוזיקלי שהפך להיות מאוד פופולרי עם "אחי, איפה אתה?" ואני חושב שזה גם בערך הכיוון של הלהקה מאמפורד אנד סונס) שפוגש אמנית קעקועים יפה במיוחד, ויחד הם מתחילים חיים משותפים שמקבלים תפנית איומה כאשר ביתם הבכורה מאובחנת כחולת סרטן. הסרט מפורק כרונולוגית (כנראה חלק מהעניין של הקריסה והשבר) ורץ קדימה ואחורה מהרגע בו הזוג נפגש ועד התוצאות הלא נעימות בכלל – אך גם מלאות החמלה והאהבה – של מערכת היחסים שלהם. וירלה באטנס ויוהאן הלדנברג מקסימים בתפקידים הראשיים והכימיה בינהם משדרגת כל דבר בסרט. הסצנות המוזיקליות נפלאות ממש ולסרט באמת יש את אחד מפסי הקול הכי טובים של הזמן האחרון.
אמנם יש בו אי אילו סצנות שקצת נתפסות עם המכנסיים למטה כשהן מנסות לעשות הכל כדי לגרום לצופה לנגב את עיניו, וכנראה שראינו טיפול עדין ובוגר יותר בנושא הזה בסרטים אחרים, אבל כמה שמנסים להתנגד לזה, זה לא מצליח.
את הסרט ביים פליקס ואן חרונינגן, ובתפקיד קטן מאוד תוכלו למצוא את יאן ביווט (השמאלי הקיצוני בתמונה למעלה), המגלם גם את התפקיד הראשי בקומדיה השחורה "בורגמן" שמוקרנת גם היא בפסטיבל.

הקרנה נוספת: 24.9, 17:00, אודיטוריום

"בן יחיד" – A Child's Pose

בן יחידנציג רומניה לאוסקר הבא התגלה כאחד הסרטים היותר מצופים בפסטיבל. כך לפחות על פי האולם המלא עד אפס מקום בשעת הצהריים היום.
רומניה היא אחת המדינות הפופולריות ביותר בספירת הפסטיבלים בעשור האחרון, עליה כתבנו הרבה בבלוג לקראת ההקרנה של "מעבר לגבעות" שלנו בקולנוע לב לפני כמה חודשים. "מעבר לגבעות" היה אחד משני הסרטים הרומנים שהוקרנו בחיפה בשנה שעברה. הסרט השני היה "כולם במשפחה שלנו", הסרט שפתח לי את פסטיבל 2012, ונותר בעיני אחד הטובים שלו.

לי, כאמור, יש מערכת יחסים מורכבת עם הקולנוע הרומני. וב"מורכבת" אני מתכוון לזה שאני לא אוהד גדול של הסגנון היבש והריאליסטי מדי שלמדנו להכיר משם. כתבתי בהרחבה על הסרטים הרומנים שכן אהבתי, אז אתם מוזמנים לקרוא בהזדמנות.
"בן יחיד" של קאלין פטר נצר הוא הסרט הרומני המדובר ביותר של 2013 אחרי שזכה בפרס דב הזהב של פסטיבל ברלין. זוהי דרמה קטנה על אם שמנסה בכל הכח לדאוג לבנה המבוגר, במיוחד לאחר שהואשם בגרימת מוות בתאונת דרכים.
מי שמכיר את הקולנוע הרומני יודע בדיוק למה לצפות, ו"בן יחיד" מעניק בדיוק את זה. סצנות ארוכות (כאן הן נחתכות די הרבה, דבר שאנחנו לא רגילים אליו מהשוטים הארוכים של מונג'ו, למשל), המצלמה הלא יציבה, חוסר השימוש במוזיקה, המשחק המעולה, ואי אפשר בלי הקאט המפתיע שמביא לסיום הסרט. ובכן, בתור מישהו שאיננו מהאוהדים הגדולים, אני מאוד אהבתי את "בן יחיד", ואני גם חושב שזו הפעם הראשונה אי פעם שלי בצפייה בסרט רומני שדמעתי בו.

