• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

"סטיב ג'ובס" + "סוף הסיור", סקירה כפולה

12 בנובמבר 2015 מאת אור סיגולי

חווית הצפייה ב"סטיב ג'ובס" (Steve Jobs) הייתה משולה מבחינתי לטיסה דרך סערת ברקים. בהתחלה הרגשתי שאני נכנס למכונה מרהיבה שנבנתה על ידי מיטב ההנדסאים והטכנאים, כלי תחבורה ענק ומרשים שמטרתו להעיף אותי באוויר. עשרות אנשי מקצוע, מובלים בידי כמה המצטיינים ביותר בתחומם, עומלים כדי לנתק את הרגליים שלי מהקרקע.
ואז, אחרי שהתמקמתי, המנועים התחילו לרעום ואני הרגשתי איך כל הדבר הענק הזה מתחיל לנוע. וזה הרגיש נפלא. מסעיר וקצת מלחיץ, אבל בקטע טוב. אבל אחרי כמה דקות, פתאום יש רעידה קלה. ובכלל לא בטוח שהיא קרתה, יכול להיות שרק אני הרגשתי את זה, הרי אף אחד אחר מסביב לא נראה דואג. חוץ מזה, דברים כאלה קורים, אפשר פשוט להישען אחורה ולהמשיך להיגנב. ואז אחרי כמה דקות מגיעה עוד אחת. ועכשיו אני יודע שמשהו קורה. הבאה כבר חזקה יותר, ובחוץ רואים שהדברים לא נראים טוב. מכאן כבר קשה להירגע. אני בעיקר בלחץ, ורוצה שזה ייגמר כבר. אבל החלק הקשה עוד לפנינו, ולקראת הסוף הכל מטלטל מצד לצד, אני מרגיש כאילו כל הדבר הזה מתפרק, ובסוף אמנם נחתנו איפה שצריך, אבל הגוף מזועזע ובעיקר יש הרגשה של בחילה.

טוב, יכול להיות שקצת הגזמתי לקראת הסוף, אבל, היי, כך גם הסרט. אני יכול למצוא דרכים להגן ולהתמודד עם רוב מה שהציק לי במהלך הצפייה, אבל רבע השעה האחרונה של הסרט פשוט פוררה לי הכל. אני לא אכנס לספויילרים. אז קראו ללא חשש.
בכל מקרה, נראה לי שצריך לחזור להתחלה.

גדולתו העיקרית של הסרט מתחילה במבנה שלו. "סטיב ג'ובס" הוא ביוגרפיה קולנועית, שלא יהיה ספק בעניין, אבל שלא כמו "ג'ובס" שהקדים לו, ורוב הביוגרפיות הקולנועיות באותו הקשר, הוא איננו מתפרש על פני עשורים שלמים של חיים. בשונה מכל הקונספט הזה של "סיפור אמיתי", הסרט הזה עושה את הפעולה החכמה ביותר שאפשר – הוא בוחר.
הסיפור אמנם מתחיל בשנת 1984 ומסתיים בשנת 1998, אבל הוא לא מכווץ אותן לכדי ריצת מרתון סיזיפי של "המיטב בחייו של", אלא מתמקד בשלוש נקודות בחייו של ג'ובס, כולן השקות של המוצרים איתם ניסה לשנות את העולם. הוא מחולק לשלוש מערכות תיאטרליות, שלוש תמונות מחייו של אדם, כל אחת מהן אורכה פחות משעה. באופן הזה הסרט מצליח, באופן נהדר בעיני, להתחמק מרוב המלכודות של "מבוסס על סיפור אמיתי", ביניהן כמה מהמורות של חוסר אמינות. בחירה בשלוש נקודות זמן ספציפיות עוזרות לתחושת הריאליזם, מייצרות אצל הצופה תחושה שהוא צריך להשלים מה קרה בין לבין ובכך הופך אותו לשותף פעיל בסרט, מאפשר לתסריטאי אהרון סורקין להכניס לפיות של דמויות מלל בלתי נגמר שעליו נבנית העלילה, ובעיקר מרשה לעצמו לחזור שוב ושוב על אותו עיקרון תוך כדי הבלטת כמה דברים נקודתיים שהופכים להיות הנראטיב האמיתי. כנקודת מוצא, בעיני זה מבריק.
בסופו של דבר, אנחנו מקבלים ב"סטיב ג'ובס" שלוש וריאציות על אותה תבנית: ג'ובס עומד מול נקודת מפנה בקריירה שלו, הוא נדרש לתת קרדיט לאנשים שעובדים אתו למרות שהוא מתעקש שלא, וחייב להמציא את עצמו כל פעם מחדש בניסיון להתעלות על הדברים שהכשילו אותו בעבר. כל אלו הם מוטיבים סורקיניים מובהקים, ובאלה הוא מצטיין. הבעיה היא שיש עוד מוטיב נוסף אחד, הסנטימנטלי ביותר מכולם, והוא היחס של ג'ובס אל בתו. ושם אנחנו נכנסים לבעיה מאוד רצינית.

