• פסטיבל הסרטים חיפה 2018: המלצות ואזהרות
  • !יום הולדת 8 לסריטה
  • סרטים חדשים: שובו של ג׳וני אינגליש
  • מבט מחודש בסרטי האחים כהן - פרק 9
  • כל המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק ב
  • נקמה חריפה
  • מחכים לתרגום - Eight Grade
  • סיכום שנת תשע״ח בקולנוע הישראלי
  • פסטיבל ונציה 2018: דיווח תשיעי ואחרון של עופר
  • ״שרוכים״ ו״הנשף״, סקירה ישראלית כפולה
  • אוסקר 2018/19: המתמודדים לאוסקר הסרט בשפה זרה - חלק א
  • טקס פרסי אופיר 2018: ״האופה מברלין״ הוא הזוכה
  • המלצות סינמטקים - מהדורת ספטמבר 2018
  • יונתן אגסי הציל את חיי
  • אימת החודש - אוגוסט 2018
  • ״עשיר בהפתעה״, סקירה

פסטיבל טרייבקה 2018 – ״אין בתולות בקריות״, ״ואז הגיעה טלי״, ״מטען״, ״ההרגשה שצופים בך״

23 באפריל 2018 מאת אורון שמיר

באמצע השבוע שעבר נפתח בפעם ה-17 פסטיבל הקולנוע הניו-יורקי מיסודם של ג׳יין רוזנטל ורוברט דה נירו, הנקרא על שם שכונת טרייבקה הדרומית אבל למעשה מתפרש אל חלקים נרחבים במנהטן. בשנה שעברה פקדתי אותו לראשונה ואף סיקרתי אותו עבור סריטה, וכך אעשה גם השנה אך באופן נרחב פחות. ראשית מכיוון שחלק מן הסיקור שלי יילך אל ״הארץ״, ושנית כי אם יש משהו ש-23 הסרטים של אשתקד לימדו אותי, הוא שמדובר בפסטיבל שמצטיין בעיקר ביחסי ציבור. לכן, לא אתרוצץ הפעם בין האולמות במטרה להספיק כמה שיותר וכמות הסרטים והדיווחים ככל הנראה לא תשתווה לקודמת. תקוותי היא שהאיכות לא רק תהיה דומה אלא גבוהה יותר, אבל כפי שיהיה אפשר לראות בדיווח הראשון הזה, המצב עדיין ככה-ככה. אני גם תחת אילוץ לפיו אסור לפרסם טקסט על סרט אם טרם הוקרן בבכורה בפסטיבל (בלי קשר למועד הקרנת העיתונאים), ורוצה לנסות לגוון כל דיווח על פי הפורמט שאקבע כאן – נציגות ישראלית, אינדי אמריקאי מדובר יותר או פחות, משהו תיעודי וסרט ז׳אנר. כפי שאולי תשימו לב, יש הרבה יוצרות השנה בפסטיבל, כמחצית מן הסרטים למעשה, מה שגם ישתקף בדיווחים שלי בכלל ובזה בפרט.

אין בתולות בקריות

שמחתי פעמיים למראה הסרט הזה בתוכניה, גם בשביל היוצרת והקולנוע הישראלי, שמאוד מחבבים בטרייבקה, אבל גם ממניע אנוכי יותר. סרטה הראשון באורך מלא של קרן בן רפאל מתמודד השנה על פרסי אופיר, ולכן זו הזדמנות עבורי לראותו בניו-יורק ועל מסך גדול. אמנם צפיתי בכמעט כלום מבין המתמודדים השנה, אבל כבר לאחר הצפייה בסרט זה אני מנחש שאפשר לסמן אותו כאחד הייחודיים שינסו את מזלם בתחרות השנה.

חובבי וחובבות חדשות מהסוג ההזוי אולי יזכרו איך לפני כמה שנים הציע ראש העיר של קריית ים פרס למי שיוכיח את קיומה של בתולת-ים, שלכאורה נראתה לחופי המקום. הסרט שואל מאותם אירועים ואכן מתרחש בקריית ים שנפוצה בה שמועה דומה, אבל אם לשפוט על פי הטלפונים הסלולריים העלילה מתרחש פחות או יותר בימינו אנו. אף כי מצב העיתונות התל-אביבית בסרט טוב בהרבה מן המציאות. באותו נושא, עוד נדבך השואל מן המציאות הוא הדמות שמגלם מיכאל אלוני (בתפקיד נהדר, אולי הטוב ביותר שלו בעיניי) בתור משורר מתוסכל וכותב טורים ב״הארץ״ המציג את עצמו בתור צ׳יפי. גם בשינוי הקל ובלי השם ״רועי ארד״ מסביב לכינוי, ההקבלה ברורה והסרט לא משרטט דיוקן מחמיא במיוחד של הבחור או של כל מה שהוא מתיימר לייצג.

