• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל טרייבקה 2017 – דיווח שני: ״The Sensitives״, ״Son of Sofia״, ״Nobody's Watching״

23 באפריל 2017 מאת אורון שמיר

קשה לומר שנכנסתי כבר לקצב של פסטיבל טרייבקה, או שאנחנו כבר מסונכרנים. זה אמנם רק הדיווח השני ואנחנו אפילו לא בנקודת האמצע, אבל עד עכשיו לא כתבתי דבר על האווירה. הסיבה לכך היא שאני בעיקר מבלה בהקרנות עיתונאים בבוקר, בעוד הפסטיבל הופך נוצץ ועמוס יותר בערבים. סיבה נוספת היא שמלבד ביום הראשון, טרם ביליתי במתחם הפסטיבל או אפילו בשכונת טרייבקה עצמה. בעוד כל הקרנות העיתונאים המקדימות התקיימו באותו אולם בלב השכונה הדרומית, כעת הן מרוכזות בשכונת צ׳לסי המרכזית יותר והפסטיבל עצמו מתפרש גם צפונה מכך, עד האפר ווסט סייד. כך שבינתיים אני מרגיש כמו ביום עבודה יותר מאשר בקרנבל, שכן תג העיתונות הפרטי שהצמידו לי אינו מאפשר כניסה להקרנות ערב (לשם כך צריך לבקש כרטיסים מהיח״צ, שבינתיים הצטערו לאכזב אותי כשניסיתי אותם).

אחת המסקנות שלי כבר בשלב מוקדם זה הוא שוותיקי הפסטיבל איתם דיברתי אכן צדקו – הסרטים הדוקומנטריים בינתיים עולים על חבריהם העלילתיים. זו לא דעה שחשבתי שאסכים איתה, אבל כבר בדיווח הקודם שלי אפשר אולי לראות שמבין הארבעה הכי חיבבתי את התיעודי. האמת היא שהסרט החביב עליי עד כה מהפסטיבל כולו הוא לא דוקומנטרי ולא עלילתי אלא נסיוני, אבל נשאיר אותו לפוסטים הבאים, מה גם שאני בכל מקרה קצת מעורער לגבי הטעם שלי בפסטיבל הזה. כדי להשיב את האמון העצמי, בפוסט הנוכחי ארכז דווקא שלושה סרטים מכל מיני סוגים וסגנונות, שמה שמשותף להם הוא הסתייגות חלקית שלי, למרות אלמנט או יותר שהערכתי. הראשון תיעודי ואמריקאי למהדרין, האחרים קוסמופוליטיים – יווני דובר רוסית, ועירוב בין אינדי ניו-יורקרי, כפי שמאוד אוהבים בטרייבקה, עם סוג של טלנובלה ארגנטינאית.

The Sensitives
הרגישים

זה אולי נשמע כמו מדע בדיוני, אבל יש אנשים ונשים שאלרגיים לטכנולוגיה. לא ברמה של להתרפק על העבר ולהתלונן על הילדים של היום שחיים מול המסך, אלא ממש לסבול מתופעות לוואי שלא מאפשרות להם לתפקד עקב חשיפה לכימיקלים מסויימים או אפילו לשדות אלקטרו-מגנטיים. זה אומר שהם נחלשים מאוד במגע עם חומרי ניקוי או מזון שאינו מאה אחוז אורגני, ואפילו רשת חשמל לא יכולה להתקיים בביתם, שלא לדבר על טלפון סלולרי או אינטרנט אלחוטי. אין להם ברירה אלא להתבודד מן הציביליזציה, ולהקים לעצמם בית מוגן מהפרעות אלקטרוניות או כימיות באחת השממות הרבות שקיימות עדיין בארצות הברית. זוהי התופעה שעומדת במרכז הסרט המעניין-אך-לא-מספיק הזה, ששווה צפייה בעיקר בזכות הנושא ופחות בשל אופן הטיפול בו.

את התופעה אנחנו לומדים להכיר דרך שלושה סיפורים, שבמרכזן דמויות המכסות את כל הקשת האנושית – זקנה ערירית המטפלת בעצמה ובכלב שלה, איש משפחה שהקשר בינו ובין אשתו הסועדת אותו הולך ונפרם, ואם מבוגרת המגוננת על שני בניה הכבר-לא-צעירים, המרותקים למיטה רוב היום בשל חולשת גופם. כל אחד מן הרגישים סובל בדרגות שונות, החל מהאישה המבוגרת התפקודית למדי למעט רגעי חולשה, דרך הגבר החובש מסכה שמסננת עבורו את האוויר וגר בחדר מצופה רדיד אלומיניום, וכלה באחים שלא מורשים לצאת מפתח ביתם בהוראת אמם, הרגישה אף היא אך במידה מועטה משלהם. ההתמודדות של כל אחת מן הדמויות עם משימות פשוטות הינה שוברת לב כמו לראות חולים סופניים נאבקים בעצם הקיום היומיומי שלהם, רק שהמחלה לא ניכרת כלפי חוץ. דרך הקשרים והדינמיקות עם האנשים הבריאים המקיפים אותם, עולות שאלות אנושיות כמו האם היכן נגמרת הנזקקות ומתחילה האנוכיות, או מהיכן שואבים תקווה לשיפור המצב כשהמדע והרפואה רק מתחילים להכיר בקיומו של הסינדרום.

