• סרטים חדשים: ״האדם הראשון״ של דמיאן שאזל
  • ״בערה״, ניתוח לסרטו של לי צ׳אנג דונג
  • Won't You Be My Neighbor?
  • ״ארץ ההרגלים היציבים״, סקירת נטפליקס
  • זמנים קשוחים באל רויאל
  • דיווח ראשון מפסטיבל ניו יורק 2018
  • פרס האוסקר לסרט בשפה זרה: הרשימה הרשמית
  • הכהנים הגדולים: פרק 10 - ״אכזריות בלתי נסבלת״
  • ״בחשכת הליל״, סקירת נטפליקס
  • ונום
  • ״הג׳נטלמן והאקדח״, סקירה
  • כוכב נולד
  • ״חיפוש״, סקירה
  • אימת החודש - ספטמבר 2018
  • המלצות סינמטקים: מהדורת אוקטובר 2018

אונס ונקמה בקולנוע – פרק 3: "נקמה" (Revenge)

28 ביולי 2018 מאת לירון סיני

צפייה בסרטי "אונס נקמה" יכולה להיות קשה עד כדי טריגרית ממש, או לפעמים פשוט מתסכלת. כי בינתיים, מצפייה בחלק מהשמות ברשימת הסרטים שעונים על חוקי הז'אנר שהרכבתי לעצמי, רואים המון כוונות טובות, אבל ביצוע שנופל בפח שהסרט טומן לעצמו. רובם רוצים לומר משהו על החוויה של אישה שחיה בעולם אחרי תקיפה מינית, או בכלל, חווה הטרדות מיניות אגביות ו"יומיומיות" והנזק שהן גורמות. אבל, אם ניקח את "מיס 45" כדוגמה, הסרט לא מצליח להתחמק ממאפיינים כמו עירום נשי לעומת כמעט היעדר עירום גברי, והפיכת הגיבורה לקלישאה של "אישה היסטרית".

"מיס 45" לא לבד. בארבעת הסרטים שסקרתי עד כה בתת הז'אנר יש אחד או כמה מהמאפיינים האלו: עירום נשי שנמצא שם עם ובלי הצדקה, היעדר עירום גברי, קלוז אפים פורנוגרפיים או פטישיסטיים של הגוף הנשי שמבתרים אותו כאובייקט חסר זהות, ואונס מתמשך. לפעמים יש הצדקות לסצנות בעלות המרכיבים האלו, למשל ב"יומה של האישה", שבו אפשר לקרוא את האורך של ההתעללות כאמירה שיוצאת נגדה ולכן להתווכח האם היא מוצדקת או לא. עם זאת, המבע של הסרטים האלו והבחירות מה להראות ובמה להתמקד, מתקשות להתנתק לפעמים ממוסכמות של סקספלויטיישן, ומהמבט הגברי, ה-male gaze הנודע לשמצה. זה שמתבונן בגוף הנשי כדמות בסרט וגם דרך עדשת המצלמה כדי להתענג עליו, והופך את כולנו, צופים וצופות כאחד, למציצנים שתופסים את הדמויות הנשיות כאמצעי להשגת מטרה בלבד. הטקסט של לורה מאלווי על המבט הגברי, "עונג חזותי וקולנוע נראטיבי", יצא ב-1975 והסרטים המדוברים עד כה יצאו, בגדול, באותה התקופה. אני כן חושבת שהם מנסים לבקר את התפיסה הזו, אבל עדיין לא מצליחים לשבור אותה באופן מוחלט.

