• פרסי אופיר 2019: של מי האופיר הזה בכלל
  • בישראל מחכים ל״מידסומר״, סרטו של ארי אסטר
  • מתכוננים אל ״מלך האריות״ בגרסת 2019
  • פרסי אופיר 2019: החמישיות של סריטה
  • ״דמוקרטיה על סף תהום״, סקירה
  • ״הצלילה״, סקירה וניתוח
  • סרטים חדשים: ״שוטר על הדרך״
  • כמה תלונות שאי אפשר יותר לשמוע על נטפליקס
  • ״המתים אינם מתים״, ניתוח קצר והצעה לפרשנות
  • ספיידרמן: רחוק מהבית
  • סרטי 2019 - סיכום המחצית
  • המלצות סינמטקים: מהדורת יולי 2019
  • ״המוסד״, סקירה
  • ״לייט נייט״, סקירה
  • ״אישה עובדת״, סקירה
  • אימת החודש - יוני 2019

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 4: "משאלת מוות"

11 בנובמבר 2018 מאת לירון סיני

כשהתחלתי את הנבירה ההדרגתית בסרטי אונס-נקמה ציינתי שיש אבחנה, בגדול, בין שני סוגים של נקמות. האחת כוללת נקמה של אישה אחרי התקיפה המינית הברוטאלית אותה היא שורדת. השנייה, היא זו שבה האישה לא שורדת, או לכל הפחות לא נמצאת במצב לנקום בעצמה. מי שנוקם "בשבילה" הוא גבר מרכזי בחייה. בינתיים למודל הזה התאים "הבית האחרון משמאל" ועכשיו מצטרף אליו הפרנצ'ייז שהפך לסוג של קאלט משנות ה-70: "משאלת מוות" (Death Wish).

לפרקים הקודמים בסדרת סרטי אונס נקמה:
פרק 1: "אני יורקת על קברך" ו"הבית האחרון משמאל"
פרק 2: "מותחן: סרט אכזר" ו"מיס 45"
פרק 3: "נקמה"

אם עצם הקיום של אונס, לפעמים גרפי מאוד, בלבו של סרט אינו מסבך את חוויית הצפייה מספיק, כאשר הנקמה היא של דמות של גבר אחר, פוטנציאל הנפיצות רק מחמיר. אתם מכירים את זה: דמות משנית כלשהי עוברת משהו מזעזע, נרצחת, נניח, רק כדי שהגיבור הראשי של הסרט יקבל עוד כמה קווי אופי לדמותו. השימוש בדמות משנית בתור אמצעי לקידום עלילה או עיבוי דמות ראשית די נפוץ ולא חדש. אבל כשהדמות המשנית היא מישהי שזה היה יכול בקלות להיות הסיפור שלה, זה צורם.

תחשבו רגע על העלילה של, סלחו לי, "ג'ון וויק" הראשון. וויק הוא גם אלמן, אבל זה אירוע שמתרחש ברובו מחוץ לעלילה של הסרט, ולכן קל יותר לעבד אותו כמרכיב שמעצב את דמותו ומניע את העלילה. במקום אשתו המתה, יש לו "ירושה" סמלית שהיא משאירה. לא שזה הגיוני במיוחד להשאיר למישהו גור כלבים לטפל בו, זו המון עבודה, אבל זה מה שקורה בתחילת הסרט, וזה עובד לו, לגיבור חסר הבעות הפנים שהוא קיאנו ריבס. וכאשר עושים דברים איומים לכלב החמוד (מחוץ לפריים, אבל זה הספיק לצופה אחת לפחות שאני מכירה לקטוע את הצפייה באותו הרגע) – זה נורא ואיום ומפעיל את וויק והופך למנוע העלילתי של כל הסרט. האירוע הזה כל כך משמעותי, שממשיכים לדבר עליו בפאתוס וגם כבר קצת בהומור בסרט ההמשך.