הרגעים החזקים של הסרט היו גם אלה ששברו עבורי, בדיעבד, את רצף הצפייה וקצת דחפו אותי מחוץ לחוויה. כשסוזן, הדמות המבוגרת והבודדה, מקבלת הזמנה להגיע לוושינגטון ולדבר בכנס של בעלי מוגבלויות, צוות הצילום עוקב אחריה קורסת מול העולם העכשווי והעיר הגדולה והמזוהמת מבחינתה, באופן שנראה לפרקים כמתענג על הסבל שלה לטובת היצירה. או שאולי זו סתם הרגישות הפרטית שלי מסרטים תיעודיים שבהם היה צריך, לעניות דעתי כמובן, להניח את המצלמה ולהושיט יד ליצור האנושי שמצטלם במצב של מצוקה ברורה. הבמאי הוא דרו זאנתופולוס, צלם בדרך כלל שיצר מספר סרטים קצרים וזהו סרטו הראשון באורך מלא. בהתחשב בכך, די מפתיע שדווקא הצילום אינו החלק הבולט בסרט, אלא האופן שבו הסיפור מסופר. גם אם הוא חוטא בסופו של דבר ברגעים שאולי עושים את הסרט מבחינת הדרמה, אבל יש בהם משהו חסר רגישות. בסרט על רגישויות חריגות זה הפריע לי באופן מיוחד.

Son of Sofia
הבן של סופיה

לא ברור מה חשבתי לעצמי, בתור רגיש מוצהר כאמור לעיל, כשהלכתי לראות סרט יווני מהגל הנוכחי ועתיר המניפולציות הרגשיות. אבל לפעמים בפסטיבלי סרטים הדרך הטובה ביותר להעביר זמן עד הסרט הבא היא בעזרת סרט נוסף, במיוחד אם הוא חלק מהתחרות הבינלאומית. כך מצאתי את עצמי מתוודע אל סיפורו של מישה (ויקטור חומוט), שבין הילדות לבגרות עוזב את מולדתו הרוסית כדי להתאחד עם אמו (ואלרי צ׳פלנובה), נחשו את שמה, בביתה החדש ביוון. רק בדרך לשם האם מיידעת את בנה כי היא מתגוררת למעשה בביתו של קשיש אמיד (תנאסיס פאפאגיאורגיו), בו היא מטפלת, לצד עבודתה במתפרה שמכינה בובות ברוח המשחקים האולימפיים. אה כן, השנה היא 2004 והאולימפיאדה חוזרת אל מודלתה היוונית, מה שמזכיר למישה הצעיר את המשחקים של מוסקבה, ואת העובדה שאביו המנוח נהג להתבדח על כך שהוא קרוי על שם הקמע האולימפי מישקה הדובון. אבל מר ניקו, זה שמו של הזקן שבביתו הוא גר עכשיו, מתעקש לקרוא לו מיכאיל ולדבר עימו יוונית. בשלב הזה מתגלה ששום דבר בסרט אינו כפי שסיפרו לנו, או יותר נכון, כפי שסיפרה האם לבנה, שמחליט לקחת את גורלם בידיו ומפליג מעת לעת עמוק אל תוך דמיונו.

סרטה של אלינה פסיקו גדוש עד להתפקע בכפלי משמעות ומוטיבים חוזרים ומהדהדים. לדוגמה, לא רק שמו של מישה עולה לדיון בהקשר של החלפת זהות ותפיסת העצמי – גם שמה של אמו, סופיה, חוזר אל משמעותו היוונית כחוכמה או תבונה. הכל כדי להטמיע את גיבורנו הצעיר בסביבה החדשה, או לסייע בתהליך ההתייונות שלו אם תרצו. ככל שמחמירים הנסיונות להפוך את מישה למיכאיל, כך ההתנגדות והמרד שלו מקצינים. שיאי הקונפליקט מגיעים בצורת רגעי פנטזיה בהם מישה מדמיין את שלל החיות הבובתיות, וכן את עצמו, כבעלי חיים לכל דבר. הסוראליזם מתעצם כשלא זאת בלבד שהדמיונות של מישה מזקקים אירועים שראינו מתרחשים במציאות של הסרט, אלא גם כי הרגעים מלווים בצלילי שירי ערש ברוסית.