אבל אני רוצה שנייה להתייחס לעניין המשחק. אני באמת לא זוכר שאי פעם ראיתי הופעה בסרט רומני שהייתה פחות ממרהיבה. מהתפקידים הראשיים ועד אחרון הביטים. אני לא בטוח מה הדרך בה החבר'ה שם מדריכים שחקנים, אבל הם עושים את זה מצויין. אבל גם בהשוואה להופעות המופלאות שהעניקו לנו הרומנים, הופעתה של לומינטה גיאורגיו בתפקיד האם בסרט הזה הוא באמת מכת מחץ שתקפוץ עליכם מהמסך ותדביק אתכם לכסא. גיאורגיו היא לא רק השחקנית הרומניה הגדולה מכולן, היא אחת השחקניות הטובות ביותר בעולם. אני עוקב אחריה כבר כמה שנים, מאז שראיתי אותה בהופעה קטנה ומוצלחת בסרטו הקטן והמוצלח של מיכאל האנקה "חיים על הקצה" (Code Unknown). היא גם הייתה הפרמדיקטית שמלווה את לזרסקו באודיסיאה הלילית שלו ב"מותו של מר לזרסקו". היא הופיעה גם ב"אורורה", "ארבעה חודשים וכל השאר" ו"שעת הזאבים" של האנקה. פה היא עושה תפקיד שונה מבדרך כלל. אם אנחנו רגילים לראות אותה בתור אישה פשוטה, רגישה אך חזקה, כאן גיאורגיו היא אשת זאב בורגנית שלא עושה חשבון לאף אחד. השינוי הזה שלה הוא מדהים.
"בן יחיד" הוא סרט טוב אבל לא מסעיר בשום אופן, מלבד הגברת לומינטה גיאורגיו. כל רגע שלה על המסך הוא מתנה בשבילנו.

הקרנה נוספת: 23.9, 16:30, רפפורט

"יפה לנצח" – La Grande Bellezza

יפה לנצח
עיתונאי פופולרי מגיע למשבר בחייו ולא מוצא בהם עוד משמעות. חבריו גם הם עוברים את אותו משבר, וכל אחד מתמודד אתו בדרכו, לחלקם יש ילדים, חלקם משלימים עם הבדידות ומעתיקים את מקום מגוריהם. העיתונאי הכריזמטי כבר איבד את התקווה למצוא את היופי החמקמק והוא בעיקר מסתובב ברחובות רומא שמבניה וצורתה מייצגים גם את הדילמה הפנימית שלו: העיר המופלאה שנעה בין אומנות ודקדנס, ובין הבזוי לנשגב. הוא מסתובב עם חבריו מהמעמד הגבוה, חשפניות, שחקניות, אנשי דת, סוכנים וקוסמים, כל אחד מהם הוא תחנה באודיסיאה מעגלית שלא נגמרת.
אני מאוד מקווה שכולכם חשבתם עכשיו על "לה דולצ'ה ויטה" של פדריקו פליני, אחד הסרטים הגדולים ביותר של כל הזמנים. אבל זוהי גם עלילת "יפה לנצח" של פאולו סורנטינו: ההומאז' הכי גדול, הכי מופרך, הכי גרנדיוזי, הכי נפלא, והכי תמוה לאותה יצירת מופת משנת 1960.

