• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • חיים חדשים: ״דנקרק״ של כריסטופר נולאן
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל הקולנוע הצרפתי 2012: "מלחמת החיים" ו-"הן"

21 במרץ 2012 מאת עופר ליברגל

טוב, ממשיכים בסקירת סרטי הפסטיבל הצרפתי. הנה החלקים הראשון, השני והשלישי של סדרת הפוסטים העוסקים בהיצע של הפסטיבל, לטובת מי שפספס. והפעם – שני סרטים שונים מאוד זה מזה, שניהם של במאיות. נתחיל עם זה שאהבתי יותר.

מלחמת החיים (La Guerre est Déclarée)

ראשית כל, עולה השאלה איך לקרוא לסרט. השם "המלחמה הוכרזה", המהווה תרגום מדויק בהרבה לשם בשפת המקור ואשר הופיע בתוכניית סינמטק תל אביב, נזנח לטובת השם שבחרו לו המפיצים הישראלים (שעדיין לא ברור אם ומתי יפיצו את הסרט) מלחמת החיים. זהו גם השם אשר הופיע בתוכניית הפסטיבל עצמו ובגוף הסרט, אז אין לי ברירה אלא ללכת איתו בסקירה זו, מה גם שההבדלים בין השמות יעזרו לי להבהיר נקודה לגבי מהות הסרט עבורי.

שנית, אני חייב להתייחס לקושי לכתוב על הסרט מבלי להיגרר לספוילרים, בעיה אשר מתגלה כקשה במיוחד בסרט זה, שכן אפילו סיפור הביוגרפיה הבסיסי של צמד יוצרי הסרט יכול להוות ספוילר לא קטן לסיומו. בכלל, ייתכן שעדיף להיכנס לסרט הזה מבלי לדעת דבר. מצד שני, זהו סרט אשר דורש לדעתי גם נכונות מסוימת מצד הקהל על מנת להתחבר לסגנון שלו ולכן אולי יש טעם בדברי הקדמה. בכל אופן, זהו אחד מן הסרטים הבולטים בפסטיבל הצרפתי השנה ולמרות שככל שאני חושב עליו אני מוצא בו פגמים, זהו גם הסרט האהוב עלי מבין סרטי הפסטיבל וסרט שאני בטוח כי יישאר במחשובתיי גם בעתיד.

למרות הדברים הללו, אני בהחלט יכול להבין קהל אשר לא יתחבר לסרט. זה סרט שדורש מן הקהל להיכנס לראש הלא ממש שגרתי של היוצרים, אשר נוקטים בסגנון אשר עלול להיראות לעיתים כגימיקי ובמקרים אחרים כסוחט רגשות בכוח. באופן אישי, אני התחברתי לסרט מרגעי הפתיחה, תוך קבלה מוחלטת של הבחירות אשר נקטו צמד היוצרים.

הסרט מספר את סיפורם של רומיאו ויוליה, זוג המוגלם בידי ואלרי דונזלי וג'רמי אלקיים, שגם כתבו את התסריט אותו דונזלי ביימה. השניים מגלמים פחות או יותר את עצמם בסיפור שמתחיל בהיכרות בין שני צעירים במסיבה, נמשך בהריון של האישה ועובר טלטלה כאשר מתגלה כי תינוקם של בני הזוג חולה בסרטן. זוהי פחות או יותר נקודת המוצא העלילתית לכל הסרט.

די בסיפור זה על מנת לייצר סרט סוחט דמעות, על ידי עשייה קולנועית שגרתית. אולם היוצרים בחרו בדרך קולנועית שונה: הסרט לא מנסה רק לגרום לבכות, אלא גם להצחיק. יש בבחירה הכמעט-מתריסה בשמות הסימבוליים של הגיבורים משהו שגם רומז על האופי הלא ריאליסטי שהסרט לובש מדי פעם: מצד אחד זו דרמה המבוססת על אירועים אמיתיים שאכן קרו, מצד שני זו אגדה מיתית וסרט אשר הופך לפתע לסרט מוזיקלי. גם מבלי לדעת דבר על זהות השחקנים, הדבר לא בא על חשבון אמינות הסיפור והרגשות שהוא מייצר.