הדגש הוא בכל מקרה על הדמויות הנשיות וסיפורן, כאשר הגברים מנגנים כינור שני ומשמשים כמושאי תשוקה או אמצעים עלילתיים. עדיין מרענן בעיניי לצפות בסרטים שמבצעים את ההיפוך הזה. גיבורת הסרט היא לנה (ג׳וי ריגר), מתבגרת המצויה בתהליך מסעיר של עיצוב אישיות, חיפוש זהות ובעיקר הפגת השעמום הקיומי שמוכר לכל מי שגדל בפריפריה הישראלית. חלומה הוא לסוע לתל אביב, למרות שאין לה כסף לאוטובוס, אז בינתיים היא משגעת את הגברברים בני גילה ובעיקר את אמא שלה, אירנה (יבגניה דודינה). האם מצפה שבתה תעזור לה בבית הקפה הכושל שלה, הממוקם לחוף הים בדיוק היכן שנגמרת הטיילת. המשימה העיקרית של לנה אמורה להיות השגחה על בת דודתה הקטנה תמר (מנואל אלקסלסי ורדי) שמגיעה מירושלים לחופשת קיץ אצל הדודות. פתרון אפשרי עבור ובעיני לנה לצרות שלה נוחת עליה באופן די פלאי בדמות עיתונאי תל-אביבי בשם צ׳יפי, אבל הקרייה כולה נכנסת לסחרור בעקבות שמועות על בת-ים שנצפתה לא רחוק מהחוף.

האמת היא שהעלילה מעט יותר מהודקת ממה שתיארתי כאן, וכוללת גם דמויות משנה קריטיות נוספות: ראש העיר המכהן (רמי הויברגר) המשפיע על חיי הגיבורות ביותר מדרך אחת, הלקוחות הקבועים היחידים בבית הקפה (ולדימיר פרידמן, יצחק פקר, ואלון חמאווי שהוא גם המציל) והנערים בני גילה של לנה. אך כאמור, הגברים כאן מתפקדים כמשניים ואינם מעניינים בזכות עצמם, אף פי שכולם מצליחים לעורר חיבה ורתיעה בשלבים שונים של הסרט – וזה לחלוטין לזכות הכתיבה של בן רפאל, בשיתוף עם אליז בנרובי. ישנה גם דמות נשית מסתורית נוספת, שלא כדאי להסגיר, שכן אני בטוח שהיא תפתיע, ויש גם שירים של קרן אן, לא רק תמיד טוב אלא גם משהו שהיה אמור להיות מצרך חובה לסרטים בעולם אוטופי.

אם כתבתי בפסקה הקודמת שהעלילה מהודקת, זה לעתים עובד גם לרעתה – הידוק יתר מוביל למחסור במרווחי נשימה או חללים שיאפשרו חשיבה עצמאית לצופה. זה לא שהדמויות תמיד אומרות את שעל ליבן בקול צלול מדי (אם כי גם זה קורה לפרקים), כמו שהסרט הוא חוויה סגורה יחסית, שנדמה לי כי היא עלולה להתפרש אצל רוב הצופים בצורה דומה. זאת למרות שיש בו מימדים מיסטיים, או סחף לכיוון של ריאליזם מאגי, לצד שזירת אירועים הנוטה באופן מובהק אל הסימבולי והאלגורי (שוב, אולי אפילו מדי). דוגמה לכך היא הכותרת, המשחקת עם כפל המשמעות של המילה ״בתולה״ בעברית, האחת היא ההבדל בין ילדה לאישה (על פי הגיבורה) והאחרת היא יצור הים הקסום שכולם מחפשים. תחושת חוסר המנוחה שהסרט מייצר מרשימה בהתחשב בכך שמרביתו מתרחש על החוף או בסביבתו, עד כדי כך שלא רואים את הגיבורות בתוך הבית שלהן. זה מוביל לא רק להמון צילומים מרהיבים, מרגיעים או מסעירים של הים, אלא גם מותיר את הגיבורות ללא מנוחה וללא בית במובן הפיגורטיבי.