סורנטינו האיטלקי הוא אחד הבמאים האהובים עליי. סרטו הקודם, "זה בוודאי המקום", נבחר על ידי לסרט הטוב ביותר שהוקרן בישראל בשנת 2012 (אורון נתן לו את המקום השני), וכל סרט שלו הוא אירוע. "יפה לנצח" (שהיה עדיף שיקרא "יופי נצחי". לא ברורה הבחירה המשונה הזו של המתרגמים) היה כנראה הסרט שהכי שמחתי לראות בתכניית הפסטיבל.
גם אלו שלא מתחברים לסרטיו של סורנטינו – ביניהם "האלוהי" (Il Divo), "השלכות האהבה" ו"ידיד המשפחה" – חייבים להודות שהוא שולט במדיום הקולנועי באופן מעורר קנאה, והסרטים שלו הם לכל הפחות חוויות ויזואליות עוצרות נשימה. זה לא שונה בכלל גם ב"יפה לנצח", נכון לרגע זה הסרט הכי מרהיב ויזואלית שראיתי בשנת 2013. כל פריים הוא יצירת אומנות והמצלמה של סורנטינו וצלמו הקובע לוקה ביגאצי משייטת לה בחופשיות ועושה כל העולה על רוחה, ללא מגבלות. העיצוב האומנותי, הירידה לפרטים בכל שוט, והדיוק בצבעים פשוט ממלא את הלב. הבמאי גם לא מזניח את עיצוב הסאונד שגם עליו אפשר להעביר שיעורים. בנוסף לזה, סורנטינו שב לעבוד עם המסטרויאני שלו, השחקן האדיר טוני סרבילו, שגם הפעם מתעלה על עצמו (באותו הזמן באולם אחר הוקרן סרט נוסף עם סרבילו, "היפייפה הנרדמת").
הכשרון של סורנטינו והצוות שלו גרם למותי עשרות פעמים במהלך הסרט, וקולנוע מהסוג הזה אני יכול לראות שעות ללא קץ. מצד שני, הסרט בהחלט ארוך מאוד ואורכו ניכר בזמן הצפייה. וכן, על אף היופי עוצר הנשימה, יש לא מעט דקות בסרט שיכלו להיות מוקרבות לטובת הקלה על הקהל.
לא אוכל לטעון שהוא לא יומרני ונפוח וכל מי שיתקוף את הסרט הזה ויכריז שהוא הגזמה פראית ונטולת הצדק – לא אכנס איתו לוויכוח, רק אסביר שעלי זה עובד. אבל הבעיה הכי גדולה של הסרט היא "לה דולצ'ה ויטה". באמת שאי אפשר להמנע מהשוואה בכל רגע נתון של צפייה ב"יפה לנצח", וכל דבר שיושווה לסרטו של פליני כנראה יצא בנזק.

קשה מאוד להמליץ על הסרט בעיקר בגלל שצריך להכיר ולאהוב את הבמאי בשביל להעריך אותו. אני יכול לספר לכם שהקהל שצפה אתי בסרט נשבר כעבור קצת יותר משעה והפך את ההקרנה לסיוט בלתי נגמר. לא הספיקו לי ארבע הסתומות שישבו לפני (שורה שנייה מהמסך, באמצע), אלא שאליהן הצטרפו עוד מטומטמים מכל כנפות האולם שהחליטו שהם חייבים לחלוק את מורת רוחם בקול רם. עכשיו שיהיה ברור, אף אחד לא חייב להינות מהסרט (אלוהים יודע שגם אני פלטתי מילה או שתיים ב"ערכו של הזמן" אתמול) אבל זה כבר באמת גבל בטירוף. אני בז להם ומאחל לכל אחד מהם שיבואו לראות סרט היום ויחליקו על המדרגות.

אבל, בשביל לעבור לסרט הבא בנימה חיובית, אני אצטט פיסת דיאלוג אחת מהסרט שאין בה שום דבר מופלא במיוחד, אבל היא בדיוק מסוג הדברים שהופכים רצף של תמונות נעות על רקע לבן למשהו שמפרק לי את הקרביים. אתם לא חייבים להסכים.

ג'פ: "לסטפאנו יש את המפתחות לכל הבניינים הכי יפים ברומא"
רמונה: "הוא שוער?"
ג'פ: "לא. הוא פשוט מכיר המון נסיכות"

הקרנה נוספת: 25.9, 22:00, רפפורט

"אנשים כתומים"

אנשים כתומיםאחרי שתחרות הקולנוע הישראלי העלילתית נפתחה עם "בית לחם" ו"הבן של אלוהים", שניהם יתמודד על פרס הסרט הטוב ביותר בטקס האופיר שיתקיים בסוף השבוע, הוקרן הסרט השלישי של התחרות בהקרנת בכורה עולמית. זהו "אנשים כתומים", סרטה הראשון כבמאית של השחקנית והתסריטאית חנה אזולאי הספרי.