הסגולה העיקרית שמצאתי בסרט הינה האהבה שהיוצרים מפגינים לבני אדם בכלל. לא ברמה הפילוסופית, אלא ברמה הפרקטית. ניתן להבין את המניעים כל דמות המוצגת בסרט, גם אם היא נוגדת את האינטרסים של בני הזוג. יש בסרט אהבה לחיים לעצמם והצדעה לאנשים העוזרים על מנת להקל על החיים, בין אם אלו חברים המארגנים מסיבה או רופאים המטפלים במספר מטופלים רב. במהלך הסרט נשאלת החידה המוכרת "מה ההבדל בין אלוהים למנתח"? התשובה שניתנת היא שאלוהים לא חושב שהוא מנתח. אולם, בסופו של הדבר הרופאים המוצגים בסרט עונים תשובה אחרת לחידה/בדיחה זו: לפעמים המנתח עוזר לבני אדם.

את הרובד הזה מייצג שמו העברי של הסרט: מדובר לא רק במלחמה של התינוק להישרדות, אלא גם במלחמה של הוריו והצוות הרפואי על מנת לקיים את החיים ואת הרוח האנושית. אולם שם הסרט בשפת המקור הוא שונה ולדעתי יש לכך שתי סיבות. הראשונה, היא שהסרט לא עוסק אך ורק בחיי התינוק, אלא גם ואולי בעיקר בהשפעה שלו על חיי ההורים, הזוגיות שלהם והשאיפות שלהם להתקדם בחיים, אשר נפגעו מאוד עקב המחלה. במידה מסוימת המלחמה שבכותרת היא מלחמה שהוכרזה כנגד רוח הנעורים של הגיבורים, אשר הופכים לפתע למטפלים במשרה מלאה, בילד אשר סיכיווי לשרוד נראים לא פעם קלושים. הסרטן של הילד הכריז מלחמה על החיים השגרתיים.

הסיבה השנייה היא שהמחלה מנתקת את הזוג מן העולם הגדול. הכותרת הצרפתית של הסרט מוזכרת ערב לפני אבחון המחלה, שעה שהזוג המתוח מאזין ברדיו לחדשות על פתיחת המלחמה בעיראק. מלחמת עיראק, או כל אזכור לאירוע פוליטי חיצוני, לא יחזרו עוד בסרט – המחלה הופכת להיות כמעט כל העולם של הגיבורים. החדשות מן העולם החיצוני הופכת להיות כמעט הסחת דעת כאשר גורל הילד הוא גורם המתח העיקרי.

דונזלי מתגלה כשחקנית בעלת חן ודקויות גם בלי קשר לאופי האוטוביוגרפי של התפקיד, וגם כבמאית השולטת היטב בכלי המדיום, לעיתים אולי מפגינה ביתר התלהבות שליטה זו. לא מדובר בסרט בו הכל עובד (השימוש במוזיקה, בעיקר בכתוביות הסיום, הכי הפריע לי) אבל מכיוון שמדובר בסרט אישי וכנה אני מקבל את כל הפגמים שלו כתורמים לחוויה הכוללת. אולי בגלל שמדובר באירועים אמיתיים ואולי בגלל שמדובר ביוצרים בעלי חוצפה מסוימת, הסרט לא תמיד הולך למקומות הצפויים. בסיום, התחושה היא של סרט המציג לא רק סיפור, אלא גם דרך התייחסות לחיים ולקולנוע, דרך שהצופים לא מחוייבים לקבל.

הן (Elles)

סרטה של מאלגורזטה זומבסקה עוקב אחר אן, עיתונאית בכירה במגזין הנשים הצרפתי הנודע Elle (בתרגום לעברית -"היא") אשר מכינה כתבה שונה קצת מן הכתבות הרגילות שלה עם מעצבים כגון טופ פורד – דיוקן של שתי סטודנטיות שבחרו לעבוד בזנות, על מנת לפרנס את עצמן במהלך הלימודים. אחת מן הסטודנטיות הגיעה לעבודה כתחליף למגורים בשכונת העוני, השנייה היא פולנייה הבחרה ללמוד בפאריז ושתיהן, לפחות בהתחלה, די מרוצות מבחירת המקצוע שלהן. ציר ההתרחשות העיקרי של הסרט הוא יום אחד, בו הכתבת מנסה במקביל לסיים את הכתבה ולהכין ארוחת ערב לבעלה ולמעסיקו העשיר – כאשר יש פלאשבקים לקיום הראיונות, חייהן של גיבורות הכתבה ולעיתים גם הפנטזיות של אן.

