• פרסי אופיר 2017 - רשימת המתמודדים
  • אימת החודש - יוני 2017
  • הצלף
  • פרינט סקרין 2017: לקראת הקרנת הסרט ״בחדר שלי״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 27
  • סרטים חדשים: ״קולוסאל״ של נאצ׳ו ויגאלונדו
  • נחשף סרט הפתיחה של פסטיבל ירושלים 2017
  • פסטיבל קולנוע דרום 2017 - הזוכים, הזוכות וסיכום
  • המומיה
  • לילה קשוח

פסטיבל טרייבקה 2017 – דיווח שישי ואחרון: ״המעגל״, ״I Am Heath Ledger״, ״Take Me״, ״King of Peking״

1 במאי 2017 מאת אורון שמיר

בתפר שבין יום הזיכרון ויום העצמאות, אבקש להשחיל את פוסט הפרידה שלי מפסטיבל טרייבקה ה-16 במספר, והראשון שלי ושל סריטה, שהסתיים אתמול רשמית. ראיתי בסך הכל 23 סרטים, וכתבתי על כולם (כולל בדיווח זה) מלבד אחד – ״בובי ג׳ין״ (Bobbi Jene) של אלבירה לינד, שהמשיך וזכה בכל הפרסים בתחרות הדוקומנטרית. מחר בפוסטפלצת ההמלצות והאזהרות שלנו לכבוד פסטיבל דוקאביב המתקרב, אשלים כתיבה גם עליו, אבל בינתיים אני שמח שהיה לו קהל אוהד יותר ממני. מבחינת הסרטים שאני אישית הכי חיבבתי, קשה לי אפילו להרכיב עשיריית מצטיינים מבין ההיצע השנתי שנחשפתי אליו. חמישיה יכולה לכלול את ״מניפסטו״, ״הטיול לספרד״, ״המופע של רייגן״, ״איש הצללים״ ו״סיפורה של הדי לאמאר״, בסדר הזה. אני מקווה שאת כולם יזכה לראות גם קהל ישראלי באחד הפסטיבלים עד סוף השנה, אבל אסייג ואומר שאם אני מרכיב חמישיה אהובה משלושה דוקומנטרים, מוקומנטרי ונסיוני – זה אומר דרשני. אם להישאר במצב רוח מפרגן, החמישיה השנייה שלי יכולה לכלול סרטים שחיבבתי למדי, בלי סדר מסויים – ״אוויר קדוש״, ״פרח״, ״נובמבר״, ״איש אינו צופה״ ו״מלך פקינג״, שיסיים את הפוסט הנוכחי. על כולם אפשר לקרוא בדיווחי הקודמים, אותם ארכז בפסקה הבאה, ובהמשך הפוסט הנוכחי אפשר יהיה למצוא את הסרט הגרוע ביותר שראיתי בפסטיבל, ועוד שלושה שנעים בין החביב לבלתי מזיק.

כל הדיווחים:
הראשון – ״אוויר קדוש״, ״איש הצללים״, ״סמבה״ ו״כלבי אהבה״
השני – ״הרגישים״, ״הבן של סופיה״ ו״איש אינו צופה״
השלישי – ״סיפורה של הדי לאמאר״, ״קווים מטושטשים״, ״נובמבר״, ״אמא קרח״
הרביעי – ״ליבו הרע של באסטר״, ״הבחור מהקומה למטה״, ״פרח״, ״המהפכה התעשייתית השלישית״
החמישי – ״מניפסטו״, ״הטיול לספרד״, ״המופע של רייגן״ ורשימת הזוכות

