• סרטים חדשים: ״קצפת ודובדבנים״ של גור בנטביץ׳
  • ״קצפת ודובדבנים״, סקירה
  • פרסי אופיר 2019: מהמרים על הזוכים
  • ״עונת החתונות״, סקירה
  • נוכלות בלי חשבון
  • ״השורד״, סקירה
  • הסרט הבינלאומי הטוב ביותר 2019 - חלק שני
  • פסטיבל ונציה 2019: הסיכום של עופר
  • זה: חלק 2
  • המלצות סינמטקים: ספטמבר 2019
  • ״איפה את, ברנדט?״, סקירה

"ילדות בהסתר", רקע היסטורי וסקירה

12 באפריל 2013 מאת פבלו אוטין

הופתעתי לגלות ש"ילדות בהסתר" (Infancia Clandestina) נקנה להפצה בארץ, לא בגלל שהוא סרט רע או משהו, להפך, מלודרמה משפחתית יפה, אם כי מעט קיטשית לטעמי. בנוסף, הסרט הוקרן בפסטיבל קאן במסגרת "שבועיים של במאים" ואף נבחר לייצג את ארגנטינה באוסקר השנה אך לא הגיע לשלבי הגמר. אז ההפתעה שלי הייתה בעצם כי מדובר בסרט שכדי להבין אותו וליהנות ממנו חייבים רקע וידע היסטורי בסיסי. "ילדות בהסתר" שיוצא היום לבתי קולנוע בהפצת קולנוע לב, עוסק באחד הנושאים הכואבים והמרתקים ביותר של ההיסטוריה הארגנטינאית – הדיקטטורה הצבאית של סוף שנות השבעים (1976 – 1983) ונוגע בעניין שמוכר ברחבי העולם בתור ה"דסאפרסידוס" – הנעלמים. נושא ה"נעלמים" טופל רבות בקולנוע הארגנטינאי ואף מיד עם תום הדיקטטורה. אני חייב להודות שהמונח "נעלמים" שהתקבע ולא השתנה עד היום תמיד גורם לי לאי-נוחות וזעם. למה בעצם ממשיכים להגיד "נעלמים"? היום כולם יודעים שהצעירים האלה (33 אלף) לא "נעלמו", אלא נחטפו, עונו, הושפלו והוצאו להורג בצורה שיטתית על ידי הממשל הצבאי שחשד – ואני מדגיש "חשד" כי לעתים קרובות זה היה רק חשד – כי הם מעורבים בפעילות חתרנית נגד שלטונם (לא שאשמה אמתית מצדיקה את ההוצאה להורג והעינויים). הגנרלים הבינו שהוצאות להורג של מורדים בצורה פומבית היו מעוררות את העם נגד השלטון, ולכן הם בחרו בשיטת "ההעלמות". הם היו רודפים אחר אנשים חשודים בפעילות חתרנית וחוטפים אותם מהרחוב או אף נכנסים אליהם הביתה באמצע הלילה ולוקחים אותם למאסר במקומות סודיים. הורים וחברים של הנעלמים היו מגיעים למשטרה לברר היכן קרוביהם, אך לא היו יכולים להשיג שום מידע, לא היה שום רישום על מאסר או עזיבת המדינה – הם פשוט נעלמו כלא היו. "אולי הם נטשו אתכם כי לא רצו להיות אתכם יותר?" היו אומרים להם הפקידים, אולי הם במסתור, אולי הם מתו? ולמרות שהיום כולם יודעים מה המונח "נעלמים" מסתיר מאחוריו, הוא עדיין פועל כמכבסת מילים שמרככת את אשר נעשה בארגנטינה במהלך אותה התקופה של דיכוי ורציחות, תקופה שזכתה לכינויים "המלחמה המלוכלכת", "תהליך שיקום לאומי" או בקיצור "התהליך".

