• סרטים חדשים: ״בשורות טובות״ של ארז תדמור
  • ״ג׳וג׳ו ראביט״, סקירה מוקדמת ותיאום ציפיות
  • ״המלאכיות של צ׳ארלי״, סקירה
  • ״בשורות טובות״, סקירה לסרטו של ארז תדמור
  • נפתח פסטיבל או לה לה! לקומדיה צרפתית 2019
  • אימת החודש - נובמבר 2019
  • ״דיוקן של נערה עולה באש״, סקירה וניתוח משותפים
  • ״חיים שלי״, סקירה שלא מפחדת מחג המולד
  • דוקטור סליפ
  • ״המחשמלים״, סקירה
  • מה לראות בפסטיבל סרטים בערבה 2019
  • קוראים לי דולמייט
  • ״המלחמה על הכוח״, סקירה
  • ״שליחות קטלנית: גורל אפל״, סקירה
  • המלצות סינמטקים: מהדורת נובמבר 2019
  • מצעד סרטי העשור של סריטה - ארבעת הגדולים

אופיר 2013: מבט מעמיק אל קטגוריות הליהוק, הבימוי והסרט הטובים ביותר

15 בספטמבר 2013 מאת אור סיגולי

ברוכים הבאים לחלקה השלישי והאחרון של סדרת "מבט מעמיק" שלנו על קטגוריות נבחרות בפרסי האופיר של שנת 2013. אורון פתח אותה בפוסט על קטגוריות המשחק הגבריות, המוזיקה וקטגוריית התסריט, ועופר המשיך עם קטגוריות המשחק הנשיות כמו גם פרס הצילום הטוב ביותר.
שלוש הקטגוריות בפרק החותם לפרס הן הליהוק הטוב ביותר, הבימוי הטוב ביותר ואיך לא, הסרט הטוב ביותר.

רציתי לכתוב על קטגוריית הליהוק כי עניין אותי לראות האם קרה משהו מאז הוכרזה הקטגוריה שנה שעברה. כזכור, זוהי השנה השנייה שבה מוענק הפרס, שאשתקד הגיע לידיה של אורית אזולאי, על עבודתה ב"העולם מצחיק". להפתעתי היה זה גם הפרס היחיד בו זכה הסרט עמוס המועמדויות הזה.
פרס הבימוי הטוב ביותר הוא בעיני הקטגוריה המעניינת ביותר בטקס כי לפי דעתי אין בה זוכה מובהק כרגע והיא מעידה הרבה יותר על מצב הקולנוע הישראלי מאשר הקטגוריה הראשית (התייחסתי לכך בטקסט על "הנוער" שהופיע בעכבר העיר).
קטגוריית הסרט, שהשנה כוללת שבעה "מועמדים" היא כמובן זו שתמיד מעוררת הכי הרבה שמחה, עצבים, אכזבה ובלבול. יש המון מה לומר על הקטגוריה הזו השנה. אני, ברשותכם, אנצל את הדיון הזה כדי להסביר מה היא מייצגת באמת ובאיזשהו מקום להגן על החלטות האקדמיה השנה. סמכו עלי, זה לא משהו שאנחנו עושים פה בדרך כלל.

הליהוק הטוב ביותר

אז כאמור, בשנה שעברה הופיעה הקטגוריה הזו לראשונה בפרסי אופיר. אני עדיין חושב שמדובר באחת התוספות המוצלחות והחשובות ביותר לאופירים.
בשנתה הראשונה הקטגוריה מנתה חמישה מועמדים: "לרדת מהעץ", "המשגיחים", "בלדה לאביב הבוכה", "למלא את החלל" ו"העולם מצחיק" שגם זכה. ארבעה מתוך חמשת הסרטים האלו היו מועמדים גם לפרס הסרט.
השנה רק שלושה מתוך חמשת המועמדים בקטגוריה הזו מועמדים גם לפרס הסרט, ומתוך מבט מהיר עולים כמה נתונים מעניינים: שתי מועמדות משנה שעברה משחזרות את הישגן גם השנה ושני סרטים שונים לחלוטין זה מזה לוהקו על ידי אותו צמד.