The Circle
המעגל

כמו בכל פסטיבל קולנוע, גם בטרייבקה יש לפחות סרט מסחרי אחד המבקש להשתמש בפסטיבל כנקודת הזנקה ליציאה לאקרנים, ממש כשם שהפסטיבל עצמו יכול להתהדר בפרימיירה מתוקשרת ומלאת כוכבים. נשמע כמו עסקה בה שני הצדדים מרוויחים, ולכן לפעמים יש גם צד שלישי שמפסיד. במקרה של ״המעגל״, נדמה לי שההפסד כולו של הקהל. בישראל הסרט נדחה לאי שם באופק של ספטמבר, אבל הצופים והצופות בארצות הברית יוכלו לסבול מולו כבר עכשיו בבתי הקולנוע. הייתי צריך לנחש שזה יהיה המצב בהתחשב בכך ש״המעגל״ מבוסס על ספר של דייב אגרס (״לצאת לדרך״, ״ארץ יצורי הפרא״), הקריפטונייט שלי, שגם חתום על התסריט. היוצר השני שמעורב הוא הבמאי-תסריטאי ג׳יימס פונסולדט (״The Spectacular Now״, ״The End of the Tour״) שאאלץ להוסיף לרשימת ה״לא לטרוח״ בזכות הסרט העצל, העילג, והפשוט מטומטם הזה. סרט שככל שהוא נעשה בטוח יותר ויותר בחוכמתו, כך הוא רק נעשה מביך יותר ויותר לצפייה.

אמה ווטסון מגלמת את מיי, שבפתיחת הסרט לא מרוצה מחייה. אפשר לדעת את זה כי האוטו שלה מלוכלך והעבודה שלה סתמית. חברתה הטובה (קארן גילן) מקמבנת לה ג׳וב בחברה שבה היא משמשת בתפקיד בכיר – ״המעגל״, מעין שילוב של גוגל, פייסבוק ואפל. מיי מתחילה מלמטה, משירות הלקוחות, ולאט לאט לומדת להיטמע בחברה שהיא אם כל הקלישאות של תאגיד היי-טק – קמפוס עם טבע מגודר, בניינים סטריליים, פעילויות סחיות של אחרי שעות העבודה, ומצגות של מוצרים חדשים בסגנון סטיב ג׳ובס. לא לגמרי ברור במה החברה מתמחה (הבנתי שבספר זה אחרת), רק שלכל משתמש בשירותיה יש פרופיל שהוא למעשה איחוד של כל הזהויות והסיסמאות שלו לכדי ישות וירטואלית אותנטית ומאושרת אחת. אם זה לא נשמע מספיק מחשיד, המוצרים והשירותים החדשים שמציעה החברה כוללות מצלמות זעירות המשדרות מכל מקום לכל מקום כל הזמן, וגם ניסוי שמיי מתנדבת להשתתף בו כדי לנסות ולהתחבב על הממונים עליה.

מבין כל האלמנטים המרכיבים אותו, קשה להכריע מה מבוצע באופן גרוע יותר בסרט. ראשית, ישנו העתיד הדיסטופי שמוצג בו, כמובן לכאורה במעטה של אוטופיה, שאין לו שום דבר חדש או מעניין להגיד על ההווה שלנו. בטח מאז שהמציאו את הטלפון הסלולרי, או הרשתות החברתיות, לפני כמה וכמה עשורים. שנית, ההתנהגות של כל הדמויות בסרט, ללא יוצא מן הכלל, מעוררת גיחוך. זה נכון גם לרגעים בהם הקהל אמור לנוע באי נוחות, וגם לקטעים הרציניים ביותר שכוללים יענו-דיון במושגים כמו פרטיות וציבוריות. אבל יותר מאשר העלילה מצליחה להפתיע כל פעם מחדש בכמה שהיא צפויה ומשעממת (סוג של הישג כשחושבים על זה), ויותר משיש משהו נרפה בכתיבה ובבימוי המבקשים להציג ולהציף את הנושאים העומדים במרכז העלילה, שיא הקטסטרופה הן הדמויות. כלומר, זו לא רק הכתיבה שמתקשה לשרטט בנאדם אחד שלם לאורך כמעט שעתיים, או בימוי השחקנים שכנראה שאב השראה מסימולציות של שירות לקוחות אמריקאי, אלא הליהוקים עצמם, או אולי השימוש במי שנבחרו למלא את התפקידים החלולים.