הכלבלב החמוד לא מספיק ממש להיות דמות. כפיצוי אנחנו מקבלים פיטבול נהדר שנמצא בסרט הבא, ואני מעלה סברה קטנה שאם יקרה לו משהו, יהיה הרבה יותר קשה להחליק את זה. הנקמה הושגה, הסיפור סופר, והכלבלב הוחלף. אז מה הקשר לאונס ונקמה? דמיינו שבמקום כלבלב, המנוע של הסרט הראשון היה אונס ורצח של אשתו של וויק. היא הייתה קיימת רק כדי שיחסלו אותה, רק כדי שהגיבור ירגיש משהו ויפעל. ובהמשך היו מספקים לו אישה חדשה ומעניינת יותר, שגם היא תעבוד בתור קישוט עלילתי בלבד. נשמע טוב, או כמו עצלנות תסריטאית עם נגיעות של אובייקטיפיקציה? תחליטו אתם.

סרטים של אונס-נקמה שבו האונס, ויותר מכך – הנאנסת, נדחפים בזריזות לשוליים לטובת ייסורי הנפש של הגבר שניצב במרכז העלילה ראויים לבחינה מדוקדקת. צריכה להיות הצדקה מעניינת דיה כדי לדבוק בנרטיב כזה ועדיין לכבד את מי שעוברות את התקיפה. אם פשוט מעלימים את הדמות והיא לא משחקת שום תפקיד, זו עשויה להיות בעיה. יש מקום לדיון באבל של גברים, באובדן שהם חווים, באופן שבו הם מגיבים, ברור. השאלה היא איך הדברים מוצגים כמכלול. האם הסרטים האלו באמת מעלים נושא כלשהו ומבקשים לדבר עליו, או שהם הולכים על פתרון נוח, על פעולה קדמונית שתפעיל גבריות מיושנת.

"משאלת מוות" הוא בין הוותיקים בז'אנר, ולצד הערך הבידורי שלו, אני רוצה לבדוק על מה הסרטים הראשונים במותג בכיכובו של צ'ארלס ברונסון מדברים. בסך הכל יש חמישה סרטים, המבוססים על ספר של בריאן גארפליד מ-1972 עם אותו השם. נוסף לשני הסרטים הראשונים רציתי מאוד להתייחס לעומק לרימייק של אילי רות', אבל אפשר בעיניי לסכם את הדיון עליו בכמה משפטים: ברוס וויליס מגלם בו את קרסי, האב ובן הזוג הנוקם, והוא נראה כמעט קטטוני, לא ברור אם כהנחיית משחק או כי וויליס לא באמת רוצה להיות בסרט הזה. הסרט רובו עובר כתשדיר תעמולה ארוך לטובת החזקת כלי נשק חם בבית. גם אם הסרטים המקוריים נופלים למקום הזה, יש בהם לפחות קצהו של דיון או הצפה כלשהי של מורכבות של הנושא. כאן יש בעיקר תחושה של ראוותנות עם מגוון סוגים שונים של כלי נשק שקרסי משתמש בהם, וזה בעיקר מתיש וקצת תפל.

אמינות מפתיעה

את "משאלת מוות" שיצא ב-1974 ביים מייקל ווינר לפי תסריט של וונדל מייס. הסרט מתחיל בחופשה זוגית של פול קרסי (ברונסון), עם הבלורית (או הפאה, לא הצלחתי להחליט) והשפם, שמצלם את אשתו (הופ לאנג) למזכרת. בצפייה שבה ידוע מה המשך הסרט טומן בחובו, הסצנה הראשונה נצבעת בגוון אירוני. עוד לפני התקיפה, מוזיקה חורקנית של הרבי הנקוק מבשרת רעות. כשקרסי ואשתו חוזרים הביתה לניו יורק, נשמעים דיווחים על האלימות הגואה בעיר, ומבססים את קרסי הארכיטקט בתור ליברל סבלני שמתנגד לאלימות מכל סוג, כדי שהמהפך שהוא עובר יהיה יותר משמעותי.

כאשר אשתו ובתו קרול (קת'לין טולן) עורכות קניות בסופר, חבורת בטלנים מתפרעת במקום. אנחנו שוב מקבלים ייצוג מעליב של המין הגברי, שמציג אותם כיצורים שחושבים עם איבר מאוד מסוים ונהנים לזרוע הרס רנדומלי. אחד מהם עשוי להיראות לכם מוכר. מדובר בשחקן צעיר ואלמוני דאז, בשם ג'ף גולדבלום. הוא וחבורתו עוקבים אחרי הנשים של קרסי, יודעים שהן יפתחו להם את דלת הבית, כי הן מחכות למשלוח מהסופר.