אבל אולי שווה לקחת צעד אחורה ולהסתכל על המפה שנפרשה לפנינו עוד לפני שלב המועמדויות. 27 סרטים ניגשו לתחרות האופיר השנה, שישה מתוכם לא הגישו מועמדות לקטגוריה הזו. שניים מהשישה, "המסע אל כוכב המינימקים" המונפש ו"יללת הזאבים", מסיבות ברורות מאליהן (אם כי אני באופן אישי לא רואה מניעה להעמיד ליהוק מדובבים לפרס), והשאר מסיבות אחרות.
מתוך 21 הסרטים שכן רשמו מועמד, ארבעה נקבו בשמות הבמאים כמלהקים, כולם סרטי מסלול הפרינג'/גרילה מלבד "הבן של אלוהים". אף אחד מהם לא שריין לעצמו מועמדות.
זה משאיר אותנו עם 18 סרטים שלוהקו על ידי איש מקצוע שאינו הבמאי, בתוכם אני מכליל גם את סוכנת השחקנים פרי כפרי אשר חתומה על ליהוק "סוכריות". לירון זוהר ונעמה זלצמן חתומות על שני סרטים, ועל שניהם הן גם מועמדות, יעל אביב היא המלהקת העסוקה ביותר של השנה עם שלושה סרטים שונים, גלית אשכול מועמדת על סרט אחד מתוך השניים שליהקה, וכמוה גם לימור שמילה.

אז אחרי הסטטיסטיקות היבשות, אפשר סוף סוף להסתכל על מה היו התוצאות. אתחיל ברשותכם באלו שבולטים בהיעדרם, הם סרטי האנסמבל – סרטים אשר סובבים סביב מספר רב של דמויות, מה שהצריך על פניו עבודת ליהוק אינטנסיבית וראוותנית יותר. הסרטים האלו הם "סוכריות", שעל אף החיבה הגדולה מאוד של האקדמיה נשמט מהרשימה באופן שדי הפתיע אותי; סרט אנסמבל נוסף הוא "מפריח היונים" שחבל מאוד שלא מצא את מקומו פה; ו"בננות", גם הוא בעל קאסט נרחב, אבל היעדרותו פחות מפתיעה אולי בעקבות המחשבה שהדמויות לוהקו עוד בשלב הכתיבה (אגב, מה שלא הפריע לאקדמיה לתת מועמדות ל"מי מפחד מהזאב הרע"). עם זאת, בעיני ההיעדרות הכי מפתיעה מהקטגוריה היא של הילה יובל על עבודתה ב"מקום בגן עדן". סרט רב דמויות שליהוקו נע משחקנים מוכרים וידועים (אלון אבוטבול, יוסי פולק) לתגליות חדשות (תום גרציאני הנפלא). מה גם שהסרט מועמד בשלוש מתוך ארבע קטגוריות המשחק. זוהי מועמדות קלאסית לקטגוריה הזו שאני תוהה מדוע חברי האקדמיה פסחו עליה.

בחמשת הסרטים המועמדים לפרס הליהוק, יש מעט מאוד הפתעות, אבל אני חייב להודות שלפחות בעיני זוהי אחת הקטגוריות הכי משמחות שיש לפרסי אופיר 2013 להציע.
זוכת האופיר בשנה שעברה, אורית אזולאי, חוזרת השנה למשחק בזכות עבודתה ב"הנוער". אזולאי ודאי שריינה לעצמה את המקום הזה בזכות התגלית המרעישה שהיא האחים איתן ודוד קוניו. אני לא יכול לחשוב על הרבה אתגרי ליהוק גדולים מזה: למצוא זוג אחים/תאומים זהים, בעלי כריזמה כדי לסחוב על עצמם סרט, שלא נדבר על כשרון משחק מספיק בשביל להעביר באופן אמין את הסיטואציות הלא פשוטות שכתב להם תום שובל. ההצלחה היא יוצאת דופן בעיני, ואת זה הכי קל לראות בכך שמאוד קשה לדמיין את הסרט בלעדיהם. אני חושב שלאזולאי יש סיכוי טוב מאוד לקחת את הפרס שנה שנייה ברציפות, אבל מה שמעיב על העניין הוא שהאקדמיה פחות התלהבה מהסרט הזה מכפי שחשבתי שיקרה, והעניקה לו רק עוד שתי מועמדויות, בקטגוריות הבימוי ושחקנית המשנה (שירילי דשא).