במקרה או שלא, הבמאים של הסרטים האלו הם גברים, שיוצרים בראי תקופתם ובתגובה לקונבציות הקולנועיות השגורות בה. זו אחת הסיבות שמפתה מאוד לדלג קדימה בזמן, ולבחון סרטים שנעשו בעשור האחרון ועל ידי במאיות ותסריטאיות, ולבדוק כיצד הן מגיבות לתת הז'אנר. האם האמירה, הנרטיב והמבע משתנים כאשר נשים פועלות בתוך התבנית הזו? האם הן פועלות במסגרתה, או שוברות אותה? תכננתי להתאפק, או לפחות לסקור עוד כמה סרטים משנות ה-70 וה-80 לפני דילוג כזה, אבל הגיעה השעה לדבר על "נקמה" (Revenge). אחרי המלצות אינספור גם של חברי סריטה כאן, סרט הביכורים שביימה וכתבה קוראלי פארז׳ה זמין החל מהסופ"ש בשירות ה-VOD המועדף עליכם.

עד כמה שזה מפתה לנתח את הסרט הזה עד תום, רוב ההתייחסות תישאר נקייה מספוילרים כדי לאפשר לכם לקרוא ואז לצפות בו. כן מתריעה מראש שאזכיר נקודות עלילה, שבעיניי לא מפריעות לחוויית הצפייה. ב"אימת החודש" אור כבר התייחס למגדר של הבמאית, ואני שותפה לעמדתו בכך שלרוב אני מנסה להפריד בין הצורך העז שלנו בייצוג נשי בעמדות הבימוי ובקולנוע בכלל, לבין החיפוש אחר הגדרה מובהקת כלשהי של "בימוי נשי". אפשר לדבר על תימות שאולי חוזרות יותר, אבל לדעתי אנחנו צריכים וצריכות לשאוף לנקודה שבה כשם שאין לנו "כתיבה גברית", גם לא נרגיש את הצורך לדבר על "כתיבה/בימוי נשיים". יצירות טובות הן כאלו, בלי קשר לביולוגיה. ואחרי הטיעון החד משמעי הזה, ארכך ואזכיר שאנחנו עדיין לא שם מבחינת ייצוגים ועמדות מפתח, ולא מבחינת מעמד האישה בפרט וזכויות אדם לכל מי שנחשב עדיין ל"אחר" בכלל.

לכן, בין היתר, מעניין לראות את "נקמה" ולחשוב עליו מנקודת מבט נשית. ושיהיה ברור, מדובר קודם כל בסרט עם קצת אימה (אישית לא מצאתי אותו מפחיד, אבל אולי העור שלי מאוד מחושל) והרבה מאוד אקשן מדמם, מתובל במתח. מדובר בסרט על ג'ן (מטילדה לוטס מ"הצלצול 3"), צעירה שנראית ומעוצבת בהתחלה כמו הכלאה בין בובת בארבי לבובת מין. היא מגיעה במסוק עם בן זוגה העשיר ריצ'רד (קווין יאנסנס) לווילה מפוארת ומבודדת בלב מדבר לא מזוהה. הסרט צולם במרוקו, ג'ן היא ככל הנראה אמריקאית וריצ'רד וחבריו הנאלחים שמצטרפים אליהם לווילה דוברי צרפתית. אולי שתי השפות של הסרט מפלגות אותנו עוד יותר לגברים מול נשים, אולי זו רמיזה לתפיסות תרבותיות ישנות מול עולם חדש ופרוע, ואולי זה משחק פוסט מודרני שמטרתו לקרוץ לנו ולהבהיר שהסרט הזה לא רוצה ולא מתכוון לשחק לפי חוקי הז'אנר.

ג'ן וריצ'רד מבלים בווילה באופן שבו בדרך כלל מבלים בצימרים מבודדים – סקס והליכה משוחררת עם כמה שפחות בגדים. אלא שאל נווה המדבר הזה מצטרפים אורחים לא בדיוק קרואים. סטן (וינסנט קולומבה) ודימיטרי (גיום בושד), אמורים לצאת עם וינסנט להילולת ציד קבועה במדבר כל שנה, רק שהפעם הם הקדימו קצת, וכך "תפסו" אותו מבלה עם ג'ן, אותה לא תכנן שיפגשו בכלל. מכאן, העניינים יכולים רק להסתבך ולהידרדר עבורה. יש מתח שנבנה מרגע שהחברים מגיעים לווילה, מתוך הבנה ברורה שלנו כצופים מה עומד להתרחש. כל פעולה של ג'ן, כל פלרטוט ועפעוף שלה, כל ליטוף קצת לא במקום של סטן שמתלהב מהמאהבת הלוהטת של ריצ'רד, נצבעים בגוון מבשר רעות. תוסיפו לכך את העדינות ברמה של לום בראש של מטאפורת הציידים הגברים מול הבחורה הארוכה עם העיניים הגדולות, ואת הנשק הלא מטאפורי בכלל שהם מביאים איתם – והבנתם לאן זה הולך.