התקיפה מתרחשת זמן קצר לאחר תחילת הסרט, בתוך הבית. ככזו היא נחווית כפלישה כפולה שמחללת לא רק את גופן, אלא גם את מקום המבטחים שלהן, ושל קרסי שנעדר ממנו באותם רגעים. לזכות הסרט ייאמר שלפחות אין אונס גרפי, וכל העניין נגמר תוך דקות ספורות. מצד שני, מספיקים לפגוע בשתי הנשים בצורה חמורה וגם להפשיט אותן, כאשר, בנוהל של הסרטים משנות ה-70 שסקרתי עד כה הגברים נשארים לבושים.

הם מכים למוות את אשתו של קרסי כאשר היא מנסה להיאבק. הבת שורדת אחרי שעוברת השפלה שכוללת הטלת שתן וריסוס גרפיטי אדום על גופה, כאילו הייתה לוח מטרה. מהטראומה היא לא תתאושש בסרט הזה. גם אחרי שיפור במצבה הפיזי היא נשארת במצב כמעט קטטוני ונמצאת במוסד לבריאות הנפש, כשהיא סובלת מסיוטים והתקפי חרדה. אין המון אלמנטים סמליים בסרט, הוא אומר את המסר שלו באופן ברור, שלא לומר כמעט צועק אותו על הצופים, למעט שימוש בצבע האדום. התוקפים מרססים סימנים אדומים על קירות הבית של קרסי ועל בתו, ולאחר מכן כאשר יקבל אקדח במתנה הוא ינוח בתוך קופסה בצבע אדום. קרסי מתמהמה עם צביעת הבית מחדש ומחיקת הסימונים האדומים על הקירות, אולי כסימן לכך שלוקח לו זמן לעבד את גודל הקטסטרופה.

בכלל, קרסי מתנהל בשוויון נפש בהתחלה. לא ברור אם מדובר בכישורי המשחק של ברונסון או בהנחיית בימוי, אבל מול בן זוגה של בתו, שמחכה מבועת בבית החולים, קרסי לא מתרגש ואפילו מנסה להרגיע אותו, עד שמתברר שאשתו לא שרדה את התקיפה. אותו בן זוג מבקש מקרסי שימנן את הביקורים אצל בתו, בטענה שהוא מזכיר לה את הבית שבו היא הותקפה.  

מנותק, מרגיש מנוכר בביתו שלו, קרסי עובר תהליך שנראה אמין מאוד. לוקח לו הרבה זמן להפוך למכונת החיסול וסגירת החשבונות לה אנחנו מצפים. הוא מבין בהדרגה שהחוקרים במשטרה לא מצליחים להתקדם בחקירה ולא לתפוס את התוקפים. מתוך תסכול או חשש הוא יוצא לרחוב כשהוא "חמוש" באלתור, גרב ובתוכה מטבעות. לא חסרים אנשים להתגונן מפניהם בניו יורק של "משאלת מוות", העיר עוברת כמקום מופקר לחלוטין, שבו אנשים תוקפים זה את זה ברחוב. קרסי מצליח לפגוע באדם שתוקף אותו עם הנשק המאולתר, אבל הוא לא מפתח תאוות דם מיד. להפך, הוא נבהל מהמעשים שלו, חוזר הביתה בידיים רועדות ומוזג לעצמו משקה כדי להירגע.

השלב הבא בהתפתחות הדמות שלו ובהפיכה מאזרח שומר חוק למוציא להורג מטעם עצמו מתרחש בטוסון, אליה הוא מגיע מטעמי עבודה. הוא מתכנן פרויקט בנייה שישלב בין הטבע הקיים במקום ועבודת החוואות, דרכו אנחנו מקבלים מסר ברור על מקום שבו מכבדים את האדמה ואיזשהו סדר ישן נושן. טוסון מציגה את ארצות הברית הישנה והטובה מבחינת הסרט, בה הכל ברור: אנשים טובים נושאים אקדחים, כדי לשמור על עצמם ועל אדמתם, על מה ששייך להם, מפני אנשים רעים. קרסי עובר שיעור וחניכה, עם קאובוי מקומי שלוקח אותו קודם כל לראות מופע שמדמה מערבון מפעם. אנחנו רואים לכמה דקות סוג של סרט בתוך סרט, וחווים אותו דרך העיניים של קרסי, שעדיין נרתע בשלב זה מכל ייצוג של אלימות ואקדחים, אבל באותה נשימה ממשיך להתבונן בהם בעניין.