הסמלים והקונפליקטים מתנקזים אל הסיפור של לנה, המנסה לברוח מן הזהות והגורל שהחיים הועידו לה, בזמן שהיקום מנסה לאותת לה אחרת. היא מתעקשת להיקרא ״לאנה״, אולי כי יש לזה צליל פחות ״רוסי״, אבל זו דווקא שפת אמה שמקרבת אותה אל העיתונאי בו היא חושקת. ככל שהיא מנסה להוכיח את נשיותה מול הבנים שסביבה, כך היא יוצאת גברית יותר בעיניהם. היא נרתעת מן התמימות הילדותית של בת-דודתה, אבל זו יכולה ללמד אותה שיעורים חשובים שיכולים לסייע לה. היא ספק מתביישת באמא שלה וספק חוששת להפוך להיות היא, אבל המרד שלה הוא יותר בנסיבות מאשר באם עצמה – עובדה היא שיש להן הרבה במשותף. לנה משלבת בין כל אלה בבחירת הגבר שלה – הוא מייצג מקום שהיא הייתה רוצה להגר אליו, ההתאהבות שלה בו ילדותית וטוטאלית, היא מובילה אותה להתנהגות ״לא נשית״, ויש בה מן הנואשות שהיא נחרדת לראות אצל אמא שלה. במילים אחרות, מסע ההתבגרות של לנה יהיה בין היתר לקבל ולאמץ את הדברים מהם היא מנסה לברוח, החל מאחריות (שבאה עם בגרות) וכלה במאפייני זהותה שהופכים אותה למי שהיא. כך, במציאות של הסרט יש רק תקיעות, ואת התקווה אפשר למצוא רק בסיפורים ובדמיון.

Tully
ואז הגיעה טלי

הסרט הזה עולה לאקרנים בארה״ב במקביל לבכורתו בפסטיבל, ויגיע לישראל ב-10 במאי (כולל השם העברי שממש לא אני המצאתי). אבל במקום להתאפק עד אז,נא לתייג כבר עכשיו תחת התרשמות ראשונית, בשאיפה להרחיב את הדיון לכשתינתן ההזדמנות לקהל הישראלי להשתתף בעוד כמה שבועות. מבטיח שלא יהיו ספוילרים, למרות שיש שיגידו שאי אפשר באמת לספיילר את הסרט, או כך לפחות אני חשבתי מאז צפיתי בטריילר. אך למזלי, לאחר ההקרנה התקיימה שיחה עם הבמאי שהבהיר כי כוונתו בהחלט הייתה להפתיע, אז לא אגזול את זכותו לעשות זאת.

הבמאי הוא ג׳ייסון רייטמן, השב לשתף פעולה עם התסריטאית שכתבה לו את ״ג׳ונו״ ו״תקועה״ (Young Adult) – הראשון הוא סרט שבדיעבד הפך הקולנוע האמריקאי העצמאי למכונת חיקויים ושכפולים ממש כמו שיש לאולפנים הגדולים, והשני הוא מופת לא ממש מוכרת או מוערכת דיה. כי לך תבין איך עובד גורל של סרטים. יש בי תקווה ואף רצון ש״טלי״ יצליח ובכך ישיב את הכבוד האבוד של הסרט האמצעי בטרילוגיית קודי-רייטמן, שהיא גם טרילוגיית התבגרות נשית, או טרילוגיה על גיבורות שבין נערות לנשיות. זה התחיל עם הריון בגיל הנעורים של ״ג׳ונו״, והמשיך עם גיבורת ״תקועה״ בגילומה המדהים מכדי לא לזכות בפרסים של שרליז ת׳רון, כאישה מבוגרת אך ילדותית שצריכה להשלים עם עברה כדי להתקדם. תרון חוזרת לתפקיד הראשית גם בסרט הזה, הפעם כאם לשניים רגע לפני שהם הופכים לשלושה.

