• סרטים חדשים: ״האחים סיסטרז״ של אודיאר
  • אימת החודש - דצמבר 2018: סיכום שנה
  • דיווח אחרון מפסטיבל אוטופיה 2018
  • ״מוגלי: אגדת הג׳ונגל״, סקירת נטפליקס
  • דיווח מפסטיבל אוטופיה 2018: ״הגולם״ ו״גבול״
  • הכהנים הגדולים: פרק 11 - ״לחסל את הליידי״
  • Can You Ever Forgive Me? - מחכים לתרגום
  • המלצות סינמטקים: מהדורת דצמבר 2018
  • ״מקוללים״, סקירה
  • על ״רובין הוד״ 2018 ו״מלחמתו של רוברט דה ברוס״
  • ״אהבה כמו שלנו״, סקירה
  • אימת החודש - נובמבר 2018
  • ״שירקרס״, סקירת נטפליקס
  • קריד 2
  • ״ראלף שובר את האינטרנט״ ו״הגרינץ׳״, סקירה כפולה

אימת החודש – מאי 2018: "נקמה", "דם משפחתי", "הנרפאים" (וקצת על "מטען")

22 במאי 2018 מאת אור סיגולי

חודש מאי הביא לפתחנו שלושה (וחצי) סרטי ז'אנר מארבע ארצות שונות: צרפת, ארה"ב, אוסטרליה ואירלנד. הסרטים מתחלקים לארבעה במאים ושתי במאיות (סרט אחד חולק קרדיט כפול בבימוי), שתי תוספות נטפליקס, שני סרטי זומבים, מעשיית ערפדים וסרט אונס-נקמה מדובר.

מתוכם אתייחס בכמה מילים לסרט "מטען" (Cargo) שהגיע לפני כמה ימים לנטפליקס, שיוותר מחוץ למניין מכיוון שאורון כבר הרחיב עליו במהלך פסטיבל טרייבקה, מה גם שאנחנו די תמימי דעים. יש משהו מאוד מוכר ב"מטען", אותו ביימו בן האולינג ויולנדה ראמקה על פי סרט קצר שלהם, מ"מקס הזועם", דרך "28 יום אחרי…", "הנבחר" עם דנזל וושינגטון ו"הדרך", אלו הראשונים שקופצים לראש. הנוף האוסטרלי מצטלם נהדר, והיוצרים הכניסו פנימה את נושא האבוריג'ינים כדי להגיד משהו מעניין על היררכיה וקולוניאליזם, על עליונות לבנה וניצול. אין ספק שהעשייה שלו ברמה מרשימה מאוד, הצילום, הסאונד ואפילו המשחק, אבל הוא מרגיש כמו כמה דברים שלא לגמרי מתחברים ביחד.

אהבתי מאוד שהסרט לא לוקח זמן להסביר שום דבר, ופשוט מציג לנו את העולם בלי כתוביות, משפטי אקספוזיציה, שאלות הכוונה מדמויות אקראיות, או כותרות עיתונים שעפים ברוח עם אינפורמציה חשובה. לא ברור לנו מה בדיוק הוביל למצב הזה, מאיפה הכל התחיל, למה אנשים קוברים את הראש שלהם באדמה כמו בת יענה לפני מותם ועוד מיני שכאלה. מצד שני, מה שלי הציק מאוד זה שהחוקיות בעולם שבנו היוצרים מאוד מפוקפקת אם קיימת. זה נראה כאילו הדברים משתנים לצורכי התסריט, המחלה תוקפת אחרת כל בן אדם ובדרכים שונות שבאות והולכות, ובאופן כללי יש הרגשה של חוסר אחידות. חלקכם יגידו שזה ניטפיקינג ואם הסרט עובד אז זה לא משנה, ואולי אתם צודקים. אבל אותי זה מדי פעם זרק החוצה וגרם לי להרגיש שיש פה קצת עצלנות שלא באה באותו קנה מידה של ההפקה המרשימה. בשלב כלשהו גם לי, כמו לאורון, הרצון לעקוב אחר המתרחש די התמסמס. כמו כן, מדובר באופן חד משמעי, בתינוקת השקטה והנוחה ביותר בעולם. היא, מילולית, נולדה כדי לשרוד עולם אפוקליפטי.