אז "ילדות בהסתר" עוסק ב"תהליך", אך לעומת סרטים רבים שקדמו לו כגון "ליל העפרונות", "הסיפור האמיתי" ואחרים שחשפו את זוועות הדיקטטורה בפני הארגנטינאים שניסו להדחיק אותן ובפני העולם שרצה לדעת ולכן הכילו מידע רב והנפיקו פרטים רבים על התקופה, הסרט של בנחמין אווילה פועל כסוג של דרמה משפחתית ביתית מלאת מתחים כאשר למעשה כל ההיסטוריה לא נראית על המסך ואין לנו כצופים ממש גישה אליה. האירועים הציבוריים מרומזים, מוזכרים או מסומנים, אך לא מוגשים בצורה ברורה, בטח שלא בעבור אלה שההיסטוריה הארגנטינאית לא ידועה להם. לצופה הזר, "ילדות בהסתר" הוא מלודרמה על מערכת יחסים בין ילד שנכנס לגיל ההתבגרות לבין הוריו ודודו.

אך אם לא היה די בכך, "ילדות בהסתר" הוא סרט ייחודי לא רק בגישתו הקולנועית של "הסתרת הרקע" אלא בזווית דרכה הוא מטפל ברקע המוסתר הזה. הסרטים מהעבר, בעיקר אלה משנות השמונים, נעשו על ידי במאים בני הדור שסבל את דיכוי הדיקטטורה והביאו את סיפוריו ואת חוויותיו. הקולנוע אז היה צריך להיות פוליטי, מאשים, ישיר ודידקטי. לעומתם, "ילדות בהסתר" משתייך לגל חדש של סרטי דיקטטורה הנעשים הפעם דרך עיניהם של הדור שחווה את הדיקטטורה בתור ילדים, והיום, כאשר הם כבר גדלו, הם מסתכלים לאחור אל עברם ומנסים להבין אותו. בנחמין אווילה, הבמאי של "ילדות בהסתר" הנו בעל סיפור ייחודי. למעשה, הוא בן של נעלמים.

Infancia Clandestina (58)

הבן של הטרוריסטים

רבות דובר על החטופים/נעלמים: הטירוף שבו אנשי משטרה וצבא היו חוטפים בן-אדם, בודקים ביומן שלו את שמות חבריו ופשוט הולכים וחוטפים גם אותם במחשבה כי אם הם חברים שלו והוא חשוד, אז בטח גם הם מעורבים במשהו. כך החל גל חטיפות ועינויים של אזרחים רבים, רק בגלל שפרטיהם הופיעו ביומן של מישהו, או רק בגלל שקראו ספר שלא מצא חן בעיני הגנרלים, או למדו פסיכולוגיה או פילוסופיה, ו"ידוע" שסטודנטים לפסיכולוגיה, פילוסופיה ומדעי המדינה הם כולם שמאלנים מרקסיסטים.

אך הגנרלים לא הסתפקו בחטיפת הצעירים, אלא שאחת הטראומות הגדולות שהותירה התקופה היא שחלק מהנשים שנחטפו היו בהריון או היו אימהות טריות והשאלה של הגנרלים הייתה: "מה עושים עם הילדים?".

נפלה החלטה שאם הילדים מבוגרים מדי, אז שולחים אותם לקרובי משפחה (סבא וסבתא, דוד ודודה וכאלה), אך אם מדובר בתינוקות או ילדים בגיל הרך, לוקחים את הפעוטים ומוסרים אותם למשפחות מאמצות – משפחות של אנשי צבא או מקורבים לאנשי צבא. המחשבה מאחורי התכנית הזאת הייתה, בעיני הגנרלים חינוכית וראויה: מבחינתם הם לא חוטפים את הילדים, אלא מצילים אותם. במקום שהילדים האלה יגדלו בבתים של טרוריסטים שמאלניים וחתרניים, הם יעניקו להם בית חם וחינוך ערכי שכן הם יגדלו אצל "משפחה טובה" – כלומר אצל אנשי צבא או מקורביהם.