הקאובוי מתעקש להראות לקרסי איך מבלים בטוסון, ולוקח אותו למטווח. הוא מגלה שקרסי יודע להשתמש בנשק, אבל לא נגע באקדח, לשמחתה של אמו, מאז שאביו נהרג בתאונת ציד. קרסי, שכאמור לא מצטיין בהפגנת רגש או שינוי הבעה, ברמה כזו שאפשר לחשוד שקיאנו ריבס למד מברונסון את כישורי אי-המשחק שלו, מדבר בחיבה על אביו. הוא מציין שאהב אותו, ושהאב נהרג כאשר חשבו בטעות שהוא צבי, וירו בו. ההתנהלות השלווה או הקפואה של ברונסון עובדת במידה מסוימת לטובת הדמות של קרסי, כי היא משווה לו איפוק או שלווה של אדם שלוקח את כל הקלפים שהחיים מחלקים לו, ומחליט להגיב אליהם בזמנו שלו. הוא אפילו נראה משועשע מעט כשהשיחה על אקדחים עם הקאובוי מגיעה למחוז לא צפוי של מודעות עצמית, כשחילופי הדברים הבאים מתרחשים:
-"אתה בטח חושב שאנחנו יורים כי האקדח הוא שלוחה של הפין שלנו?"
-"לא חשבתי על זה ככה, אבל אולי זה נכון."

למרות שקרסי עדיין לא מאמין בשלב זה בירי כחלופה לתרפיה, הוא מקבל מתנה כשהוא עוזב את טוסון – אקדח בקופסה עם קטיפה אדומה, כמובן. מעורער ממצב הקטטוני של בתו – האדם שבוחל בנשק חם יוצא לרחוב כשהוא חמוש. בצורה נוחה וקצת עצובה החששות שלו שהיו יכולים להיתפס כמעט פרנואידיים מצטיירים כממשיים מאוד, כשאכן מישהי מנסה לשדוד אותו. קרסי יורה בו, ומגיב כמו שבן אדם מן השורה שירה הרגע בבן אדם היה מגיב: הוא רץ הביתה בפאניקה, ומקיא את נשמתו. זו חוויה לא קלה מצד אחד, אבל זו גם נקודת המפנה של קרסי. מכאן הדמות שלו תופסת ביטחון ומחליטה לחזור על האקט של חיפוש הזדמנות לירות בפושעים.

בחזרה לסדרי עולם ישנים

מלילה ללילה קרסי נעשה אקטיבי יותר וממש מחפש את מי לחסל. הוא מציל כמה קורבנות, ומתגרה בכמה פושעים כדי שיעשו את המהלך הראשון רק כדי שיוכל להגיב. אף אחד מהם, אגב, אינו אחד מהפושעים שתקפו את אשתו ובתו. מצבו הנפשי של קרסי עצמו הולך ומשתפר בתגובה. הוא רגוע וחייכני יותר מאי פעם. לחיסולים שלו יש השפעה. הפשע נמצא במגמת ירידה בעיר, דבר טוב בפני עצמו, אבל המשטרה מתחילה לשים לב לכך שמישהו מחסל פושעים, ובלש בשם אוצ'ואה (וינסנט גרדניה שהיה מועמד לאוסקר על תפקיד משנה ב"מוכת ירח") עולה על כך שקרסי, שהפשע שנעשה כלפי אשתו ובתו מעולם לא פוענח, הוא חשוד הגיוני.