אני ממש מעריץ את מעריצי ״הארי פוטר״ שהצליחו לסבול, או אפילו להנות, מנוכחותה של ווטסון על המסך במשך שמונה סרטים. לי אישית נמאס ממנה לגמרי אחרי פעמיים בלבד ורק השנה. בתור דמות שאנחנו אמורים לחבב בתחילה ואז לצפות ברתיעה בתהליך הריקבון המוסרי שלה, יצא שעברתי את המסלול ההפוך – קשה לומר שהיה לי אכפת מהבחורה המפונקת שהוצגה בראשית הסרט, ולקראת הסוף פשוט ריחמתי עליה. לתפקיד ראש החברה לוהק טום הנקס, שנתן פה גג יומיים עבודה ונראה כל הזמן כאילו הוא חושב על משהו אחר. פאטון אוסוולט בתור יד ימינו כנראה הלך על חיקוי של איגור, עוזרו של דוקטור פרנקנשטיין הנחבא אל הכלים, אבל אף אחד לא נשאר בצללים בסרט הזה כמו ג׳ון בויגה בתפקיד ניצב מסתורי. בפעם השלושים שחתכו אליו עומד בצד ומביט מאוכזב במתרחש כבר לא יכולתי שלא לפרוץ בצחוק. אך הפדיחה הגדולה ביותר היא הופעתו של אלן קולטריין בתור המחזר של הגיבורה. הוא אולי הצטלם במשך 12 שנים לתפקיד הראשי ב״התבגרות״, אבל אין שום קשר בינו ובין משחק.

הדמות היחידה שעוררה בי רגש כלשהו הייתה זו של אביה החולה של הגיבורה, שנראה כאילו הוא עומד לסיים את חייו בכל רגע. אבל הסיבה לצמרמורת שלי הייתה העובדה שגילם אותו ביל פקסטון, שאכן הלך לעולמו מוקדם יותר השנה. מכל בחינה אחרת, הסחטנות הרגשית הגלומה בדמות זו היא פשוט עוד חוליה בשרשרת הכשלונות של הסרט עם הסיום הכי מטופש שראיתי בקולנוע השנה. או שאולי זאת האלרגיה שלי לאמריקאיוּת, שרק החריפה בחודשים האחרונים, שגרמה לי לשפוט אותו כה לחומרה. אחכה לתגובות כשיוקרן בישראל בהמשך השנה.

I Am Heath Ledger
אני הית׳ לדג׳ר

כמעט עשור חלף מאז עזב את עולמנו השחקן האוסטרלי המחונן הית׳ לדג׳ר, שהותיר אחריו קריירה קצרצרה אך מפוארת, בת צעירה מאוד (המשותפת לו ולשחקנית מישל וויליאמס) ובעיקר חברים ובני משפחה השואפים לספר מחדש את סיפורו. הם עושים זאת בסרט התיעודי הזה, שרובו מורכב מראיונות עם היקרים לו, מפורסמים יותר או פחות, המפארים את זכרו של לדג׳ר כאדם וכאמן. לצד בני המשפחה וחברי הילדות, שהפכו לפמליה של השחקן בהוליווד, אפשר למנות אושיות כמו בני ארצו נעמי ווטס ובן מנדלסון, או את אנג לי (שביים אותו ב״הר ברוקבק״) והצלם אד לחמן (שצילם אותו ב״אני לא שם״), בתור חלק מן המרואיינים שהתיישבו לזכור ולפרגן. כולם מצולמים על רקע שחור באולפן כמעט נטול פרופס, ושמחים להיזכר אך ורק ברגעים היפים והמאושרים בחייו של הכוכב, שזינק בסוף שנות ה-90 לתודעה עם ״10 דברים שאני שונאת אצלך״ וסיים את הקריירה עם אוסקר שלאחר המוות בזכות הופעתו כג׳וקר ב״האביר האפל״ של כריסטופר נולאן, ובתפקיד הראשי שנקטע באמצע ב״דוקטור פארנסוס״ של טרי גיליאם. שניהם, אגב, לא מתראיינים. גם לא מישל וויליאמס, מי שהייתה שותפתו למסך ב״הר ברוקבק״ וגם אם בתו היחידה.