הנה קטע קצר מתוך סרט תיעודי בנושא בשם "שלל מלחמה" (Botin de Guerra) של דויד בלאוסטיין:

נושא חטיפת הילדים החל להפוך לנוכח יותר ויותר בעיתונות ארגנטינה במהלך שנות ה-90, כאשר הילדים שנולדו בסוף שנות ה-70 ונחטפו ונשלחו אל משפחות מאמצות, הגיעו לגיל ההתבגרות והחלו לשאול שאלות בנוגע לזהותם ולזהות של הוריהם הביולוגיים. ארגון בשם "סבתות של כיכר מאי" פרסם לאורך שנים מודעות ברחובות ובעיתונים עם התמונות של התינוקות והילדים הנחטפים, בתקווה שהילדים יראו את התמונה של עצמם. במהלך שנות התשעים כשהילדים היו בסוף גיל ההתבגרות, החלו להופיע בטלוויזיה ובעיתונות סיפורים על נערים שחזרו למשפחות הביולוגיות שלהם אחרי שנים רבות. סיפורים אלה נגעו וזעזעו אותי במיוחד, שכן הילדים האלה היו כולם בני דורי. תתארו לעצמכם שבגיל 16, 18 או אפילו 25, אתם לא רק מגלים שאתם מאומצים אלא בעיקר שההורים שלכם למעשה מקורבים לאלה שחטפו אתכם עוד בעריסה ועינו ורצחו את ההורים הביולוגים שלכם. החזרה אל הסבים והסבתות או אל הדודים והדודות הייתה טראומטית. משבר הזהות הגדול של עשרות ילדים (נחטפו כ-500, חזרו למשפחות הביולוגיות רק בסביבות 150) שנפגשים עם המשפחה שלהם והם דומים להוריהם, והם כמו רוחות רפאים שחזרו מהמתים ומופיעים פתאום בבית של משפחה שיש אולי קשר דם אתה, אבל אין שום דבר אחר משותף חוץ מהטרגדיה הנוראה.

למעשה, כשאנחנו מדברים על ילדים של חטופים ונרצחים אנחנו מדברים על שני סוגים של ילדים. מצד אחד אלה שגדלו עם קרובי משפחה ביולוגיים (כי היו מבוגרים מדי כדי שישלחו אותם לאימוץ) ומצד אחר אלה שגדלו עם הורים מאמצים וגילו את זהותם האמתית בגיל מאוחר (לעתים גם בגיל מוקדם יחסית). בשני המקרים, הצעירים האלה משנות התשעים והאלפיים לא רק היו צריכים להתמודד עם הקונפליקט והמתח בזהות שלהם, אלא בעיקר לתת את הדעת ולעמוד אל מול זיכרון דמותם של הוריהם הביולוגיים.

קולות רבים בחברה הארגנטינאית העלו טענות מגוונות שהכפישו את ההורים הצעירים שנחטפו בשנות השבעים. היו אלה שאמרו שהתינוקות נולדו בטעות ולא היו רצויים, שכן ההורים היו עסוקים מדי בפעילות מחתרתית מכדי לחשוב על הקמת משפחה. היו אלה שטענו שגם אם הם התכוונו להביא ילדים, מדובר באנשים מאוד לא אחראים, למה הם בחרו להסתכן כך ולסכן את הילדים שלהם כך? הם היו צריכים לקחת יותר אחראיות ולשים בראש סדר העדיפויות את הילדים שלהם. היו כאלה שפשוט תקפו מהצד האידאולוגי והסבירו שההורים הביולוגים היו למעשה טרוריסטים ורוצחים, ולכן לא מגיע להם זיכרון מכבד. ובסוף היו גם כאלה שטענו שכנראה ההורים הביולוגים האלה לא אהבו את הילדים שלהם ולא היה אכפת להם מהם, כי אם כן, לא היו נותנים לדבר כזה לקרות.

בנחמין אווילה, במאי "ילדות בהסתר" הוא אחד הילדים האלה. הוא היה בסוף בית-ספר יסודי כאשר הוריו נעלמו/נרצחו והוא גדל אצל סבתא שלו. אווילה היה בן לחברי קבוצת הגרילה "מונטונרוס" (MONTONEROS). ולכן אווילה הנו למעשה בן של טרוריסטים. את הסרט העלילתי הראשון שלו הוא עשה עליהם ולזכרם.

Infancia clandestina03

מונטונרוס

אם לא היה די בכך שמדובר בבמאי שעושה סרט אישי (לא אוטוביוגרפי, למרות שכן יש בו אלמנטים אוטוביוגרפיים) על תקופת הדיקטטורה ומנסה לחשוב עליה דרך עיניו של ילד שחווה אותה בזמן אמת, אז בנחמין אווילה עושה גם סרט על אחת הקבוצות היותר שנויות במחלוקת בהיסטוריה של ארגנטינה: "המונטונרוס".