רשויות החוק רוצות שיפסיק ממעלליו מצד אחד, אבל גם מוצגות באופן חסר אונים, מודעות לכך שאם יעצרו אותו הפשע יחזור להשתולל ויהיה להם קדוש מעונה בידיים. לכן, הם בוחרים בהחלטת ביניים עקומה – לגרום לקרסי לעזוב את ניו יורק. האפשרות הזו הופכת הגיונית כשבאחד משיטוטי החיסול הליליים שלו הוא נפצע, והאקדח מגיע לידיו של הבלש שמצב בפניו אולטימטום. הסרט מסתיים בטון חייכני ואפילו קליל כשקרסי מגיע לשיקגו, רואה חבורה של צעירים מטרידים אישה, מחייך ומפנה אליהם "אקדח" שהוא יוצר באצבעותיו.

המסר של הסרט די בוטה וברור – הוא מכיל כמיהה נוסטלגית לתקופה מדומיינת שבה העולם התחלק לטובים ורעים, והטובים, קאובואים חמושים, יכלו לפתור בעיות בקלות עם קצת יריות. אנחנו כצופים אמורים לעבור יחד עם קרסי תהליך של שבירה, אובדן אמון במערכת החוק והסדר, ומשם להיבנות מחדש על ערכים "טובים וישנים". העיר האלימה והחשוכה ניצבת כניגוד אל המרחבים ההוליסטיים של טוסון הבטוחה והרגועה. התחושה היא של תחושת רדיפה שהופכת למציאות – בניו יורק כולם באמת עלולים לנסות לרצוח אותך, וכדאי שתהיה מוכן ותכה ראשון.

ההתנהלות האמינה של קרסי ממסכת קצת את המסר הבעייתי של הסרט. הוא לא עוד גיבור על במסכה, הוא אדם רגיל ושוחר שלום שאוזלת היד החברתית לא מותירה לו ברירה, אלא לפעול באלימות ולקחת את החוק לידיים. זו הדרך היחידה שבה הוא משפר את המצב שלו, ואת מצבה של העיר. קל מאוד להזדהות איתו, ולנסות לשים בצד עקרונות של חיי אדם, נניח.

לטובת מסע החיסולים שלו, נזנחים שני מרכיבים – מציאת התוקפים הספציפיים שהופכת ללא חשובה בעליל, ואשתו ובתו. לא מדברים יותר על אשתו, היא לא ממש רלוונטית, גם לא בסרט הבא. וככזו היא אכן שום דבר למעט מרכיב עלילתי וקו בדמותו של הגיבור. בתו מקבלת יותר זמן מסך, ובסרט ההמשך נראה עוד התפתחות בדמות שלה אבל גם כאן, בסופו של דבר, היא לא חשובה. היא מייצגת קורבנות, כשם שהפושעים שתקפו אותה מייצגים תוקפנות. קרסי מציל אותה מחדש ומחסל אותם מחדש בכל פושע בו הוא יורה. הפושעים תמיד גברים אגב, הקורבנות גם וגם.

אם נרצה לדחוף את הסרט עוד נדבך אחד קדימה מבחינת המסרים – אפשר לקרוא כאן נואשות מסוימת. קרסי אמנם מרגיש יותר טוב, אבל בסופו של דבר, כאשר אוזלת היד של הרשויות לא מספקת את הסדר שהיא אמורה, הנקמה שהוא עוסק בה בעצמו היא בלתי נגמרת. היא אינסופית, ניסיון שחזור של אותה תבנית פעולה, זו שהיה אמור לבצע באותו יום לו היה בבית. החברה כולה כשלה בתפקידה, וקרסי הוא שליח מסוים של כאוס ששורד בסיטואציה בלתי אפשרית. כל זה קורה על חשבון אשתו ובתו, שלמעשה מוצאות לגמרי מהמשוואה. אם זו דרכם של הערכים "הישנים והטובים" להתמודד עם טראומה ואי סדר, המצב שהסרט מציג לא טוב במיוחד.

מניפולציות רגשיות וסוג של סדר חדש 

הסרט השני, שיצא ב-1982 מתחיל בהתנהלות מאוד דומה לראשון, אבל הולך רחוק יותר בכמה מובנים. גם אותו ביים מייקל ווינר, ועל התסריט חתומים דיוויד אנגלבך ובריאן גארפילד הסופר עבור הדמויות. קרסי חי בלוס אנג'לס עכשיו, והמצב שלו ושל בתו (הפעם מגולמת על ידי רובין שרווד) השתפר. היא עדיין מטופלת בבית החולים, אבל מתקשרת ונפגשת לאחר צהריים נעים עם אבא שלה והחברה שלו, שדרית הרדיו ג'רי (ג'יל אירלנד) שמראיינת אנשים על פשיעה ועונש מוות, בצורה מאוד הולמת.