מה שמעניין והופך את הסרט ליותר מעוד סיפור על משהו נורא שעושים למישהי במשך יותר מדי זמן מסך ואז דברים נוראיים שהיא עושה בחזרה, הוא האופן שבו מסופר הסיפור הזה. יש כאן שינוי פוקוס, שינוי באופן שבו הדמויות מצולמות, ומכאן גם שינוי באופן שבו אנחנו חושבים על היחסים ביניהם ועל מי הצייד ומי הטרף. הסרט לא מספר סיפור אחר מהמתואר, אבל הוא מביע אותו בצורה אחרת. הוא מתנהל בצבעוניות רוויה, כמעט רוויה מדי, עם עריכה קצבית מאוד שמחברת בין מיניות, מוות ואימאג'ים שונים והולמים של בעלי חיים, כולל רימות. הוא משחק עם סאונד בצורה מסעירה וגם מבלבלת, כך שהרבה פעמים אי אפשר להיות בטוחים במאה אחוז אם מה שאנחנו שומעים הוא מוזיקה או רעש דיאגטים (כזה שגם הדמויות שומעות) או נון-דיאגטים.

הכל נעשה באופן מוקפד ומחושב, כולל תפוח עסיסי שג'ן נתנה בו רק ביס אחד, שנשאר מיותם על השיש ומעכיר לאיטו, כשנמלים מתקרבות ואט אט סוגרות עליו. הן מתכתבות עם נמלים אחרות שמופיעות בהמשך בהקשר אחר ומעשירות את האלמנטים הוויזואליים בסרט, שכולו מצולם (על ידי רוברכט היוורט), שוב כמו שאור כתב, בצורה מפעימה באמת. עוד לפני שאתייחס קצת לתסריט ולדמויות, החומרים האלו לבדם מספיקים כדי להפוך את הצפייה בו למשב רוח מרענן גם בהקשר של סרטי הז'אנר המוקדמים, וגם בהקשר של סרטי אקשן, בפרט כאלו שנעשים כמחווה לסרטי אקספלויטיישן ובי-מוביז.

גם ייצוג התקיפה המינית עצמה היא אחד הדברים הבולטים בסרט לטובה. ג'ן היא אישה שמציגה את המיניות שלה, ולא חוששת להפגין אותה. היא נענשת על כך, במתכונת סרטי הז'אנר, רק שבמקרה שלה הסצנה הזו לא מגדירה את מי שהיא, אלא חושפת בפנינו את הזהות או האופי של הגברים. לאורך כל הסרט ג'ן פועלת כגיבורה שיודעת לקחת יוזמה, אבל היא הופכת לגיבורת פעולה כתגובה למהלכים של הגברים. הם לא משאירים לה ברירה, בזמן שבכל פעם שיש להם ברירה הם בוחרים באפשרות שמציגה אותם כדמויות בעייתיות בלשון המעטה, ועוד יותר כך כשמסתכלים עליהם בצורה סמלית.

"נקמה" נראה כל כך מהוקצע, בפרט כסרט ראשון באורך מלא של פארז׳ה, שברגעים הראשונים שבהם נשמע דיאלוג הנחתי שהוא כתוב בצורה שבלונית ודלה בכוונה. יכול להיות שזה אכן מכוון, כדי לשים את הדגש על ההתרחשות, על פעולה ולא על דיבורים. יכול להיות. יכול להיות גם שמרוב השקעה במבע ובתחכום (שמצדיקים את ההשקעה מאוד), הזניחו את בניית הדמויות והתסריט. אם בוחרים להיות סלחניים כלפי החלק הזה, מקבלים פיצוי די ראוי בדמות כל מה שמתרחש על המסך.