המונטונרוס קמים בסוף שנות השישים כקבוצת שמאל שתומכת בדמותו של חואן דומינגו פרון. פרון היה נשיאה המשמעותי ביותר של ארגנטינה שעלה לשלטון ב-1945 ונותר בו עד 1955. בתחילת שלטונו דבק פרון בתפיסות סוציאליסטיות יותר, ויחד עם אשתו אוויטה ובעיקר בזכותה, חקק חוקים חברתיים רבים שהיטיבו עם מעמד הפועלים. פרון היה דמות ססגונית, חולמנית ואופורטוניסטית ולעתים החלומות הגדולים שלו היו למעשה פנטזיות מוגזמות ובלתי הגיוניות כמו הסיפור שבו השקיע מיליונים בלתי אפשריים בפרויקט שנועד להמציא אנרגיה אטומית בצורה נוזלית שתוכל להימכר בבקבוקי חלב. חוזה ומנהל הפרויקט היה רונאלד ריכטר, מפליטי גרמניה הנאצית שהתקבלו בחיבוק גדול בארגנטינה של פרון לאחר מלחמת העולם השנייה. מי שרוצה לקרוא עוד על הפרויקט יכול לעשות זאת בויקיפדיה

בכל מקרה, בתחילת דרכו פרון נתפס כסוציאליסט, אך לאחר מות אשתו אוויטה ב-1952 ובעקבות משבר כלכלי, פרון החל ללכת ימינה לכיוון קפיטליסטי יותר. ב-1955 פרון הורד מהשלטון על ידי הפיכה צבאית ונאלץ לגלות מארגנטינה. אזכור שמו של פרון נאסר בארגנטינה והיה אסור גם להקים מפלגות המזדהות עם פרון. עם זאת, רבים היו אלה שהעריצו אותו באופן מחתרתי וקיוו לחזרתו מהגלות במדריד של פרנקו. פרון המשיך להשפיע רבות על החיים הפוליטיים בארגנטינה מרחוק, אך הבעיה הייתה שמעריצי פרון התחלקו לשניים, אלה שהעריצו את פרון הימני והשמרני, ואלה שהעריצו וקיוו לחזרתו של פרון שמאלני סוציאליסטי. קבוצת המונטונרוס קמה בסוף שנות השישים מתוך הזדהות עם השמאל הפרוניסטי ומתוך תקווה להביא מהפכה סוציאליסטית בדרכי לוחמת גרילה בהשראת תנועות לטינו-אמריקניות אחרות. ולמרות שהיו התנגשויות רבות בין הפרוניסטים הימנים לבין הפרוניסטים השמאלנים, בסופו של דבר שתי הקבוצות הצליחו לשמור על שקט יחסי ביניהן כאשר המטרה המשותפת הייתה להחזיר את פרון לשלטון בארגנטינה. פרון רצה להיות "נחמד" לכול מעריציו ולא הכריע לטובת אף אחד מבניו. ה"מונטונרוס" החלו בפעולות טרור, חטיפת אנשי ממשלה ועוד. ב-1973 היו בחירות בארגנטינה וזכתה המפלגה שבראשה תומך פרון מהשמאל. עם עלייתה לשלטון החזירה המפלגה את פרון לארגנטינה ומינתה אותו נשיא. שני קצוות הפרוניזם חיכו להכרעה הסופית, לתמיכה של המנהיג הדגול שיחשוף את פניו האמתיות – ימין או שמאל? אך פרון לא החזיק זמן רב בשלטון. הוא היה כבר זקן ומעט חודשים לאחר שהחל את תפקידו נפטר. בינתיים הספיק דווקא להפנות את הגב לקבוצות השמאל ולתמוך יותר באנשיו מהימין. עם מותו, איזבליטה, אשתו השנייה וסגניתו נהפכה לנשיאת ארגנטינה, אך השלטון שלה היה חלש ונשלט על ידי הציר הימני. המונטונרוס חזרו לפעולות טרור בטענה שהדמוקרטיה הארגנטינאית היא ממילא דיקטטורה בהסוואה – כלומר דיקטטורה של בעלי ההון. כמוהם, גם קבוצות גרילה נוספות המשיכו לפעול בשיטות לוחמה עירונית. פצצות בבתי קולנוע, חטיפות של אנשי ממשלה, קרבות רחוב ועוד. ארגוני ימין קיצוניים החלו לרדוף אחר הקומוניסטים הבוגדים וכך האנדרלמוסיה הכריחה את הנשיאה להעביר את השלטון לממשל צבאי במטרה לכפות "תהליך של שיקום האומה". ברגע שהגנרלים תפסו את השלטון, המונטונרוס ידעו שהם בצרות ושיצטרכו להתמודד מול כוח צבאי וברחו מארגנטינה. הם השתכנו במדינות שונות בדרום אמריקה וחיכו לרגע הנכון להתקפת נגד.