ואחרי שהוצאנו את זה, הנה סרטי אימת החודש של מאי:

"נקמה" – Revenge

בזמן שאנחנו מחכים ומצפים לפרק נוסף בפרויקט שפתחה לירון בחודש מרץ על תת הז'אנר של סרטי אונס-נקמה, מגיעה תוספת חדשה שבוודאי תהדהד בעתיד כאשר הסרטים האלו יעלו לדיון. לא רק בגלל איכויותיו שממש בימים אלה זוכות לתהודה בעולם ולשבחים רבים, אבל גם בגלל מה שבעיקר גורם לו להיות שונה בנוף – העובדה כי הוא בוים על ידי אישה.
באופן כללי אני כבר הפסקתי להעמיד פנים שאני רואה הבדל בין קולנוע של במאיות לבין זה של במאים, כי באמת שהגיוון בשנים האחרונות, כמו גם כמות הבמאיות שמקבלות מקום תחת השמש, גדל והתפתח. לצורך העניין, שני הסרטים האהובים עלי ביותר שהופצו בקולנועי ישראל במהלך 2018 עד כה, "ליידי בירד" ו"הרוכב", בוימו על ידי נשים, והם כל כך שונים זה מזה שלי אין את היכולת להסביר האם זה איזשהו מגע נשי חמקמק שהפך אותם לכה אהובים עלי. אני פשוט יוצא מנקודת הנחה שמדובר בשני כישרונות גדולים (גרטה גרוויג וקלואי זהאו, בהתאמה) שבמקרה יצא שמגדרית הן נשים. קורה לטובות שבנינו.

המצב קצת שונה עם "נקמה", מכיוון שהיו בו מספר דברים שהבליטו מאוד את העובדה שהוא מובא מנקודת מבט נשית, וקל להשוות, מכיוון (ולירון תתקן אותי אם אני טועה) זהו תת ז'אנר שנשלט כמעט בלעדית על ידי נקודת מבט גברית, וזה ניכר בסרטים עצמם. אז לפני הכל, הנה שניים מהדברים שמבליטים את שונותו המגדרית של "נקמה", אותו ביימה קוראלי פארגיט הצרפתייה, שזהו סרט הביכורים שלה – הראשון הוא שסצנת המפתח של הסרט, האונס כמובן, איננו מוצג על המסך. לפחות לא באופן הבוטה שבדרך כלל מאפיין נקודות מפנה עלילתיות. שלא תבינו לא נכון, זו סצנה מזעזעת ואכזרית, אבל היא לא גרפית, ורובה מובא על ידי סאונד ומשחקי מצלמה מעולים. הדבר השני והעוד יותר יוצא דופן, הוא שב"נקמה" יש הרבה יותר עירום גברי מנשי. זה רדיקלי בעיני. העירום הנשי בסרט מצומצם למינימום של מצמצת-פספסת, לעומת זה הגברי שמוצג בצורה בולטת על המסך במשחק מאוד מעניין של עוצמה ופגיעות.

כשזה מגיע לעלילה וסיפור, התסריט גנרי כמו השם העצל שניתן לו. הוא נפתח בצעירה לוליטאית אמריקאית, עם סוכריה על מקל בפיה וחולצת בטן, שיורדת ממסוק בבית נופש מדברי בליווי ריצ'רד, מאהבה המבוגר-יותר והמאוד נשוי. הצעירה, ג'ן (מטילדה לוטס, שהופיעה באימת החודש בדיוק לפני שנה בזכות "הצלצול 3"), משורטטת בקווים מאוד גסים – היא רוצה להיות שחקנית ומחכה לרגע שיגלו אותה, הכי בימבו חסרת ביטחון שמשחקת על הגוף היפה שהעניקו לה הגנים. גם די ברור שהמאהב המסוקס שלה (קווין יאנסנס הבלגי, "חבל הארדנים") מעוניין בה גופנית יותר מאינטלקטואלית.
יום לאחר שהגיעו השניים לצימר המדברי המפנק, מופיעים שניים מחבריו של המאהב, עמוסים בנשק ותחמושת לקראת מסע הציד השנתי שלהם, ורק מהליהוק שלהם ברור שהם חדשות לא טובות. אם ריצ'רד וג'ן נראים כאילו נלקחו מפרסומת לבושם, שני החברים מעוצבים באופנים פחות אטרקטיביים, עם זיפים, שיער דליל, משקל יתר ומבט לא נעים. גם זה מעיד על איזושהי אוטומטיות בעיצוב עולם הסרט (אחזור לנושא הזה גם בסרט האחרון של הסקירה הנוכחית).
כבר ביום לאחר מכן, כאשר ריצ'רד עוזב את ג'ן עם השניים, מתרחש הנורא מכל, והרבה יותר גרוע בשביל הצעירה – המאהב שלה ממש לא מגבה אותה. למעשה, נראה כאילו הוא מתעקש לדבוק בצד של חבריו הנאלחים. מהנקודה הזו, הסרט הופך למערבולת של אלימות קיצונית על פני המישורים הצחיחים והפוטוגניים (על פי ה-IMDB הסרט צולם במרוקו, אבל זה ממש נראה כמו שטחי הפרא של ארה"ב), כאשר ג'ן הופכת מניצודה לציידת.