בתום הצפייה דווקא אלה שלא משתתפים בסרט הם אלה שנותנים את הטון. פתאום מתגלה שלא ממש דובר בסרט על שום צד שלילי באישיות של לדג׳ר, וחברים המספרים כיצד לא הצליח לישון ללא כדורים, ואיך התקשר אליהם באמצע הלילה, מציגים זאת כחלק מאיזו שמחת חיים של המנוח, ולא חלילה כבעיה שלא טופלה כראוי. הסרט ממש חג מסביב לנקודה של המוות המסתורי, פותר זאת כשילוב בין דלקת ריאות, תשישות ואולי גם יותר מדי כדורי שינה. הבוקר בו לדג׳ר נמצא ללא רוח חיים בביתו בניו יורק, בזמן שהוא אמור לעלות על טיסה ולהמשיך לצלם את ״פארנסוס״, מוזכר בסרט בחטף. מאידך, המורבידיות מתעצמת כשחבריו של השחקן מספרים על אובססיה לאמנים שמתו צעירים, בדגש על ניק דרייק, כמו גם על תחושה שאין לו הרבה זמן על כדור הארץ ולכן הוא חייב להספיק כמה שיותר ולהיות תמיד בעשייה.

נקודה זו מודגשת דרך הפן היותר מעניין וייחודי של הסרט, המשבץ המון חומרי גלם שצילם לדג׳ר בעצמו, בדגש על תיעוד עצמי כפייתי אך מקסים. כפי שהסרט מבקש להדגיש שוב ושוב, לדג׳ר לא היה רק שחקן עם כשרון טבעי, אלא ברוך כשרונות – שחקן שחמט מבריק, צלם חובב עם רגישות יוצאת דופן לאור, ונפש אמן בכל דבר בו נגע ואותו עשה. הצילומים הפרטיים של לדג׳ר אינם חושפניים, ויש להניח שחומרי הגלם המעניינים או הרגישים יותר נותרו על רצפת חדר העריכה של הבמאים אדריאן בויטנהויס ודריק מוריי, שחתום על עוד סרטי ״I Am״ (בין הקודמים שלו אפשר להזכיר את ״אני ברוס לי״ ו״אני איוול קניוול״). אבל החומרים האלה מצליחים לעשות בקלות את מה שהמרואיינים בפרט והסרט בכלל מנסים קצת בכוח – לרגש. לדוגמה, הנדבך המזורז בסרט המוקדש למוות מלווה בשיר ״The Wolves״ של בון איבר, שאמנם מקבל בהמשך ״צידוק״ לשימוש בו אבל הוא בכל מקרה נשק לא קונבנציונלי כנגד שק הדמעות. זה אולי לא הסרט השלם והמקיף ביותר שאפשר היה ליצור על הקריירה הקולנועית של לדג׳ר, כולל כמה חוסרים בולטים, אבל שתי הדרכים בהן הוא בוחר לנסות ולפנות אל הרגש מובילות בסופו של דבר לצפייה מזככת.

Take Me
קח אותי

ניסיון אחרון שלי בפסטיבל לתפוס קומדיה ראויה לשמה, ומה יותר בטוח מקומדיית פשע כדי להגדיל עד המקסימום את סיכויי ההנאה שלי? על הסרט שבתוכניה העזו לכתוב עליו ש״רוחם של האחים כהן מנשבת בו״ דילגתי (שמו ״Sweet Virginia״), וללא יותר מדי אופציות אחרות מצאתי את עצמי מול ״קח אותי״, שהוא יותר פארודיה על מותחני חטיפה מאשר כל דבר אחר. זאת משום שגיבור הסרט, ריי (פט הילי, שגם ביים), הוא איש עסקים עם יוזמה לא רגילה – לחטוף אנשים לבקשתם. לקוחותיו הם כאלה המחפשים ריגושים זולים (כשמו של סרט אחר שהילי כיכב בו לאחרונה), או המעוניינים שריי יענה אותם קלות במרתפו כדי להיפטר מהפרעה טורדנית, למשל אכילת יתר כפי שמודגם בעזרת המקרה הראשון שהסרט מביא.