הסרט נפתח עם הצגה זריזה של השגרה הגם-ככה בלתי אפשרית של מארלו (ת׳רון), שילדיה דורשים את מלוא תשומת ליבה ובעלה (רון ליבינגסטון) משתדל אבל זה לא מספיק. כשמגיעה לאוויר העולם התינוקת החדשה, החמצן באוויר של מארלו הופך לדליל מרוב עייפות ופעילות. היא נזכרת בהצעה של אחיה העשיר (מארק דופלאס), שהועלתה בביקור אצלו ואצל אשתו המושלמת באופן מרגיז (איליין טאן) – אומנת לילה. או שמרטפית נוקטוריאלית, אין לי ילדים או מושג אם הדבר הזה מקובל במציאות. בסרט, על כל פנים, מספר לגיבורה אחיה על הפלא שהוא אותה בייביסיטר לילית שמשגיחה על הילדה וקמה אליה במקום ההורים, כדי שאמא תוכל לישון ומדי פעם להניק. כך, מי שמגיעה היא טלי (מקנזי דייויס), התשובה ההיפסטרית למרי פופינס. היא נהדרת עם התינוקת, מטפלת על הדרך גם במארלו התשושה וגורמת לה לשילוב מוזר בין קנאה, הערצה ואהבה גדולה מכדי להיות אמיתית.

כתמיד אצל רייטמן, הבימוי יעיל ונקי, מותיר את הבמה לשחקנים ולדיאלוגים אבל הולם בצופים בעריכה קצבית, עם יותר מונטאז׳ים בסרט ספורט. אולי זו שיטה שלא יאבדו הצופים והצופות עניין חלילה, אבל גם שלא ישקעו פנימה עמוק מדי כדי לגלות שרוב הסרט נמצא על פני השטח. בשל הסוג הזה של הבימוי, אפשר לציין בעיקר את המשחק והכתיבה. במקרה של דייויס, אני חייב לומר שפספסתי עם הפריצה שלה את העובדה שמדובר בשחקנית שאולי עוד תהיה מהגדולות של דורה, שהופכת כאן דמות שיכולה בקלות להיות בלתי נסבלת לחביבה ואף מסקרנת. דמיינו אחרי הצפייה את זואי דשנל ודומותיה מגלמות את דמות המאניק-פיקסי-דרים-נאני הזו ותבינו את כוונתי. באשר לתרון, אני כבר לא יודע מה יותר מרשים אצל האישה/אלה הזאת – היכולת שלה לשנות לגמרי את הגוף שלה לצרכי תפקיד (מעולם לא ראיתם וראיתן אותה כה שמוטה ותשושה ועוד כל-כך בסמוך לפיגורה של ״פצצה אטומית״), השליטה שלה בכל סצנה גם כשהדמות שלה כבויה, או העובדה שהיא גם שחקנית קומית נהדרת.

מה שמשיב אותנו למי שכתבה עבורה את הפאנצ׳ים, ונדמה לי שבשלב הזה בקריירה שלה כבר יש כזה דבר ״הומור דיאבלו קודי״. אם לנסות להגדירו, זה משהו שנע בין סיטואציות המוצאות אירוניה ביומיומי או בשגרתי, ובעיקר דיאלוגים מלאי סרקזם ומשפטי תגובה שרובנו יכולים רק לחלום על לשחרר כמהלומות מילוליות בזמן אמת ולמי שמגיע. הציניקנית הלבבית, בשילוב עם הפרטנר התומך והמכיל שהוא רייטמן, שוב יצרו סרט שהוא יפה כשם שהוא בנאלי. משהו ברמת המסרים של קשה להיות הורה ואסור לנו להזניח את הצרכים שלנו או לאבד קשר עם מי שהיינו, או לחילופין שלהתבגר פירושו לוותר על מי שהיינו פעם ועל מי שכבר לא נהיה, כמו גם על מנגנונים ישנים שכבר לא מתאימים.

חבל שלא קודי הייתה על הבמה עם רייטמן לשיחה בת שעה לאחר ההקרנה, אלא תמרה ג׳נקינס – במאית בזכות עצמה (״לסגור מעגל״) אבל בשום אופן לא מנחה. מילא זה שהיא לא נתנה לרייטמן לדבר במשך חצי השעה הראשונה, או שהיא כיוונה את השיחה למקומות הכי פחות מרתקים. פשוט קשה היה לעקוב אחר רצף האסוציאציות וחוסר הבקיאות שלה. לדוגמה, היא ניסתה לנסח מחשבה על הקשר לסרט הקודם, ואז התפעלה מפאטון אוסוולד (שבניגוד לתרון לא משחק גם בסרט הנוכחי) ושאלה: ״הוא שיחק בעוד דברים?״. בהמשך היא התוודתה על עוד סרטים ושחקנים שאינה מכירה, אבל זה כבר בגדר ספוילרים – והבטחתי לשמור אותם להמשך. אגב, התמונה בראש הפוסט, היא משם, מהשיחה שאחרי ההקרנה.