לירון זהר ונעמה זלצמן עבדו על שני סרטים מאוד שונים זה מזה והצליחו לקבל מועמדות של שניהם. העובדה שמדובר גם בשני הטוענים המרכזיים לזכייה בפרס הסרט בוודאי עזרה. הצמד זהר את זלצמן מועמד על "בית לחם" ועל "לצוד פילים". האחד, דרמת אנסמבל המשלבת בין ליהוק של יהודים וערבים, בעיקר נון-אקטורים (שחקנים ללא נסיון); והשני קראוד-פליזר קומי שנשען על החיבה לשחקניו ממש כמו על הטקסט שהושם בפיהם.
הליהוק של "לצוד פילים" הוא מאוד ברור מאליו ואין בו מחשבה מחוץ לקופסה. מצד שני, מוצר כמו זה לא מצריך יותר מדי קפיצות באוויר בתחום הליהוק, והרעיון של ללכת על המוכר הוא מה שסוג כזה של סרט חייב בשביל לעבוד. מוני מושונוב וששון גבאי הם שני שחקנים מופלאים שלא משנה באיזו סיטואציה ישימו אותם, הם יצאו מנצחים. "לצוד פילים" פועל על יצירת חיבה בין הקהל והסרט, ואין מושלמים משני אלו לעשות את העבודה הזו. מה שכן, בעיית ליהוק די קשה שפוגמת קשות בסרט – בעיני – הייתה ליהוק הילד בתפקיד הראשי. אני חושב שגם מי שאהב את הסרט חווה איזושהי בעיה שם, אבל אני מניח שאין טעם להרחיב על הנושא.

אני מאמין שזהר וזצלמן עמדו בפני משימה מורכבת פי מליון כאשר באו ללהק את הסרט השני עליו הן מועמדות השנה: "בית לחם". קודם כל כמות השחקנים שמרכיבה את הסרט הזה היא עצומה. בנוסף, למצוא שחקנים אמינים מהמגזר היהודי והערבי זה כאב ראש לא קטן. בעיני הליהוק הערבי של הסרט לא פחות ממושלם, בטח עם היציאה המדהימה שהיא הייתאם עומארי בתפקיד בדוואי (זוכה "נבחרת החלומות" של סריטה בקטגוריית שחקן המשנה). לעומת זאת, הליהוק של הצד היהודי עבדה לי פחות טוב לעיתים, אבל לא מספיק בשביל שאוכל להגיד שזה פגם לי בצפייה. אני מאמין שיש לזהר וזלצמן סיכוי טוב לזכות על כל אחד משני הסרטים האלו, אם כי אני הייתי מעדיף שיזכו על "בית לחם".

"מי מפחד מהזאב הרע" הצליח להכניס את המלהקת שלו לימור שמילה לרשימה. שמילה גם הייתה בצוות הליהוק של דרמת האיגרוף "פנתר לבן" שמועמד לפרס הסרט כנציג הפרינג'/גרילה. אני כמובן מברך וצוהל על כל מועמדות של הסרט הזה, אבל דווקא פה אני תוהה האם באופן אישי אני לא הייתי מכניס סרט אחר במקום. אולי זה קשור לזה שנראה שחלק הארי של עבודת הליהוק נעשתה בשלב הכתיבה, אולי זה קשור לחריקות בליהוקם של שני השוטרים הזוטרים שעובדים עם ליאור אשכנזי… אני אפילו חושב שמועמדות לשמילה על "פנתר לבן" הייתה נכונה הרבה יותר.
מה שכן, אין ספק שלהביא את דבל'ה גליקמן ורותם קינן לסוג כזה של תפקיד, זה משהו שמצריך איזושהי פרס. לא נקח את זה מהם.

המועמדת האחרונה בקטגוריה, כמו אזולאי, מועמדת שנה שנייה ברציפות. זוהי גלית אשכול המועמדת על "שש פעמים", שכיכבה גם בפוסט "שמע נא תחינתי" שלנו בו הרחבנו במילים על עבודתה בסרט, וגם ב"נבחרת החלומות" בו זכתה מטעמינו בקטגוריה הזו.
יכול להיות שאם היה לי קול בהצבעה הייתי מתלבט רבות בין אזולאי ואשכול, אבל סביר שבסוף הייתי נותן אותו ל"שש פעמים". עבודת הליהוק של הסרט הזה היא מופלאה כמעט בכל אספקט. למצוא שחקנים צעירים ולא מוכרים לסרט זה תמיד אתגר גדול, ולליהוק של אשכול אין אפילו תו מזייף אחד. פיץ' פרפקט, מה שנקרא.