את כל זה מספר ריי לפקידת בנק די המומה, אליה הגיע כדי לבקש הלוואה. כשזה לא צולח הוא מגיע אל מסיבת יום ההולדת של אחיינו, ולווה כמה גרושים מגיסו מאחורי גבה של אחותו הדואגת (אליסיה דלמור). מצבו הכלכלי של ריי משתנה דרמטית אחרי שיחת טלפון אחת, בה הוא כנראה מצא את הלקוחה שתתעלה עליו בפסיכיות. היא מציגה עצמה בתור אנה (טיילור שילינג, כוכבת הסדרה ״כתום זה השחור החדש״) ומבקשת לא רק שיחטוף אותה למשך סופש שלם, במקום יום עבודה כמקובל אצל ריי, אלא גם דורשת משחק תפקידים מאוד ספציפי שכולל אלימות.

זוהי רק נקודת המוצא העלילתית, ממנה מתפתחת מעין גרסה קומית של ״המשחק״ (עדיין הסרט האהוב עליי של דייויד פינצ׳ר). זה אומר שינויים תכופים ביחסי הכוחות בין הדמויות הראשיות, ערפול הגבולות בין העמדות הפנים ברמות השונות של הסרט והמשחק שבתוך הסרט, וגם לא מעט רגעים של אי הבנה או אפילו הומור סלפסטיק. אותי אישית זה יותר סיקרן מאשר הצחיק, גם אם בשלב מסויים הסרט קפץ את הכריש בעיניי והפסיק לשחק לפי החוקים של עצמו. אני לא בטוח אם הבעיה בתסריט הביכורים של מייק מקאווסקי או אולי בעובדה שהילי אמנם שחקן ותיק (שנראה כמו רוברט פטריק ונשמע כמו סטיב בושמי), אבל במאי טירון. זהו רק סרטו השני באורך מלא והוא לגמרי מסתדר עם שינויי הקצב או מצליח לגרום לאף אחת מן הדמויות להתחבב, לפחות לא עליי.

King of Peking
מלך פקינג

זה היה אמור להיות הסרט הראשון שאראה בפסטיבל לפי הלו״ז שהרכבתי מבעוד מועד. אבל תוכניות לחוד ומציאות לחוד, ואת ההקרנה הראשונה שלו פספסתי, וכך המשכתי להחמיצו בעקביות ממש עד ליום האחרון ולהזדמנות האחרונה. חשבתי שזה עשוי להיות סרט חביב לפתוח עימו את החגיגות, ובסוף יצא שהיה זה סרט נחמד לסיים איתו את הפסטיבל. כי מה יכול להיות יותר מקסים מאב ובן המטיילים ברחבי סין עם כלי רכב מטופש ומקרנה ישנה כדי להראות קלאסיקות הוליוודיות לתושבי הכפרים?

וונג הגדול (ז׳או ג׳וּן) ובנו, וונג הקטן (וונג נאישון), הם המלכים של מחוז פקינג. כלומר, זה שמם כפי שמדגיש האב (וונג פירושו מלך), אבל זה ממש לא מצבם משום בחינה. ההקרנה שלהם באוויר הפתוח אמנם מתחילה טוב, עם לא מעט קהל רוכש כרטיסים, אבל אז מגיעה אשתו לשעבר ואמו של הילד (האן קינג) ומבשרת שלהעביד את הקטנטן זה לא רק לא בסדר, אלא ממש הפרה של ההסכם ובקרוב הילד יעבור לחזקתה. בתזמון נוראי גם המקרנה מתקלקלת, וכך מוצא את עצמו וונג מול פרק חדש בחיים, בדיוק כשהמילניום הקודם מתקרב לקיצו. הוא מתפשר על עבודה כשרת בבית קולנוע ישן, למרות שבעיני עצמו הוא עדיין מקרין במקצועו, והופך את חדר השרת לממלכה של העתקת סרטים פיראטית כשהוא מגלה את עידן ה-DVD שהיה אז בחיתוליו. האם מי שבאמת אוהב קולנוע יכול להרשות לעצמו להכריז בעלות על כל הסרטים כולם? והאם זה מה שיעזור לו לשמור את בנו קרוב אליו או אולי יהיה הקש שישבור את גבה של האם?