Cargo
מטען

בדקות הראשונות של ההפקה האוסטרלית הזו התגנבה אל ראשי מחשבה בנוסח: ״סוף סוף סרט טוב של נטפליקס!״. כמובן שזה החזיק רק עוד כמה דקות נוספות, ועד לסיום היצירה דעתי הספיקה לנוע על כל קצוות הסקאלה שמתחילה ב״וואו! מעניין!״ ונגמרת ב״שאלוהים תיקח אותי״. הסרט הזה כל-כך עמוס ברעיונות אפויים למחצה וגדוש בנושאים שלא בהכרח מתחברים יחדיו, עד כי אין לי ספק כעת שמי שקורא ובוחר תסריטים בנטפליקס אינו אדם – אלא אלגוריתם. התסריט הספציפי הזה כנראה השלים בינגו של סימון וי על מספיק תגיות פופולריות כדי לזכות באור ירוק להפקה. גם נוכחותו של מרטין פרימן בתפקיד הראשי, השחקן היחיד שאציין את שמו ובמכוון, ודאי לא הזיקה להגעתו של הסרט לעולם. אבל הייתה לו נקודת פתיחה אפילו טובה יותר, בזכות כרטיס הביקור של יוצריו.

״מטען״, כך תורגם הסרט בנטפליקס העברי (אני הייתי הולך על ״משא״ אבל העיקר כפל המשמעות), מבוסס על סרט בן 7 דקות מ-2013, מאת הצמד שחתום גם הגרסה באורך מלא – יולנדה רמקה (תסריט ובימוי) ובן האולינג (בימוי). שניהם השלימו מאז סרט קצר כל אחד/אחת, ואם לשפוט על פי האופן בו סרטם הנוכחי בנוי, אולי 105 דקות זה יותר מדי עבורם. מבלי להסגיר יותר מדי מן הגודש, הסרט מתחיל כדרמת הישרדות משפחתית של זוג ותינוקת, שהחליטו לנוע במים כדי להימנע ממגיפה מסתורית המתחוללת על היבשה. במקביל, מדי פעם הסרט חותך אל קורותיה של נערה אבוריג׳ינית המתנהלת בשממות האוסטרליות וספק מגדלת את אחד הנגועים כחיית מחמד. כל זאת בעודה מסתתרת מפני מישהו שייחשף רק בשלב מאוחר, והצגת מסעה כמי שמנסה להתאחד עם השבט שלה. כפי שתנחשו לבד, לא מפליא שהדמויות והעלילות נפגשות, אבל זה קורה בשלב מוקדם דיו כדי שהסרט יספיק להחליף ז׳אנרים, סגנונות ומוקדים כדי לפורר את העניין שלי במתרחש.

כסרט זומבים, מדובר כאמור בתת-הז׳אנר החדש יחסית של ״נגועים״. כלומר, איש לא קורה למתים המהלכים בשם ״זומבים״, הם לא מגבילים עצמם לדיאטה של מוח בלבד, וההיגיון הבנוי כהלכה של הידבקות והפיכה לנגוע בעצמך מוסבר בשלבים. אבל הוא גם נפגם כשזה נוח לתסריט. ניכר ניסיון למקוריות הן בתהליך ההפיכה לנגוע והן בדרכים השונות להילחם בכך או בנגועים עצמם, אבל עבורי האופן בו החוקים לא חלים על דמויות מסויימות גרע ובגדול. כדרמה משפחתית, או יותר נכון כסרט המשתמש כל העת בבכי של תינוקת כדי ללחוץ לי על הכפתורים כצופה, לא יכולתי להעריך אותו פחות. על אף זאת, הפתיחה על הסירה, שעבורה החוף אינו מפלט, נותרה החלק המצטיין בעיניי. לצידה אפשר לתת חיזוק חיובי לנקודת המבט האוסטרלית, בעיקר האופן בו האבוריג׳ינים מתייחסים לנגועים, אבל על כך אנו לומדים רק בשלב מאוחר שבו אני כבר הייתי מנותק. הסרט כן מפזר רמזים לכך לכל אורכו, כך שלא מדובר בכשל תסריטאי, אבל מילת המפתח כאן היא ״פיזור״. אם בכל זאת תרצו לשפוט בעצמכם ובעצמכן, כיוון שמדובר בנטפליקס חלון ההמתנה בין הקרנה פסטיבלית לבין הגעה ישירה לסלון הביתי הוא מינימלי – הסרט נוחת בשרתים ב-18 במאי.