הפעם שודדים את קרסי בזמן הבילוי בפארק שעשועים. הוא מצליח לתפוס אחד מהפושעים אבל מראה לו את מידת הרחמים. המהלך הזה מתברר כטעות גורלית, כי החבורה מגיעה אל ביתו דרך הכתובת שלו שמופיעה על הארנק. שם הם אונסים ורוצחים את עוזרת הבית כשהיא מנסה לקרוא לעזרה, מחכים לו שיחזור, מכים אותו עד אובדן הכרה ובורחים כשהם חוטפים את קרול. את קרול אחד מהם אונס אחרי שהם כבר נמצאים במקום המבטחים שלהם. לאחר האונס קרול מנסה לברוח או להתאבד בקפיצה דרך חלון זכוכית סגור. היא נופלת אל מותה, משופדת על גדר מתכת.

התקיפות המיניות עצמן מתרחשות די מהר ובלי קלוז אפים על איברים שמפרקים את הנשים לחתיכות, אבל יש הרבה עירום שלהן, ועוזרת הבית המסכנה נמצאת שם רק כדי לחזק את הדמיון לתקיפה מהסרט הראשון. המבנה העלילתי של הסרט השני מחוכם יותר, כאשר יש יותר משחק עם הציפיות שלנו כצופים, שמעורר לא מעט עניין וסקרנות בתוך המניפולציה הרגשית האכזרית הזו. בהתחלה יש תהייה האם קרסי פשוט יחסל את השודדים, אבל הוא חס על חייהם. אחר כך, לזמן קצר יש הנחה שהסרט הולך לכיוון של חיפוש, ושהוא ינסה למצוא את בתו החטופה. הגופה שלה מתגלה די מהר, והסרט מתחיל להתגבש לכדי עוד סרט אונס, רצח ונקמה.

הפעם קרסי נחוש למצוא את הפושעים המסוימים. הוא מסרב למסור תיאור שלהם לחוקרים במשטרה, שוכר דירה באזור המפוקפק של העיר ממנה יוכל לבלוש אחריהם ללא הפרעה, ומתחיל לחסל. אחד האנסים מעיר שקרסי לא יזהה אותו, כי כל השחורים נראים אותו דבר לאנשים לבנים. ההערה החברתית נבלעת בתוך עלילת הנקמה כאשר קרסי מוכיח שזה לא נכון. סדרת פלאשבקים כשהוא רואה את האנסים והרוצחים מבהירה שהוא זוכר אותם טוב מאוד. ככל שהוא מתקדם ברשימת החיסול שלו, המשטרה המקומית הולכת ונלחצת, כאשר מגיעה דמות מוכרת. הבלש אוצ'ואה מבקר כל הדרך מניו יורק כדי לוודא שלא יתפסו את קרסי הפעם, מחשש שהוא ידבר אם ייעצר ויגלה שבניו יורק אפשרו לו ללכת.

לבלש דרכי פעולה משלו, והוא פונה הישר לג'רי, החברה של קרסי, במטרה לערער את הקשר ביניהם ולשכנע אותו להפסיק. היא אכן מתעמתת איתו אבל הוא גם מכחיש, וגם מוצא בהמשך תכנית מצוינת – הוא מציע לה להתחתן איתו בזמן שחופף פחות או יותר לחיסולו של עוד אנס. החבורה שקרסי צד ממשיכה לפגוע באנשים במגוון דרכים, ולהצדיק את ההוצאות להורג שמתוכננות עבורם. המתח עולה בזמן שמתעורר חשש שג'רי תבין מה קרסי עושה, או לחלופין שהבלש אוצ'ואה יתפוס אותו. אך גם במקרה הזה, ברגע שבו קרסי ניצב מול חבורה של פושעים, הבלש דווקא נחלץ לעזרתו במהלך מעט מפתיע. הם אפילו משתפים פעולה לרגע, עד שהבלש נורה אנושות, ובמילותיו האחרונות נותן לקרסי את ברכתו להמשיך לעשות את מה שהוא עושה.