חומרי הגלם הם טרנספורמציה שהדמויות עוברות לנגד עינינו, המדבר, מקורות מים טבעיים ומלאכותיים, כלי נשק, מרדפים, דם, כלי רכב, הרבה עור חשוף של שני המגדרים (!) ועוד דם. כל אלו מתחברים למבנה נרטיבי מוכר אחד. היה קל מאוד למצוא הדהודים של סרטים מוקדמים מאותו ז'אנר ומה שנראה כמו התייחסויות אליהם לאורך הסרט. הייתי משוכנעת שהבמאית ראתה את "יומה של האישה" ו"הבית האחרון משמאל" לפחות, ולכן בחרה למקם את ההתרחשות אמנם במדבר אבל כזה שנמצא קרוב מאוד למקור מים. יש אפילו מהלך מסוים עליו ארחיב עוד מעט בחלק שכולל ספוילרים שחשבתי שמרפרר לסצנה מסוימת. אבל, בראיון שנערך איתה למגזין Movie Maker, פארז׳ה מספרת שהיא אמנם שמעה על התת-ז'אנר אבל לא הכירה לעומק את הסרטים עצמם: "לא ראיתי בכלל את 'יומה של האישה'…ההשראה שלי נבעה יותר מסרטים כמו 'להרוג את ביל', 'מקס הזועם' ו'רמבו'…סרטים בהם הגיבור עובר תהליך והופך למי שהוא…האונס הוא לא העניין המרכזי בסרט, הוא סימבולי ומייצג את כל הדברים שעלולים לעשות לגיבורה מעצם היותה אישה".

יכול להיות שההיכרות שלה עם הז'אנר התפתחה תוך כדי כתיבת התסריט, ויכול להיות שלא. מעניין לראות אם כך, איך הבחירות שלה במיקומים ובהעמדות מסוימות מייצרות אמירה שבאותה נשימה מייצרת מחווה לסרטי הז'אנר המוקדמים וגם הופכת את היוצרות. יכול להיות שהתבנית שבה גבר פוגש אישה ואז גבר צד אישה כל כך טבועה בתרבות הפופולרית שלנו, שכאשר יוצר או יוצרת באים לייצר תגובת נגד אליה, הבחירה האוטומטית היא בדיוק מה שמתרחש ב"נקמה". יש עוד דוגמאות לסרטים שמגיבים לז'אנר ומציגים את הגיבורות הנשים באופן יותר מורכב, ואת התקיפה עצמה באופן יותר חומל, כמו כאן. אני ואגיע, או בעצם אחזור אליהם בהמשך. בינתיים, אשאיר אתכם עם המלצה לנסות וליהנות מ"נקמה" למרות חלק מהתכנים הקשים שבו. הגיבורה שלו שווה את זה.

וכעת, ספוילרים

אחת הסיבות המרכזיות ששווה לראות את כל הסרט, כולל האונס של ג'ן, הוא האופן שבו האונס הזה מצולם וערוך. הוא מתנהל בצורה כזו שבה אנחנו גם כמעט ולא רואים כלום, וטוב שכך, בחלק מהזמן רק שומעים את צרחותיה של ג'ן מבעד לדלת סגורה, יחד עם דימיטרי, החבר הנוסף שהפתיע את סטן רגע לפני האונס, הבין בדיוק מה עומד להתרחש, ובחר להניח לכך לקרות. הוא עוד מגדיל לעשות ומגביר את הווליום של הטלוויזיה, ויוצא לשחייה בבריכה, ממנה אפשר לראות את ג'ן זועקת ובוכה, מתחננת לעזרה למעשה. כל מה שתיארתי עכשיו מתרחש בעריכה שקוטעת ומשלבת בין ההתרחשויות לסירוגין, ומבהירה שסטן הוא אולי האנס היחיד בין שלושת החברים, אבל הוא לא האשם היחיד.