למעשה, הסרט עוסק בשני נושאים. העיסוק בזונות עצמן היה בעיניי בעייתי ובעיקר באנלי, בין אם מדובר בראיונות היבשים או בקטעי הסקס הרבים מדי המשולבים בסרט. הניסיון של הבמאית לראות לקראת הסיום כי המצב הוא מורכב ממה שהנערות מתארות, היה צפוי וריקני.

לעומת זאת, הטיפול בדמות הכתבת ובעצמאותה בעולם הבורגני, היה טוב יותר. זה לא הסרט הראשון אשר הציב את הזנות כאלטרנטיבה לבורגנות הצרפתית הדקדנטית והבעייתית מוסרית (הדוגמא המפורסמת ביותר היא סרטו של לואיס בונואל Belle de Jour) וקשה לומר כי יש משהו מקורי או חדש בביקורת שלו. אבל משהו בסצנות המתארות את השגרה הבורגנית עובד, בין אם מדובר במאבק עם דלת המקרר, או בניסיון להכניס יותר מין לחייה של הגיבורה.

ייתכן והסיבה העיקרית לחלקו הטוב יותר של הסרט הינה המשחק של ג'ולייט בינוש בתפקיד הראשי. לבינוש יש יכולת להפוך סצנות שאינן כתובות היטב, לעמוקות. לשיאיה היא מגיעה בשוט האהוב עלי בסרט, שוט ארוך בו היא שואלת שאלות את אחת מן המרואיינות, מבלי לקבל תשובה. או שאולי היא בכלל מתרגלת את השאלות. בכל מקרה, השוט הזה מדגיש שהעיקר הוא עצם הצורך של הדמות הזאת לצאת למסע על מנת לגלות את עצמה ולהבין כי יש משהו חסר, כמו גם משהו מתנשא, בעולמה שלה.

הדבר מתבטא גם בהבדל הקטן בין שם המגזין בו היא עובדת לבין העולם לו היא נחשפת בסרט. יש לא רק "היא" אחת וזוהרת, אלא קשת שלמה של "הן". קשת של יותר משתי נשים אחרות, בעלות רקע חברתי אחר ועולם ערכים מוסרי שנוי במחלוקת. יש משהו מעט גס מדי בפרשנות הזו ובכלל יש משהו גס מדי בסרט, אך בכל זאת יש בו גם לא מעט רגעים שעובדים.

תגובות

  1. שני הגיב:

    אני מסכין איתך חלקית ביותר לגבי הן… נכון המשחק של ג'ולייט בינוש מצויין, אבל בסרט הזה כבר היינו ויותר מדי פעמים… ראינו כבר באמת יותר מדי סרטים עם סוג כזה של מסר. לפי דעתי גם התסריט מאוד מבולגן מבחינה רעיונית ואינו מגובש דיו. הרבה מאוד מהקטעים בו לא תורמים למהלך העלילתי של הסרט ובאיזשהו שלב, הבמאית מנסה לעשות "פרובוקציות" עם סצינות הסקס וזה פשוט משעמם. בשורה התחתונה, הן הוא החמצה וסרט שבגדול לא מחדש או מאיר לנו נקודות חדשות בשיח הפמיניסטי המודרני שלא היינו מודעים אליהן.

    1. בעצם אנחנו די מסכימים לגבי החולשות של הסרט, רק שאני חושב שיש בו גם דברים שעובדים. ואני גם לא חושב שזה סרט פמיניסטי ואני מקווה שהוא לא מנסה להיות פמינסטי- למרות שהשם שלו מרמז על הכיוון הזה. לא כל סרט שמביימת אישה ועוסק בנשים חייב להיות פמיניסטי. למרות שבמקרה הזה ייתכן ואני טועה, כי זה ללא ספק סרט פוליטי.

  2. לילי אלן הגיב:

    ראיתי אתמול את "מלחמת החיים". סרט מקסים ומיוחד. גם הביקורת שלך מציגה אותו בצורה יפה ומעוררת השראה

השאר תגובה