כאשר הפושע האחרון שבחבורה, בשם הסרקסטי "נירוונה", נעצר ונשלח למוסד לחולי נפש, זה לא מספיק לקרסי. הוא מנצל את ארוסתו כדי להיכנס למתחם, מחסל את הבחור בעזרת שוקים חשמליים ומצליח לברוח עם קצת עזרה מאחד העובדים במקום. ארוסתו מבינה מה פול עשה כל הזמן הזה, ועוזבת אותו. המעבר מאדם רגיל מן השורה למחסל מטעם עצמו הושלם. הסרט מסתיים כאשר קרסי עונה בצחוק על השאלה האם הוא פנוי לאירוע של העבודה בערב "מה עוד יש לי לעשות"? בזמן שנשמעות שלוש יריות ברקע.

כשגבר נוקם, הוא תמיד צודק

מעבר לעובדה שהסרט הזה אכזרי יותר מהראשון, הפעילות של קרסי כאן כבר מתוכננת ומסודרת הרבה יותר. הפעם הוא נוקם ספציפית במי שפגעו בו וביקרות לו. והצצה זריזה אל עלילות הסרטים הבאים מעידה על כך שהפגיעה באנשים שסביבו חוזרת בכל אחד מהם, רק שהופכת מגוונת יותר וכוללת גם גבר אחד לפחות, ועוד סוגי פשיעה שמערבים שימוש בסמים, וחיסולים שאינם כוללים אונס.

הנשים לצדו ממשיכות להוות מרכיבים משניים בלבד, כמו שקורה לא פעם בדרמות בלשיות מתת ז'אנר "האישה המתה". סרטי "משאלת מוות" נופלים למקום שבו מה שמוגדר כמעניין הוא האופן שבו הגיבור מתמודד עם המוות של אותה אישה, בזמן שהיא עצמה לא באמת רלוונטית, לא כמו המוות שלה שפועל כמאורע מחולל. יש דרכים, למשל ביצירות טלוויזיוניות כמו "טווין פיקס" או "חפצים חדים" של HBO לספר סיפור שבמרכזו צעירה מתה, ועדיין לאפשר לה להתקיים כדמות מהותית. זה עובד בעזרת פלאשבקים, זיכרונות של דמויות אחרות ממנה, עדויות מצולמות או כל שילוב של מרכיבים כאלו. אף אחד מהם לא קיים באופן ברור מספיק כאן.

פול קרסי הוא דמות של גיבור שלוקח את החוק לידיים בגלל שהסביבה לא מותירה לו ברירה מבחינתו. עם זאת, למרות שהמסר הגלוי של הסרטים הוא בעד הפעולות שהוא נוקט, כולל הדיווח על ירידה בפשיעה מהסרט הראשון, בסופו של דבר כל מי שמתקרב לקרסי לאורך הסרטים משלם את המחיר. הנשק שהוא נושא ושיטות הפעולה שלו לא באמת מצליחות להציל את מי שחשוב לו, הן רק מאפשרות לו לבדו לשרוד בעולם חסר חמלה.

ההבדל העיקרי בינו לבין הדמויות של הנשים הנוקמות שהזכרתי עד כה, ב"מותחן: סרט אכזר" וב"מיס 45" הוא שקרסי לא נתפס כמשוגע או מעורער. להפך, הוא נראה כמו התשובה השפויה – זה שמעז לעשות את מה שהאחרים לא מסוגלים, בזמן ששתי הנשים האלו נראות ומקבלות יחס של דמויות היסטריות שמאבדות את זה תוך כדי פעולה. לא בטוח מה משניהם עדיף, ובסופו של דבר האנשים סביב קרסי ממשיכים להיפגע כל הזמן, אבל די ברור שהוא מקבל יחס יותר אוהד. אני כן יכולה להבטיח שככל שאתקדם, נגיע לכמה נשים נוקמות שמקבלות יחס יותר חומל, או לפחות מעניין. 

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.