הבימוי הטוב ביותר

בימוי

בפרסי האופיר יש לעיתים קרובות חוסר חפיפה בין קטגורית הבימוי והסרט, בדרך כלל ביחס של ארבעה לחמישה. אני באופן אישי מאוד אוהב שזה קורה כי זה מעיד על חשיבה של המצביעים מחוץ לקופסא. האם יכול להיות סרט מצויין בלי בימוי טוב? כנראה שלא. אבל לעיתים ישנם במאים שמביאים קול ייחודי או דרך עשייה שונה ששווה להרים על נס אפילו עם הסרט סובל מאיזשהם בעיות.
השנה זו הפעם הראשונה מאז 2010 בה ישנם שני מועמדים לבימוי שאינם מועמדים לפרס הסרט, ולדעתי זה מראה שהייתה רב גוניות רבה בקולנוע הישראלי השנה.
אני גם חייב לומר שהקטגוריה הזו מותחת במיוחד הפעם.

אהרון קשלס ונבות פפושדו מועמדים השנה גם לפרס הבימוי וגם לפרס התסריט כאשר סרטם "מי מפחד מהזאב הרע" איננו מועמד לפרס הסרט. הדבר יצר הדים רבים ביום הכרזת המועמדים, אבל אני חייב להודות שאני לגמרי הבנתי את הרציונל מאחורי התוצאה הזו, וארחיב עליה מאוד כשנדבר על הקטגוריה הבאה.
תום שובל, ש"הנוער" הוא סרטו הראשון, הוא "הבמאי הבודד" השני (כלומר, במאי ללא מועמדות לפרס הסרט) וזה בכלל מרתק. אני באופן אישי הייתי בטוח ש"הנוער" הוא מועמד ודאי לפרס הסרט והופתעתי מאוד מההשמטה בשלב ההצבעות לסבב א', אפילו יותר משהייתי מופתע מהעדרות "מי מפחד מהזאב הרע". ועם זאת, שובל הוא בכל זאת אחד מהבמאים המועמדים השנה. כלומר, על אף שלא מעט מצביעים כנראה נרתעו מהאכזריות שיש בסרט ולא הצליחו להתחבר אליו, לפחות לא ברמה של הצבעה בקטגוריה הראשית, הם לא יכלו להתעלם מהכח המתפרץ שהוא שובל. אני חושב שעבודתו בסרט היא מהמרשימות של השנה, בטח בהתחשב בכך שמדובר בסרט ראשון. "הנוער" מבוים באופן שאפשר להגדירו כ"כפוי טובה" – הוא מתנהל בקצב משלו ומשתדל לשבור את הציפיות של הצופה פעם אחר פעם – אך אני שמח שהאקדמיה ראתה שמדובר ביד מכוונת של במאי בטוח, והעניקה לו מקום בחמישייה. לצערי בלי מועמדות לפרס הסרט אין לו הרבה סיכוי לזכות, אבל אני מאמין שבסרטו הבא הוא כבר יהיה מועמד מוביל.

יוסף פיצ'חדזה, המועמד על סרטו הרביעי, "סוכריות", הוא אחת הדמויות הכי אהודות בעולם הקולנוע הישראלי, גם כבן אדם וגם כיוצר. פיצ'חדזה היה מועמד בעבר לפרס הבימוי על סרטו הראשון "לנגד עיניים מערביות" ועל סרטו השלישי "שנת אפס" לפני עשר שנים.
לא מעט דברים הביאו את פיצ'חדזה למועמדות הזו. קודם כל, זה סרטו הראשון מזה עשר שנים. מאז "שנת אפס" ייחלנו לסרטו הבא של פיצ'חדזה וכשזה סוף סוף הגיע קשה היה להסתיר את השמחה. אני מודה שאני לא מאוהדי הסרט, אבל זה כלל לא קשור. חזרתו של פיצ'חדזה לעשייה – גם אם לא הצלחתי להתחבר אליה – היא כיף גדול מבחינתי. הדבר השני הוא הספקטרום הרחב של הסרט שמג'גלג בין לא מעט דמויות ולוקיישנים, כמו גם הצילום הוואן-שוטי המרשים-רוב-הזמן של הסרט. מה גם שהוא אחד הבמאים הבודדים בארץ שיש להם טביעת אצבע ייחודית שמאפשרת לזהות את סגנונם כבר מתחילת הסצנה. פיצ'חדזה הוא הבמאי הותיק ביותר מבין כל המועמדים, ואני מאמין שיש לו סיכוי טוב מאוד להיות הזוכה.