infancia_clandestina02

ילד גרילות

"ילדות בהסתר" מתרחש ב-1978. הדיקטטורה הצבאית בארגנטינה בעיצומה ושני חברי "מונטונרוס" שהיו בגלות בקובה, חוזרים עם שני ילדיהם לארגנטינה במטרה לחזור למלחמה הטובה נגד הגנרלים. הסיפור מסופר מנקודת מבטו של הבן של בני הזוג, בן ה-12, שמאמץ לעצמו שם וזהות בדויה. בזמן שההורים שלו מתעסקים בתכנון פעולות טרור, הוא הולך לבית הספר ולומד לחיות חיי שקר. הילד גם עובר חינוך מיני, רגשי ואידאולוגי על ידי הוריו ודודו. בשלב כלשהו הוא מציץ להורים וחבריהם עורכים טקס כלשהו, עומדים בשורות וצועקים "פרון או מוות". רגע, מה פרון? הוא לא זה שבגד בהם והעדיף את הימנים? המונטונרוס מודעים לכך, אך מבחינתם פרון הוא רעיון, ובנוסף, קיימת האמונה המשונה שההעדפה של פרון את הימין הייתה למעשה תכסיס מתוחכם כדי "לבלבל את האויב" ובסופו של דבר ובסתר הוא המשיך לתמוך בשמאל ובסופו של דבר תכנן לכונן מהפכה סוציאליסטית בארגנטינה, שלא התרחשה כי הוא מת מוקדם מדי ולא הספיק לממש את תכניותיו. המציאות של "ילדות בהסתר" מסובכת ומלאת סתירות. כל הדברים האלה לא מסופרים, וכל מה שנותר זה הצצה לעולם ההזוי שהילד גדל בו, בו אידאלים, פנטזיות ושקרים עצמיים נהפכים למציאות שצריך לחיות לפיה. אך אחד האלמנטים הבולטים והפרובוקטיביים בסרט הוא העובדה שחברי קבוצת המונטונרוס (משפחתו של הגיבור) מוצגים באופן חיובי מאוד. בארגנטינה עניין זה עורר מחלוקות רבות. האם המונטונרוס נלחמו נגד הדיקטטורה, או שהם בעצם גם בין האחראים לעלייתה? האם הם היו לוחמים למען חופש או טרוריסטים? האם השיטות האלימות שלהם מקובלות ומוצדקות או צריך לבקר אותן?

אנשי הגרילה מוצגים בסרט כאנשי משפחה, הורים אוהבים שנלחמים למען עתיד טוב יותר בעבור הילדים שלהם, ועולם טוב יותר בעיניהם, גם אם זה כרוך בהצבת הילדים במצבים של סכנה. הטריק ואולי גם היתרון שהוא בו בזמן גם החיסרון של "ילדות בהסתר" הוא שכל הסכנות האלה מוסתרות גם הן, ולא ברור בכלל מה ההורים עושים. מי שאינו בקיא או מפספס את הדקויות, לא יבין לחלוטין מה קורה "מחוץ למסך", מה זה הדבר הזה שלא נאמר, מהן הסכנות שעומדות בפני הילד? לעומת זאת, אווילה מעדיף להתמקד בסיפור האהבה וההתבגרות – בילד שצריך להפוך למבוגר ושמנסה להבין את העולם שבו הוא חי עם כל המורכבויות והסתירות. אווילה מראה כיצד המציאות הפרנואידית מעצבת ילדות טראומטית וקשה, הוא מראה כיצד צלקות נותרות בנפשו של הגיבור ורומז על כך שאולי אף בנפשה של ארגנטינה כולה. אווילה משתמש בשלל טכניקות קולנועיות כדי לקדם את המלודרמה המשפחתית ודרמת ההתבגרות. קטעי האלימות המעטים, למשל, מוצגים באמצעות טכניקת אנימציה, רגעי ההתאהבות מצולמים בסלו מושן ותאורה אחורית שמעצימים את הקיטש. הדרמה המשפחתית מערבת חלומות, סיוטים ורגעים אינטימיים עם מוזיקה שמנסה ללחוץ באופן בולט ובוטה מדי על בלוטות הבכי. ככל הנראה אצל הקהל הארגנטינאי הטכניקות עבדו בצורה חלקה – הסרט זכה בעשרה פרסי האקדמיה הלאומית.