דימיטרי הוא זה שאינו רואה, ולאחר מכן נענש על כך בצורה מאוד סמלית, וריצ'רד שאמור היה להיות חוף המבטחים של ג'ן מתגלה כמי שמגיב באלימות ולא מהסס לנסות לרצוח אותה, ברגע שהיא מאיימת על הסדר הקיים שלו. הוא עוד טורח ומתנצל שחבר שלו אנס אותה (ריצ'רד לא היה בבית כשזה קרה), אבל משפט אחד אחר כך אומר שסידר לה עבודה בקנדה ושהוא רוצה להרחיק אותה מכל העניין. פשוט ככה. כשהיא דורשת שיחזיר אותה הביתה או שהיא תגלה לאשתו מה קרה, הוא זה שמוביל את שני החברים האחרים לצוד אותה. הכל כאן כתוב באופן מאוד, מאוד, דידקטי בהקשר הזה. אבל כאמור, זה הפגם העיקרי בסרט והוא נסלח לדעתי.

הסיבה העיקרית שבגינה הוא נסלח, היא החלק האחרון שלו. צפיתי בסרט רק פעם אחת, ויכול להיות שאני מפספסת כאן קאט או שניים, אבל חלקו האחרון כולל מה שנראה כמו סצנה ארוכה בשוט אחד, בה ריצ'רד חוזר לווילה, מובס, מחכה למסוק שיבוא לקחת אותו הביתה, מתפשט כולו, נכנס להתקלח, בטוח שהוא שמע רעש כלשהו ואז סורק את כל הבית. כל זה קורה בלי שום בגדים בכלל, כולל גם הבלחות של עירום פרונטאלי. למה זה משנה? כי לא רק שרוב הגברים נשארים מאוד לבושים בסצנות אונס וכאן יש היפוך נחמד, ההיפוך כולל עוד מרכיב מרשים.

ריצ'רד מסתובב בבית לאורך זמן, בהתחלה חושב שהוא בטוח, מתאושש, מתקלח. למי שראה, הסיטואציה הזו מזכירה מאוד את "יומה של האישה" שבו התקיפות מתרחשות ליד מקור מים, וכאשר הגיבורה כבר משוכנעת שהיא חזרה הביתה והיא בטוחה, האנסים מוצאים אותה בתוך הבית ופוגעים בה שוב. אלימות ליד מים ואז בתוך הבית מתרחשת גם ב"הבית האחרון משמאל", רק ששם יש חלוקה יותר ברורה בין החוץ שבו מתרחשת הפגיעה בנערות, והבית של ההורים שבו מתרחשת הנקמה. כאן, הזמן שאנחנו מבלים עם ריצ'רד המגואל בדם, המלוכלך, המבולבל, הערום והחושש, גורם לנו לראות אותו כמו חיה ניצודה, כמו קורבן וגם כמו אובייקט. הוא נמצא בנעלי כל כך הרבה דמויות של נשים על המסך, ובגלל שהשינוי במיצוב הדמות שלו קורה בהדרגה, האפקט בסוף הסרט מאוד חזק. המבט הגברי שבו אנחנו מורגלים ממוקד בגוף ובהבעה של גבר, שניצוד על ידי אישה שאנחנו משערים שמתבוננת בו. ומדובר באישה שחזרה לחיים, כולל צריבה של פניקס על הפצע שהיה אמור לחסל אותה.