את המועמדות ל"בית לחם" חולקים שניים: יובל אדלר ועלי וואקד. אין לי שמץ של מושג מה הייתה חלוקת העבודה בין השניים, לצערי. אני לא יודע האם הם התחלקו בבימוי הסצנות, ביימו הכל ביחד ומה הייתה רמת המעורבות של כל אחד מהם. לצורך העניין, אני אתייחס לכך כאילו שניהם חולקים את כל העבודה.
הדבר שהיה לי הכי מוזר בסרט הזה הוא הכח המטלטל של הסצנות שעוסקות בצד הערבי של הסכסוך, לעומת איזשהו טון חיוור שאפיין את הסצנות העוסקות בצד הישראלי. אני, כידוע, מאוד אהבתי את הסרט (אני מפנה אתכם למה שכתבתי עליו בפוסט לקראת פסטיבל חיפה, ובמיוחד לגילוי הנאות שלי בתחילתו) ועם זאת אני חייב לתהות לגבי העניין.
על הנייר, "בית לחם" אמור להיות המועמד המוביל לפרס הבמאי, אבל משהו עדיין לא לגמרי סגור אצלי בנושא הזה. הפעם האחרונה בה היה פיצול בין הזוכה בפרס הבמאי והזוכה בפרס הסרט היה בשנת 2005 ("איזה מקום נפלא" בסרט, "למראית עין" בבמאי). יש סיכוי שזה יקרה השנה.

ונסיים גם הפעם עם המועמד מטעם "שש פעמים", יונתן גורפינקל. אתם יודעים שאני מעודד כל הדרך לזכייה את פפושדו וקשלס, אבל אני חייב להכריז שגם אם גורפינקל יהיה הזוכה, תשמעו ממני קריאת התלהבות גדולה מאוד.
גורפינקל הוא בנו של צלם הקולנוע הישראלי המפורסם ביותר, דוד גורפינקל שהקריירה שלו הולכת יד ביד עם ההיסטוריה של הקולנוע הישראלי. אני מניח שהעובדה הזו עזרה ליונתן פעמיים: גם להפוך לקולנוען המצטיין כפי שהוכיח בסרטו הראשון, וגם בלזכות בתשומת הלב של חברי האקדמיה (מתנצל על הטון הציני).
הדבר האהוב עלי בעבודת הבימוי של גורפינקל הבן הוא שזה לא נראה כאילו הוא כפה את עצמו על הסרט שכתבה לו רונה סגל – אגב, זה זמן טוב לציין שהוא הבמאי היחיד שמועמד עם סרט שלא הוא כתב – אלא הפיח חיים ביצירה הזו ונתן לה להכתיב את הקצב. כמובן שאני לא אוכל לדעת את זה עד שלא נראה סרטים נוספים שלו (ובמהרה, אם יורשה לי לבקש), אבל נדמה שיש משהו כל כך לא גחמתי, או משתדל מדי או כפוי בעבודה המדוייקת שלו, שזה כבר הופך אותה ליוצאת דופן ואת מועמדותו ליותר מראויה.
כאשר אנחנו חושבים על עבודתו של במאי, אנחנו בדרך כלל מתרכזים בעבודת הצילום והעריכה, ולעיתים רחוקות בסאונד, אבל מעט מאוד אנחנו חושבים על הדרכת השחקנים. אני חושב שבהקשר הזה, גורפינקל עשה את העבודה הטובה ביותר מכל חבריו המועמדים. סיון לוי מעולם לא הייתה טובה יותר, ושלושת הגברים שבסרט אמינים ברמה שמייצרת חוסר אונים שלופת את הצופה.
קשה לי לראות את גורפינקל זוכה בקטגוריה אבל אני כולי תקווה שאני טועה.