אך ממש כמו שהדמיון המפותח של מישה לא מאפשר לו להישיר מבט, בעוד אמו מעמידה פנים שהכל תקין, כך גם המצב של הסרט – הכל בו לכאורה וכולו טבול באיזו מן אשליה עצמית. זה רק כאילו סרט על התנגשות תרבויות. יענו סרט שהיה אמור היה לספק מבט שנכנס לקרביים של נושאים כמו יחסי אם ובן, התבגרות או התחלה חדשה. אפילו ניקו הזקן, שהיה בעברו מלך תוכניות הילדים של הטלוויזיה היוונית, אבל אין לו ילדים משלו ולכן אבהותו קשוחה – הוא יותר דיון תיאורטי מאשר דמות קולנועית של ממש. ״הבן של סופיה״ מלא אמנם בפרטי פרטים, אבל אישית לא הצלחתי להרכיב אותם לכדי שלם אחד. בעיקר ריחמתי על כל הדמויות התקועות בסיטואציות שהולכות ונהיות פחות ופחות נעימות.

 Nobody's Watching / Nadie Nos Mira
איש לא צופה

סרט על מהגר שהותיר את חייו מאחור ומנסה לשרוד בג׳ונגל העירוני של ניו יורק, היה נשמע לי כמו חוויה שאני יכול להזדהות עימה בשלב זה של חיי. וגם הפעם מדובר במתחרה בינלאומי, אז למה לא בעצם. כך מצאתי את עצמי בסרטה של חוליה סולומונוף (או אולי ג׳וליה?), בעצמה יוצרת ארגנטינאית שעברה לתפוח הגדול. גם הגיבור הקולנועי שבחרה לה, ניקו (השונה מאוד מזה שבסרט המוזכר לעיל) המגולם בידי גיירמו פנינג, עושה בסרט את אותו המסלול. באקספוזיציה מתעתעת ומתמשכת, מתגלות כל המסכות שהוא עוטה על עצמו במקום החדש. בתחילה הוא מבלה בפארק ציבורי עם תינוק – אבל הוא אינו אביו, אלא עושה טובה לחברה. בהמשך הוא אוכל ארוחת ערב עם אישה שנדמה כי הם גרים יחד – אבל אז נדמה שאולי זוהי רק השותפה הלסבית שלו. ניקו מעדיף בכלל גברים והוא שחקן טלנובלות מפורסם במולדתו, אבל בניו יורק מזהות אותו רק המטפלות הלטיניות שרצות אחרי ילדים של אחרים בגינה הציבורית. הוא נאלץ להשלים הכנסה בפאב טרנדי, לסבלט את דירתו, ולעשות דברים מוזרים למדי בשביל כסף. נדמה שהיגר כדי לשחק בסרט חצי-אמריקאי של במאי מקסיקני מבטיח, אבל אז העבר בא לבקר אותו והתגליות ממשיכות.

הנרטיב לא חדל מלהתפתל ולהתגלגל בהתאם להתפתחויות בחייו של ניקו, גם באופן ישיר המשפיע על העלילה וגם בעקיפין, באופן מטא-קולנועי. למשל, מהרגע שמוזכרת העובדה שהיה כוכב טלנובלות, נפתח קו עלילה מעברו שהוא טלנובלה בפני עצמה. נדמה שעם כל אדם שניקו פוגש הוא מתנהג אחרת, מגלם מעין דמות על פי התפקיד שהוא ממלא עבור מי שמולו. הוא תמיד מופיע, תמיד מול קהל, ובכל פעם שנדמה שניקו האמיתי מתגלה גם בפני הקהל הצופה בסרט, זוהי רק העמדת פנים ואשליה נוספת. המימד הרפלקסיבי מוצג סמוך לפתיחת היצירה, כשניקו מבצע אקט של שופליפטינג (יש לזה מילה עברית?) מול מצלמות האבטחה, אבל עושה זאת כאילו הוא משחק למצלמה ועם המצלמה. בהמשך הוא יסביר ויתרץ את ההתנהגות הזו ברגע שהעניק את שמו לסרט (את כפל המשמעות ״אף אחד לא שומר עלינו״ לא הצלחתי לתרגם לעברית). הרגע גם יחזור על עצמו במשמעות אחרת בסצנה מאוחרת יותר, ויוביל לשאלה – האם זה חיובי שאיש לא צופה ומשגיח בנו, או אולי דווקא מעצבן?

מבחינת רגשות, אני מוכרח להודות שלמרות הסבל הניכר של חלק מן הדמויות ועל אף כמה רגעים טעונים דרמטית ועיסוק בלתי פוסק בקשיים שבהגירה, הסרט דווקא סיפק לי צפייה די נינוחה ונעימה. הוא הצליח לשמור על עניין בזכות הטריק החוזר של שינוי הטונים והוספה או שיבוש של מידע אודות הדמות המרכזית. כאמור, הגיבור הוא הרי כל מי שנרצה שהוא יהיה. וכמו כל ארכיטיפ של שחקן הוא רק רוצה להיות נאהב, מוערך, חשוב או אפילו סתם שיכירו בקיומו. הסרט אמנם דועך ככל שהוא מתקדם, וקצת נחלש לקראת הסיום, אבל כחווית צפייה כוללת הוא אחת מהיותר סולידיות והומוגניות שהיו לי בפסטיבל עד כה, גם אם אין בו שום דבר יוצא מגדר הרגיל.

השאר תגובה