על אף חוסר ההשראה של הסיפור והדמויות, וכמה נקודות עלילתיות לא הגיוניות בשום דרך (מה שהגוף של הדמויות שורד בסרט היה מבייש את דדפול), "נקמה" הוא אחד הסרטים המהנים והמומלצים שראיתי לאחרונה. לא רק בגלל הדברים אותם מניתי בתחום המגדר, ולא רק בגלל האלימות והאכזריות של הסרט, אלא בגלל שהוא נראה מדהים. מדובר בקלות באחד החוויות הוויזואליות המרשימות של הזמן האחרון, כזה שרק גרם לי לרצות מדי פעם להקפיא את הסרט ולהנציח את הפריים. על הצילום אחראי הבחור עם השם המעניין רוברכט הייוורט, ויחד עם פארגיט עשה עבודה פנומנלית שמשדרגת את הסרט לכדי משהו שמאוד כדאי לראות.

"דם משפחתי" – Family Blood

אחת התוספות האחרונות לבנק של נטפליקס הוא סרטו החדש של סוני מאלהי, שלפני שלוש שנים ביים סרט אימה קטן ומיוחד בשם "Anguish" שהגיע למעטי מעט של צופים, אבל בכל זאת דובר במעגלי האימה (אלריק קיין, אחד המנחים של הפודקאסטים Shock Waves ו-Pure Cinema מזכיר את הסרט בהזדמנויות רבות).
אם סרטו הקודם של מאלהי היה הבטחה, קשה לומר שהוא קיים משהו בסרטו השני, אבל בכל זאת מוצגות פה יכולות של במאי שאולי מופרה מז'אנר האימה (רוחות ודיבוק בסרט הקודם, ערפדים בזה הנוכחי), אבל האווירה של הסרט היא קצת שונה. זה לא סרט אימה קלאסי, אלא כזה שכאילו בכוונה שם דגש על הדברים "הלא נכונים". מכיוון שזה כבר סרט שני שלו שאני רואה, אני מניח שמדובר במשהו מכוון. זה מעורר הערכה, אבל בכל זאת מקשה עלי להמליץ עליו.

"דם משפחתי" מתחיל בסצנת פרולוג שככל שהסרט מתקדם מתבררת כמאוד זרה לסרט. זה קצת מרגיש כאילו זה משהו שהתווסף בשלבים מאוחרים של הסרט, על מנת להבהיר שאנחנו בז'אנר מסויים. הפתיחה של "דם משפחתי" מציגה לנו בחורה צעירה המתעוררת בביתה, ומגלה שמשפחתה נרצחה באופנים לא נעימים. אבל היא לא לבד בבית, אלא יש שם מישהו שפניו אינן נחשפות (מבלי סיבה ברורה. זה לא משהו שיתגלה כטוויסט בהמשך, ולכן גורם לי לחשוב שהשחקן פשוט לא היה זמין להשלמות), אלא רק שיניו הרקובות, רגע לפני שהוא לוקח גם את חייה.
משם אנחנו עוברים לאלי (ווינסה שו, שחקנית אהודת הז'אנר מ"בואו לשחק", "גבעות הפחד", "קר ביולי" והסדרה "ריי דונובון"), אמא חד הורית שמגדלת את שני ילדיה בצל התמודדותה עם התמכרות לאלכוהול. היא ממש מנסה לשמור על עצמה ועל משפחתה, אבל ערב אחד נתקלת בכריסטופר (ג'יימס רנסון, מ"רוח זדונית", העונה השנייה של "הסמויה" ובקרוב סרט ההמשך ל"זה"), שעושה לה לסטאט. ולמי שלא ראה את "ראיון עם ערפד" חמש מאות פעם כמוני, אני מתכוון לזה שהוא אורב לאלי, והופך אותה לערפד מתוך רצון כפול להציל אותה ולהפוך אותה לשלו. זה די מסבך לה את החיים, או מה שזה לא יהיה שקורה איתה עכשיו.