הסרט הטוב ביותר

ophir_best_film_noms2013

והנה אנחנו, בקטגורה הראשית והמרכזית של פרסי האופיר, סרט השנה.
ב-2013 יש מספר שיא של שבעה מועמדים, וזאת בגלל מסלול הפרינג'/גרילה שהתווסף בשנה שעברה, המשריין מקום נוסף מחוץ למניין בקטגוריית הסרט הטוב ביותר לסרט שנחשב "דל תקציב" או "עצמאי" או "נטול מימון ממשלתי". כמובן שאף אחת מההגדרות האלה איננה קולעת או חותכת, אבל אנחנו מנסים לעבוד עם מה שיש.
השנה, בעקבות תיקו במספר ההצבעות, לא התווסף סרט אחד לקטגוריית הסרט אלא שניים. זה לא סותר את העובדה שסרטי המסלול נחשבים סחורה פגומה בקרב חברי האקדמיה שלא טורחים לבוא לראותם. העיקר שיש נציגות. עלה תאנה אם תרצו.
בשנה שעברה, כאשר אף אחד מסרטי המסלול החדש לא הצליח לנכס לעצמו אפילו מועמדות אחת בקטגוריות האחרות (שלא הובטחו לו תקנונית) כתבתי את הפוסט הדי-זועם הזה. למרבה הצער, בשנה השנייה לקיומו של המסלול, שום דבר לא השתנה, ואפשר להחיל את הטקסט ההוא אחד לאחד על 2013.
המונח "פרינג'/גרילה" מתרגם לחברי האקדמיה כסרט זניח. אתם יודעים שאני צודק. מכיוון שהלו"ז של הקרנות האקדמיה הוא עמוס באופן שלחלוטין לא מאפשר לצפות בכל הסרטים, נאלצים חברי האקדמיה לעשות ויתורים. המקום הראשון בו הם ירשו לעצמם לפספס הקרנה היא במסלול הפרינג'/גרילה, וכך נוצר מצב שהסרטים הללו כולם מתחרים על משבצת אחת אבל מקריבים את כל השאר.
אילולא הסטמפה התמוהה הזו יכולנו לראות את זאב רווח מועמד על "פנתר לבן" ואת "בשר תותחים" מועמד על האיפור, בין היתר. זה נכון שחייבת להמצא דרך לסנן את מספר הסרטים הניגשים לאופיר, אבל נראה לי שדי ברור עכשיו שלא זו הדרך.
וואו, כמה אני מקווה שזאת השנה האחרונה שאני כותב את זה.

"אני, ביאליק" של אביב טלמור ו"פנתר לבן" של דני רייספלד הם נציגי מסלול הפרינג'/גרילה. הראשון אפילו טרח לצאת להקרנות מסחריות בסינמטקים, שזה כבר הישג. את דרכו הוא התחיל בפסטיבל חיפה של שנה שעברה כאשר זכה בתחרות הפרינג'ידר לקולנוע עצמאי.
יש משהו מאוד שונה ומעניין בסרט הזה, הוא תוצר של אהבה גדולה, וקל לי להודות בזה גם אם אינני נמנה על מעריציו. דרמת האגרוף "פנתר לבן" – שבאירוניה שרק פרסי אופיר יכולים לייצר, מייצג את מסלול השוליים למרות שהאחים אדרי חתומים עליו – הוא בעיני סרט בעייתי לא פחות, אבל גם הוא שורד בזכות הלב הגדול שפועם בו. ל"פנתר לבן", שהוקרן הן בפסטיבל דרום והן בפסטיבל ירושלים, יש בעיני יותר חשיבות כי הוא מביא למסך קול חברתי מסויים שאנחנו לא מורגלים לראות. הוא מתעסק בשולי העלייה הרוסית, בתסכול האלים של הצעירים, והוא לא מפחד להציג מראה לא מחמיאה של אף אחד מדי פעם. אני חייב להודות שאני מעדיף את הטבריה של "פנתר לבן" מציג על פני כל טבריה אחרת שראינו לאחרונה, כי יש בה משהו אמיתי. ילדותי אולי, אבל אמיתי. בעולם של קולנוע מתחנף זה לא משהו לזלזל בו. הפיקו: דפנה פרנר, שי אינס, משה אדרי וליאון אדרי.

אז זהו, עזבתי את תחום הפרינג'/גרילה המתסכל ועכשיו אני יכול לממש את הבטחתי מתחילת הפוסט ולהציג את התפיסה שלי לגבי כל המרוץ הזה לפרס הסרט.