The Feeling of Being Watched
הרגשה שצופים בך

בסרטה התיעודי של אסיה בונדוואי, מבטיחה העיתונאית-במאית לחקור את השמועה העיקשת שה-FBI מאזין וצופה על שכונת מגוריה בשיקגו מזה שנים ארוכות. היא טוענת שמדובר באזרחים שומרי חוק שרק בשל מוצאם הערבי זוכים לביקורי פתע מסוכנים ממשלתיים. בקיצור, היוצרת מניחה את היסודות למותחן דוקומנטרי קונספירטיבי ואנטי-גזעני. אלא שכבר אחרי סיקוונס הפתיחה, ברגעים בהם היא מבקשת לגייס את עזרת השכונה לסרט שלה עם עדויות על מכוניות חשודות או דפיקות בדלת מזרים מסתוריים, ניכר כי המציאות לא ממש מיישרת איתה קו. האם השכנים לא מוכנים להתראיין מחשש להתנכלות ממשלתית נוספת, או שאולי כי הם לא רוצים לשתף פעולה עם נודניקית בחשנית, ועוד בעידן שבו כל מי שמופתע שהטלפון הנייד או הבית חכם שלו עוקבים אחריו הוא פתי.

זהו למעשה הרובד הנוסף, והיחיד שעורר אצלי סקרנות ותעתע בי במהלך הצפייה. קשה לי להאמין שהוא מכוון, כלומר שהיוצרת מפקפקת באמינות דבריה, מניעיה, או האירועים שפוקדים אותה מאז יצאה למסע המתועד. את הביטחון שלה בצדקתה אני שואב מאופן העשייה של הסרט, המלא מניפולציות זולות מתוך המדריך ליצירת סרט פארנויה עכשווי – מצילומי מזל״ט ועד כל מיני עיוותי קול ותמונה שאמורים לדמות ציתות או מעקב חשאי. בנוסף, כאשר בונדוואי מציגה עובדות שהיא עצמה הסתירה מן הקהל, כמו למשל שטרוריסט מפורסם התגורר בשכונה שלה, היא טורחת להציגו כאיש משפחה חביב שמעולם לא הזיק לאף אחד. למרות זאת, שוב ושוב היא טוענת שמדובר בהתנכלות ללא כל בסיס ועל רקע מוצאם הערבי של התושבים, שבסך הכל מעוניינים להתפלל במסגד ולאסוף תרומות לטובת הרשות הפלסטינית, או אולי ההנהגה שלה – ובקיצור, הנקודה ברורה.

התגליות של הבמאית, ששבה ומתלוננת שהיא לא עיתונאית טובה, אינן מרעישות בהתחשב בעובדה שבתחילת הסרט היא טרחה לספר לנו שביקורים של סוכנים פדרלים אצל כל תושב ותושבת היו והינם עניין שבשגרה. אבל התגובה שלה נסערת משום מה, בעידוד משפחתה המשתפת פעולה ומתייחסת אל הסרט בהתלהבות של הורים המתרגשים מילדתם ששבה הביתה מהגן עם ציור. לעומת זאת, ברגעים הטובים של הסרט, בעיניי כמובן, היא מצרה על כך שהפנימה את הלחץ הסביבתי. למשל כשהיא כועסת על עצמה שהתנהגה ״כמו ערביה טובה״ כדבריה, כדי לראיין מישהו שיכול לעזור לה בחקירתה. לכן, על אף שהסרט מנסה להיות משהו שהוא לא ומקדיש הרבה יותר מדי זמן למושאו, בכל זאת שמחתי על ההזדמנות להיחשף וללמוד על חייהם של ערבים-אמריקאים, גם אם אך ורק דרך הפן של תחושת הנרדפות והקורבנות. כי איך אומר מאיר אריאל? זה שאני פרנואיד לא אומר שלא עוקבים אחריי, והסרט מוסיף – זה עובד גם להיפך. חבל שלא שם הדגש.

תגובות

  1. RY הגיב:

    מעולה שאתם מקפידים על הכנסת הOriginal Title

השאר תגובה

This site uses Akismet to reduce spam. Learn how your comment data is processed.