האמת היא שאני לא כל כך יודע מה לעשות עם הסרט הזה, שזו דרכי להגיד שהלוואי והייתי אוהב אותו יותר. הוא נראה טוב – וכן, הבנו שיש פה מוטיב של התמכרות והתמודדות עם העניין – אבל אין בו שום הוק רגשי שיכולתי להיתפס בו, ובהתחשב בכך שהפחדות או טרור הן משהו משני בסדר העדיפויות של מאלהי, הרגשתי שהסרט יוצא קירח מכאן ומכאן. באופן אישי אני גם לא כל כך מצליח לחבב את שו השחקנית, אבל זה לא באשמתה כנראה, אז בסופו של דבר נשארתי עם תחושה של במאי שמנסה משהו קצת אחר, אבל לא מספק את הסחורה בשום תחום, וככזה הסרט נמחק די מהר מהזיכרון.

"הנרפאים" – The Cured

אחד מסרטי הזומבים המוצלחים של הזמן האחרון היה ספרדי דובר אנגלית בשם "החוזרים" שהוקרן בארץ במסגרת פסטיבל אוטופיה. הוא דיבר על עולם פוסט-פוסט אפוקליפטי, ובו נמצאה תרופה למגפת הזומבים, אבל אלו ששבו מהצד השני, החוזרים כאמור, לא רק שתלויים בתרופה ואם לא ייקחו אותה יחזרו במהרה למצבם הקניבלי, אלא גם שהחברה לא מצליחה לקלוט אותם היטב.
זו גם נקודת המוצא של הסרט האירי החדש בבימויו של דיויד פריין, לו זו יצירת ביכורים. פריין גיבה את הקאסט הלא מוכר במועמדת לאוסקר אלן פייג' ("ג'ונו"), כאשר בתפקיד הראשי נמצא סם קילי החמוד עד מאוד. ב"הנרפאים", תרופה חדשה מצליחה להחזיר נגועים חזרה למצב תפקודי ורגיל, אבל הצרות שלהם רק מתחילות. כי לא רק שהם עדיין זוכרים כל מה שעשו, מה שיכול די להעיק על היום-יום שלך כשכל הזמן אתה משחזר בראשך איך אכלת את אמא, אלא גם החברה לא בדיוק שמחה לקבל לשורותיה אנשים שלפני כמה חודשים הפכו את חייהם לגיהנום.

במקום הזה נתקלתי באיזושהי בעיה עקרונית עם התימה המוסרית של הסרט. מצד אחד, הסרט מציג חוסר סובלנות חברתית לאנשים שמנסים לחזור לשגרה לאחר שפשעו שלא באשמתם והתסריט מתעכב על כך, על כמה קשה לנו כאנשים לתת הזדמנות שנייה ולקלוט מחדש אנשים שונים מאתנו. שזה כמובן מבורך ומתקדם. עם זאת, "הנרפאים" יורה לעצמו ברגל בהקשר הזה כי באמת שלא עוברות כמה דקות עד שמתגלה שהזומבים-לשעבר עדיין חולקים מטען גנטי שמקשר אותם לכדי כוורת אחת ועוד שנייה הם הופכים להיות אובר-זומבים, כלומר קטלניים אך גם חכמים ומתפקדים. זה קצת הולך נגד הקונספט, אם אתם שואלים אותי, כי הסרט מאשש את החרדה הנמצאת בבני האדם הרגילים. יכול להיות שמדובר במין תמונת מצב שמזהירה אותנו מכך שאם נמשיך לדחוק לשוליים קבוצות חברתיות זה יתפוצץ לנו בפנים. אבל עדיין, הרוע טמון בהם מלכתחילה ורק מחכה להתפרץ. בכל מקרה, די מבלבל.

היו לי גם קצת הסתייגויות מהליהוק, כמו מה שכתבתי על "נקמה". לתפקיד הרע לוהק טום ווהן-לאוולור, שחקן מצוין שפניו הזוויתיות וקו השיער שלו מייצרות מההתחלה חשש מפניו, הרבה לפני שמתברר שהוא אנטגוניסט. זה מסמן אותו מההתחלה כמישהו שבא לא טוב, מפורר את אלמנט ההפתעה, והופך את הדמות והסיפור סביבה להרבה פחות מעניינות ומתוחכמות. זה עוד סרט שבו הדמויות הפחות אטרקטיביות הן הרעות, והטובים יפים וחמודים. בסרט שכאילו אמור לקחת טייק מתקדם על הז'אנר זה מרגיש עצלני ואוטומטי. וחבל, כי הסרט באמת עשוי טוב ויש בו סיקוונסים מצויינים, על אף – ממש כמו "מטען" – החוקיות בו בשום אופן לא ברורה ונראה שאף אחד לא ניסה לפענח אותה.

לכל פרקי אימת החודש – לחצו על התגית למטה.