חמשת המועמדים האחרים הם "לצוד פילים", "בית לחם", "שש פעמים", "הבן של אלוהים" ו"סוכריות". אחד מהם כבר יצא לקולנוע, אחד מהם ממש עוד מעט, והשלושה האחרים יעשו זאת מתישהו, אבל אף אחד לא מתחייב.
"לצוד פילים" שכתב וביים רשף לוי בהפקתם של אהוד בלייברג ומשה וליאון אדרי, הוא ההצלחה הקופתית הגדולה ביותר של השנה בקולנוע (להוציא את למלא את החלל), שלצערו סביר שייזכר בעיקרה בזכות חשבון הפייסבוק והמקדלת הפזיזה של הבמאי שלו, שהוכיח שהוא לא משהו בלקבל ביקורת.
"בית לחם" הוא ההצלחה הגדולה ביותר מהקטגוריה כשזה מגיע לבאז בחו"ל עם זכייה בתחרות משנית בפסטיבל ונציה, והופעות של כבוד גם בטלורייד ובטורונטו. את הסרט הפיקה טליה קלינהנדלר. אני לא מצליח לראות מישהו אחר זוכה השנה בפרס הזה חוץ ממנו, בהתחשב בעובדה שהתחרות המרכזית שלו, "לצוד פילים", נעדרת מקטגוריית הבימוי. עם זאת, האופירים יודעים להפתיע כשצריך.
"שש פעמים" הוא הסרט האהוב עלי מתוך השביעייה ואני עדיין לא נרגעתי מההצלחה שלו בשלב המועמדויות. אני מקווה מאוד שהאהבה שהרעיפה עליו האקדמיה תתרגם גם לזכיות מרכזיות. המפיקים הם אודי ירושלמי ויונתן גורפינקל.

"סוכריות" ו"הבן של אלוהים" (אגב, תקצירים קצרצרים לכל הסרטים תוכלו למצוא בפוסט הזה, למקרה שאתם לא תושבי תל אביב עם הרבה זמן פנוי ומעולם לא שמעתם על הסרטים האלו) הם שתי ההפתעות של הקטגוריה ואני סקפטי מאוד לגבי מידת ההצלחה שלהם בשלב הזכיות. אבל אולי אני נותן לדעתי האישית להשפיע עלי.
על המועמדות של "סוכריות" חתומים יוסף פיצ'חדזה, דב שטויר, רן פרדיברג, פרי כפרי, משה אדרי וליאון אדרי. מפיקי "הבן של אלוהים" הם שמי שינפלד ועמיתן מנלזון.

אבל אני רוצה להתייחס למשהו הרבה יותר חשוב והרבה יותר כללי לגבי המועמדויות של פרסי אופיר 2013.
פרסי תעשייה הם תחרות פופולריות. לאיכות יש איזשהו קשר לנושא, אבל הוא משני. פרסי תעשייה ניתנים ליפים ולנכונים. בכל מקום בעולם, בכל תקופת זמן, פרסי קולנוע הם משחק ורק מי שיודע לשחק ולא מוותר זוכה. כולם יודעים את זה. בהחלט שווה לשאול את השאלה "רגע, אז אם זה איזשהו מרוץ פנימי עמוס פוליטיקה ואינטריגות בשביל מה צריך את זה?"
השאלה הזו ראויה ויש לה תשובה לא רעה בכלל: בתחילת המאה הקודמת, הקולנוע לא נחשב כאומנות אלא כבידור. ובידור זול. הוליווד, אלופת הייח"צון העצמי, הגיעה למסקנה שצריך להביא איזושהי יוקרה לתחום הזה ולכן החליטה על הענקת פרסים. פרס משמעותו הצלחה וחשיבות. כך נוצר טקס האוסקר. ברגע שסרט או יוצר זכו בפרס (ולא משנה שהקהילה שלו היא שהעניקה לו אותו) קרנו עלתה. אם יש לו פרס ביד סימן שהוא מצטיין, סימן שהוא חשוב. זו כל התורה.
האופיר – בין אם יודו בזה או לא – מהותו היא רק הבאת איזשהו אור יקרות לתעשיית הקולנוע. הוא נועד לפאר את התעשייה ולנסוך עליה אבק כוכבים. בתאכלס יש לו גם משמעות נוספת, שהיא בחירת נציג ישראלי לאוסקר האמריקני בקטגוריית הסרט הטוב ביותר בשפה זרה, אבל תסלחו לי אם אחרוג ממנהגי השנה ולא אכנס לזה (אני מפנה אתכם למה שכתבתי עליו בשנה שעברה. זה עדיין רלוונטי לצערי).
ככזה, על האקדמיה להבליט ולחגוג את הסרטים והיוצרים החשובים של השנה. כמובן שבעולם אוטופי היה זה פועל יוצא של בחירת המוצלחים ביותר, אבל אנחנו יודעים שהעולם שלנו לא פועל ככה, ואנשים נוטים להכניס שיקולים זרים לבחירותיהם, כמו כמה הבמאי נחמד, כמה טלפונים קיבלתי ממנו וכמה אני מאוכזב מהמפיק שלו שדחה את התסריט שלי לפני שנתיים. Nature of the beast, כפי שנאמר.