חנה אזולאי הספרי היא בעיני אחת השחקניות הישראליות הטובות ביותר (ואחת היפות שבהן, אם יורשה לי) ואני תמיד מרגיש כאילו היא לא מופיעה במספיק סרטים. מעבר לעבודתה כשחקנית, הספרי גם חתומה על התסריט של "שחור" שביים בעלה שמואל הספרי, אחד הסרטים היפים ביותר שנעשו כאן.
גם בשנה שעברה הביאה שחקנית נפלאה את סרט הביכורים שלה לפסטיבל, וגם הוא היה יצירה אישית שלה המשתמשת בהיסטוריה הפרטית כדי לספר סיפור בדיוני. אז הייתה זו היאם עבאס עם הסרט "הירושה" שהתגלה למרבה הצער כאכזבה גדולה ומאז נעלמו עקבותיו. "אנשים כתומים" עוסק במשהו שהספרי כנראה מכירה היטב, בטח אם לוקחים בחשבון את "שחור": שלושה דורות של נשים במשפחה מרוקנית הסוחבות עימן את פצעי העבר ואת היכולות העל טבעיות שעוברות בירושה.

יש משהו מאוד מקסים ומאוד מזמין בעבודת הביכורים הזו, ולכך יש להודות בראש ובראשונה לארבע השחקניות של הסרט והדינמיקה המצויינת ביניהן. חנה אזולאי הספרי ואסתי ירושלמי בתפקידים הראשיים כשתי אחיות מנוכרות, חולקות כימיה נפלאה שמשדרגת את הסצנות וגורמת להן להתעלות לעיתים על מה שהתסריט נתן להן מלכתחילה. זה פשוט תענוג לצפות בשתיהן חולקות מסך; מיטל גל-סויסה, גיבורת "שמעו נא תחינתי" האחרון, מקסימה אותי כבר פעם שנייה רצוף אחרי הופעתה המלבבת ב"פנתר לבן". מבחינתי אני מכור שלה מעכשיו, אני מקווה שהיא תמשיך לגדול ולהתפתח כשחקנית ואני לא יכול לחכות להופעתה הבא; האחרונה היא ריטה שוקרון שיש לה פנים כל כך מדהימות שהיא אפילו לא צריכה לפתוח את הפה בשביל להדביק את הצופה למסך.

הסרט עצמו מעוצב כמו המלודרמות הדגלאס סירקיות של שנות הארבעים (ואחר כך אצל פאסבינדר ואחר כך אצל אלמודובר) בעזרת שימוש בצבעים חזקים ובוהקים ובעיצוב אומנותי עמוס וצפוף. זה נותן את הנופך הדרמטי-קלאסי של הסרט ומציב אותו כחלק מחולייה של קולנוע ריאליסטי עם דרמה בסיסית גדולה מהחיים. אין לי ספק שנראה אותו מועמד בקטגוריית העיצוב האומנותי באופיר הבא.
מה שבעיני פוגם בסרט ומונע ממנו להיות חוויה גדולה יותר הוא הבחירות הצילומיות של הספרי וצלמה אסף סודרי (זוכה האופירים על "עטאש" ו"למלא את החלל") שלרוב נוטעות את המצלמה במקום ולא מאפשרות לה לזוז, לעיתים רבות בחצי מטר רחוק מדי מהמתרחש בין הדמויות. הדבר הזה מייצר איזושהי כבדות גדולה על הסצנות ומונע ממנו להתרומם. סרט כזה חייב להתנתק מהקרקע ולעוף. זה לא קורה הפעם. ואני לא בטוח אם מדובר בבחירה מודעת, אבל יש עניין נורא מוזר עם הפוקוס. לעיתים הפוקוס רך מדי ומייצר איזשהו ריחוק, ומדי פעם – בעיקר בתחילת הסרט – יש רגעים בהם המצלמה מתפקסת דווקא על הדמות שלא מדברת או פועלת בסצנה. לדעתי גם הייתה בעיה בהקלטת הדיאלוגים ויותר מפעם אחת נאלצתי להפנות את מבטי אל התרגום כדי להבין מה אומרים השחקנים.