ובכן, הסגנון של אווילה אינו מאתגר או חדשני – הוא בסופו של דבר עמוק בתוך סגנון הקולנוע הארגנטינאי המסחרי שמנסה לתקשר עם קהל דרך רגשנות ושפה קולנועית קלאסית וברורה. אך הטכניקות הקולנועיות שלו פוגעות במורכבות הסיפורית, שכן קיימת והיא דווקא מאוד מעניינת. למרות שיש לסרט כמה מעלות והוא מטפל בנושא רגיש וכואב בצורה פרובוקטיבית ביותר, אווילה מרגיש צורך לרכך את הפרובוקציה באמצעות ליטופים קולנועיים מרגיעים שמספקים תחושה של ביטחון והכחשה.

"ילדות בהסתר" הוא לא סרט חשוב מבחינה קולנועית, אבל הוא כן סרט חשוב מבחינה דורית. באמצעות הקולנוע, מנסה אווילה לרפא את הכאב ולהצביע על האופן שבו ילדות בתנאים שכאלה עיצבה לא רק אותו, אלא גם את נפשה של מדינה שלמה. גיבורי הסרט הם הטובים, ולכן בסופו של דבר שיטות הלחימה ומעשי ההורים (הבלתי נראים או מוסברים בהתאם לנקודת המבט של הילד) נראים לגיטימיים לחלוטין וההקרבה הקשה וההיחשפות לסכנות נראות כהכרחיות בתנאים של דיכוי ודיקטטורה אכזרית ולא אנושית. בהקשר זה "ילדות בהסתר" אינו סרט אלא מניפסט, קריאתו אל העולם של בן של נעלמים שמבקש לשמר את זיכרון הוריו כגיבורים ואת זיכרונם של לוחמי הגרילות כאנשים ככל אדם. אך בעיקר זהו סרט אישי, ומסיבה זאת הדבר החזק ביותר בסרט הוא שאפשר להרגיש בכל פריים ופריים כיצד אווילה המבוגר מנסה לשחזר את ילדותו בכדי להחזיר לחיים את הוריו, אותם איבד באותם השנים. בכל רגע הוריו קמים לתחייה בתור דמויות (האימא מגולמת על ידי הזמרת-שחקנית נטליה אוריירו בתפקיד מעודן ומצוין) ונראה כאילו הוא מנסה לתקשר איתם דרך המצלמה: לדבר איתם, לגעת בהם, להתחבק איתם בחזרה, לראות אותם בעין אוהבת, להשלים עם מי שהם ולהתבונן בהם בכמיהה. "ילדות בהסתר" הוא לא סרט התבגרות, ולא סרט דיקטטורה, כוחו האמתי שוכן בגעגועים עד כאב שחש אדם להוריו המתים ובניסיון העיקש שלו להחזיר אותם לעצמו לחיבוק אחד אחרון.

infancia

תגובות

  1. יושיהידה הגיב:

    וואו, מאמר טוב מאוד. תודה רבה על הסקירה המרתקת, הארת את עיני ועשית לי חשק לראות את הסרט רק כדי להבין על מה דיברת כאן.

  2. מיה הגיב:

    מאמר מצוין. תודה. ראיתי את הסרט ולמרות הקיטש זהו סרט חזק מאוד ועצוב מאוד.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.