בעולם הזה, מועמדות לסרט כמו "לצוד פילים" היא באיזשהו מקום חובתה של האקדמיה. אתם יודעים מה דעתי על הסרט הזה (לרענון: לא חיובית יותר מדי), אבל זה בדיוק מסוג הסרטים שמגיע להם לקבל מקום של כבוד בחמישייה כי אלו הסרטים שמייצרים מערכת יחסים של אמון בין התעשייה והצופים. "לצוד פילים" הוא מסוג הסרטים שגורמים לקהל הרחב לקום ולרכוש כרטיס לסרט ישראלי. הם צוחקים ממנו ונהנים ממנו, הם ממליצים עליו לחבריהם ומאפשרים לעוד יוצרים לקבל כסף ולעשות סרטים נוספים. הם שוברים את חומת הדיסטנס שבין הקולנוע הישראלי – שהוא רובו קולנוע אומנותי – לבין הקהל שאוהב להנות.
וזה מביא אותי לתדהמה הגדולה של האופיר השנה, היעדרות "מי מפחד מהזאב הרע" על אף 11 מועמדויות כולל קטגורית הבימוי, התסריט, הצילום והמשחק. את אהבתי הרבה לסרט הזה לא הסתרתי מעולם, ובעיני הוא הסרט הישראלי הטוב של השנה. לדעתי הוא גם החשוב שבהם, אבל זו דעתי האישית בלבד ואין בה כל קביעת עובדה לאף אחד.
לכן, על אף הצער האישי, אני מבין ויודע כיצד מפת המועמדויות שלו נראתה ככה, על אף שלא מעט אנשים ניסחו את זאת באופן דמגוגי ומוטעה כ"הסרט שהכל בו טוב חוץ מהסרט". אז, שוב, אחרי שאני מזכיר לכם שאני מאוהב בסרט הזה, צריך גם לזכור שהוא לא סרט לכל אחד. הוא אלים, יש בו הומור מאוד מסויים, והוא מושפע מעולם קולנועי שלעיתים נדמה שכולם מכירים, אבל ההפך הוא הנכון.
כמו שאני רואה את זה, "מי מפחד מהזאב הרע" הוא סיפור הצלחה עצום באופירים, כי על אף שהוא במהותו אנדרוג, שהוא במהותו אנטי-קונצנזוס, האקדמיה נתנה את קולה בעדו. הם שמו אותו בכל מקום בו הם הרגישו נח לשים אותו. זה נכון שגם עם מבער ופטיש לא תצליחו לשכנע אותי ש"הבן של אלוהים" מתקרב אל איכויות הסרט הזה באיזשהו תחום, אבל בסופו של דבר, סרט על מסע גיבוש משותף של אב ובנו בארץ פוטוגנית מוציא את הצופים מחוייכים, מיושבים. הם יכולים להזכר בו בערגה בלי שגופת ילדה ללא ראש תטריד את מנוחתם.

האם שבעת הסרטים שמועמדים השנה לפרס הסרט הם הייצוג האמיתי של הקולנוע הישראלי השנה? למרבה הצער זה לא יכול להיות יותר רחוק מזה. אבל אני מחזיר אתכם אחורה לפרס הבימוי, או לפרס התסריט. כמו באוסקר האמריקני, כמו בבאפט"א, שם מסתתרת האמת.
הקטגוריות הלווייניות הן הן התת מודע של תעשיית הקולנוע בארץ, כשקטגוריית הסרט הטוב ביותר היא הפרצוף שלה, הפאסאד. והפנים, כולנו יודעים, לא תמיד מעידות על מה שקורה בראש ובלב. הפנים מציגות לרוב את מה שהיינו רוצים שיראו, ולא את מה שמתרחש אצלנו באמת.

תגובות

  1. אורי 1 הגיב:

    תיקון טעות: דב שטויר לא מועמד השנה לפרס התסריט

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.