ובכל זאת, אני מאוד מקווה ש"אנשים כתומים" יגיע לקולנוע וימצא את הקהל שלו. לא מדובר בדרמה חדשנית בשום אופן, היא גם לעיתים ילדותית מדי, אבל כבר מצוין לראות סרט שמייצר כח נשי שלא מנסה לזעוק לשמיים את העובדה שהוא סרט של אישה על נשים, כפי שכמה במאיות צעירות עושות לאחרונה, אלא מרוויח את התואר בשקט ובאצילות. כבר מנקודת הפתיחה שלו, יש בו בעיקר אהבה וטוב לב שנעים להיות במחיצתם.

הקרנה נוספת: 28.9, 14:30, קריגר

תגובות

  1. א. הגיב:

    סקירה מעניינת.
    התרגום הנכון עבור "La Grande Bellezza" הוא לא "יפה לנצח" ולא "יופי נצחי" אלא "היופי הגדול".

  2. אביב הגיב:

    צפיתי בסרט "יפה לנצח" המוקרן עתה במוזיאון תל אביב. אכן סרט מיוחד שלא מתאים לצפייה לכל אחד, אלא לכאלה שמחפשים קולנוע מיוחד, שעוד הרבה אחרי שצופים בו מוצאים עוד ועוד נקודות למחשבה ותמונות ממנו עולות לנגד העין הרבה לאחר שיצאת מאולם הקולנוע. וכך הדבר: גיבור הסרט הוא עיתונאי מזדקן שבחר עוד בצעירותו בנהנתנות כדרך חיים.בתחילת דרכו כתב ספר אחד וכנראה היה מוכשר כי כולם זוכרים לו את הספר שכתב לפנינ 40 שנה, יש לו חברים, הוא אינו טיפוס מתבודד, נשים נמשכות אליו בכל גיל, גם בגיל 65, וממרומי גיל זה הצופה יכול לבחון את תוצאות הבחירה שלו. והתוצאות די עגומות. הוא לא התפתח כסופר כי חיי הלילה שבחר בהם, מסיבות וכיו"ב גרמו לו לבלות בלילות עד אור הבוקר ולישון ביום עד המסיבה הבאה..אבל על מנת לבלות יש צורך בכסף וכך נשאר עיתונאי מראיין עבור עיתון כלשהו ללא אמביציות מעבר לזה..הוא לא קשר את גורלו באישה אחת ולא הקים משפחה. וכך הוא חי במגדל השן שלו בדירת גג מפוארת, תמיד לבוש בקפידה , עוזרת שעושה עבורו את כל עבודות הבית ללא דאגות מיוחדות, מלא חברים ומסיבות גג רעשניות ועליזות כביכול אבל בעצם מאוד בודד…אפילו עצוב.. כי המסקנה שלו בסוף היא שמאחר ואי אפשר לדעת מה יש מעבר, ותוספת שלי שאת העבר אי אפשר לשנות, צריך להמשיך בדרך העכשווית , דהיינו ,חי נהנתנות ותו לא. ריקנות ודלות בהתגלמותן למרות העושר והנוצצות. הפתרון האחר הוא לצאת ממעגל החיים הנבוב הזה, שגם זה קורה בסרט לכמה מהדמויות, אבל לא לגיבורנו.
    אנשים צעירים, שכל חייהם לפניהם עדיין ומתלוננים שחייהם קשים והם צריכים לעבוד קשה כדי להתפרנס, ושגידול ילדיהם דורש מהם זמן ואנרגיות שאולי היו רוצים להקדיש לעצמם יכולים לשאוב תובנות מסרט כזה ולחשוב אם באמת היו רוצים לוותר על הדרך שלהם, לחיות רק על פי הגחמות שלהם ולהגיע לגיל מבוגר כשכבר לא ניתן לשנות עוד ולחיות בבדידות ובתחושה שמה בעצם הם עשו עם חייהם.
    רק רציתי להוסיף, שהסרט מתאר אדם אחד שבחר בדרך זו ואת סביבתו הקרובה. אני לא חושב שהוא מייצג תרבות חיים של אוכלוסיה רחבה. אני חושב שרב האנשים ברומא חיים חיים רגילים, מקימים משפחות, עובדים לפרנסתם כמו בכל מקום אחר. אחרי הכל זה רק סרט….

השאר תגובה