את המעשיה הסינמה-פארדיסואית, או סינימה פארדיסו במשחק מילים לא מוצלח, כתב וביים סם ווטס, לא בדיוק השם הכי אסיאתי שאפשר להעלות על הדעת. ווטס אמנם נולד באוסטרליה אבל בילה את מרבית חייו במדינות דוברות מנדרינית, שהפכה לשפתו שלו, ומרבית הפרוייקטים הקולנועיים בהם היה מעורב הם אסיאתיים. החל מ״עיר של חיים ומוות״ בו שיחק, ודרך ״Red Light Revolution״ שגם כתב וביים. כמו ב״מלך פקינג״, גם בסרט ההוא גילם ג׳וּן ז׳או מפסידן מרושש שצריך למצוא דרך יצירתית להתפרנס, ופותח חנות סקס שמתחילה מהפכה מינית בבייג׳ינג. הלוזריות שהוא מביא לדמות נוגעת ללב, אך בו בעת קל להבין מדוע הוא מתקשה להצליח ומדוע עזבה אותו זוגתו שמכנה אותו ״חזיר אנוכי״, הגדרה שנדבקת לשפתיו של וונג הקטן ומתבהרת ככל שהסרט מתקדם.

״מלך פקינג״ הוא בעת ובעונה אחת מעין מכתב אהבה נאיבי לתקופת הפילם, וכתב האשמה חצי-רציני כנגד עידן השכפולים והדיגיטציה. אם בתחילת הסרט מזלזל וונג באחד הכפריים שלועג לו כי הסרט שהוא מקרין הוא ״ענתיקה שיש לי VHS שלה בבית״, במהלך העלילה הוא ילמד שאנשים מוכנים לשלם יותר על עותק טלסינה כמעט נטול איכות (ומדובב למנדרינית על ידו ועל ידי בנו) מאשר לשבת מול אור המקרנה באולם קולנוע. אבל עניין השכפולים והגרסאות היה קיים עוד לפני העידן הנוכחי, כפי שיוכיח טייפ קסטות שבעזרתו בוחן וונג הגדול את בנו שוב ושוב בנוגע לנעימות של סרטים מפורסמים, שבאמת קשה לזהות בהתחלה מתו ראשון משום שהם גרסאות לא מקוריות. המסקנה של הסרט, אם הבנתי אותה נכון, היא שהגבול בין אהבה לרכושנות יכול להיות מתעתע. וזה נכון לגבי קולנוע כשם שזה מתאים גם ליחסים משפחתיים.

תגובות

  1. סשה הגיב:

    לא חושב שהתרגום לשם של king of peking טוב

    1. אורון שמיר הגיב:

      מוזמן להציע חלופה.
      תרגמתי ״פקינג״ ולא ״בייג׳ינג״ מכמה סיבות. ראשית, כי זה שם חברת ההפקות (או ההעתקות) שהוגה גיבור הסרט. שנית, משום שהכותרת באנגלית היא Peking ולא Beijing. שלישית, וזו הסיבה בגינה לדעתי שתי הסיבות הקודמות בחרו בשם האנכרוניסטי – כי יש משהו נוסטלגי ואנכרוניסטי במתכוון בסרט ובשמו. כאילו וונג חושב שהוא מלך בייג׳ינג, אבל הוא בכלל שייך לתקופה אחרת, בה כתבו במערב את שם המקום בתור פקינג.

השאר תגובה