ג'ן מתאוששת מהפציעה ומטפלת בעצמה בעזרת סם מעורר הזיות, ככל הנראה כזה המזוהה עם שבטים אינדיאנים, וכאן אתם יכולים להכניס עוד חיבור שהסרט עושה בין אוכלוסיות שעוברות מחיקה, אם תרצו. הסם גורם לה להתחזק אך גם לסיוטים, לופ שלם שלהם, שבו היא רואה קשר בין האופן שבו ריצ'רד ראה אותה והתייחס אליה בתור מאהבת, לבין מה שהוא וחבריו עושים לה עכשיו, וגם מה עליה לעשות בקשר לזה כדי להפוך מניצודה לציידת. היא יוצאת חזרה למדבר כמו אמזונה חמושה, ובסופו של דבר המרדף מגיע לשיא של מעגלים מגואלים בדם, פשוטו כמשמעו, בתוך הווילה. כשריצ'רד וג'ן רודפים זו אחרי זה ולהפך, אנחנו יכולים לקרוא את המאבק האחרון ביניהם כמו אמירה, שוב, בוטה להפליא, על יחסי הכוח בתרבות שלנו, ועל הנזק שהם גורמים לשני המגדרים מצד אחד. מצד שני, אפשר לקרוא את המרדף האחרון גם כשיח האבסורדי בו נשים או כל קבוצה אחרת מאשימה את החזקים ממנה בפגיעה, ומקבלת בתגובה החזרה של האשמה אליה. "את פשוט לא היית מוכנה להניח לזה. אתן אף פעם לא מוכנות לוותר" מאשים ריצ'רד במילותיו האחרונות. לא מדובר בטקסט הכי מבריק בעולם, נכון. אבל הוא מבהיר את הנקודה, ושובר את המעגל, כשברור מי המנצחת, הפעם.

הפרקים הקודמים:
פרק 1 – "אני יורקת על קברך" ו"הבית האחרון משמאל"
פרק 2 – "מותחן: סרט אכזר" ו"מיס 45"

תגובות

  1. Ran Gil הגיב:

    אני סקרן מה תגידי על אפיזודת האונס/נקמה מתוך "נערה עם קעקוע דרקון" בגרסה האמריקאית של דיויד פינצ'ר. היא אמנם רק חלק קטן מתוך סרט, ונדמה שהיא לא מוסיפה דבר לקו העלילה המרכזי. אבל היא מתקשרת היטב לאינטינסיביות שבה מוצג בסרט היחס האכזרי כלפי נשים.

    1. לירון סיני הגיב:

      אני מקווה להקדיש בהמשך יחס גם לסרטים שיש בהם התייחסות משנית או חלקית לתמות האלה, כשנערה עם קעקוע דרקון הוא לגמרי אחד מהם. אני צריכה לבקר אותו שוב, כי בגלל שראיתי את הגרסה המקורית קודם, שתיהן מבולבלות לי לגמרי בראש – ושתיהן זכורות לי כקשות למדיי לצפייה (ויש גם את המקור הספרותי, שגם הוא רלוונטי כאן כמובן). חושבת שאפשר יהיה לבחון האם הגרפיות של האונס מוצדקת או לא, ולהתייחס אליו כמאפיין של הדמות של ליסבת מחד, וכחלק מהטון והאמירה של הנרטיב הגדול יותר מאידך, ביצירה ששמה המקורי הוא "גברים ששונאים נשים".

  2. איתמר הגיב:

    מאמר מעניין.
    בצפיה הראשונה הסרט היה לי בלוף בעטיפה מרהיבה, אבל שבתי אליו לאחר מכן כטייק מוזר על סיפור אדם וחוה והנפילה מגן העדן, וזה הופך את הדימויים למעניינים יותר. אם זאת היתה כוונת המשוררת, אז יש כאן ממזרות שגורמת לי להעריך אותו מחדש. אני מהמר שכן, המיקום בגוף שבו נפגעת הדמות בסצנה שכבר תוארה על ידך בהחלט מחזקת את הרושם הזה.

    1. לירון סיני הגיב:

      תודה! מסייגת בספוילרים למי שיקרא את התגובה:
      חושבת שאתה צודק, יש לנו תפוח, עץ, חיות שדה, נפילה והפציעה האסטרטגית כמו שכתבת, ואז התפכחות, התכסות והתחמשות תוך כדי גילוי האש – התקדמות. מאוד רוצה להאמין שזה תחכום מכוון, אבל נגלה רמזים לזה אולי בסרטים הבאים שלה.

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.