steve jobs

סטיב ג'ובס

אז, כאמור, כמה מהאנשים הכי מרשימים שאני מכיר אחראים על הסרט החדש – והשלישי שאני זוכר, המספר על מעללי הגאון הטכנולוגי ששינה את חיינו כנראה לנצח, סטיב ג'ובס (אחרי "הפיראטים של עמק הסיליקון" שם גילם אותו נואה ווילי, ו"ג'ובס" שם היה אשטון קוצ'ר). הפעם דווקא המרכזי ביותר מיוצרי הסרט, באופן שיותר מאפיין את עולם הטלוויזיה מאשר את הקולנוע, הוא התסריטאי ולא הבמאי. מדובר, כמובן, בזוכה האוסקר והאמי, אהרון סורקין. אינני מכיר היטב את פועלו הטלוויזיוני של סורקין, אבל את תסריטיו לקולנוע אני מכיר היטב, וגם מאוהב בהם, במיוחד "מאניבול" ו"הרשת החברתית", שניים מהסרטים האמריקאים האהובים עלי ביותר, כאשר חיבה רבה לי גם ל"הנשיא מאוהב" ול"בחורים הטובים".
"סטיב ג'ובס" הוא כולו סורקין. הדיאלוגים המהירים, לרוב תוך כדי הליכה, השנינות, האינטליגנציה, חוסר היכולת לפענח רגשות אנושיים, כולם פה עם סלט בצד. אלו שסולדים מהכתיבה של סורקין, טוב יעשו אם יתרחקו קילומטרים מהסרט הזה. אלו שאוהבים אותו, ובכן, מחכה לכם האתגר האולטימטיבי, כי הסרט הזה הוא הפעם הראשונה שבה התחלתי להתעייף מסורקין, הפעם הראשונה בה הנוכחות שלו על הדף הייתה כל כך אינטנסיבית שכבר לא רציתי בה עוד. כעקרון אין לי שום בעיה עם גלריית דמויות שכולן מדברות בדיוק כמו התסריטאי שלהן, למעשה אני די מחבב את זה, ואני בהחלט לא דורש מיוצרי סרט להיות נאמנים למציאות, כי זו היצירה שלהם ולכן יש להם אישור לעשות כל מה שהם רוצים, אבל הפעם התפרים כל כך גסים והמכניקה כל כך בולטת, שזה יצר אצלי התנגדות, בהקשר לאותן רעידות איתן פתחתי את הסקירה.
הדברים האלו בולטים במיוחד בשתי הדמויות הנשיות המרכזיות של הסרט, העוזרת האישית/מנהלת השיווק ג'והאנה (קייט ווינסלט) והילדה ליסה. אלו החולשות העיקריות של הסרט, שפוגמות בכל דבר שקורה במהלכו.

ג'והאנה היא המצפן הרגשי של הסרט. לצורך ההשוואה, היא האדוארדו (אנדרו גארפילד) של "הרשת החברתית". היא זו שעומדת מול הוריקן המוטיבציה שהיא הגיבור, שבשאיפתו להצטיינות ידרוס ויחריב כל דבר בדרכו, והיא זו שתראה לו את הבעייתיות של דרכיו, ותיתן לסרט את הרגעים המרגשים שלו, את הרוך והאהבה שהעלילה מחויבת כקונטרה לגיבור. אבל בזמן שאדוארדו, בעיקר בזכות גארפילד ודיויד פינצ'ר הבמאי, עברה כדמות אמינה ואנושית, ג'והאנה – על אף ניסיונותיה המרשימים של ווינסלט – היא כלי תסריטאי וכלי תסריטאי בלבד. היא אומרת מה שצריך כדי להסביר לנו ולג'ובס מה לא בסדר בסיטואציה, כאשר השיא הוא מונולוג אוסקרי שאיפשר לשחקנית לדבר בקול רועד ובעיניים לחות, ולתת נאום שיגרום גם לנו להזיל דמעה. אבל הרגע הזה כל כך מהונדס וכל כך מודבק, שגם לרכים ביותר שבנינו (כלומר, אני) היה קשה ללכת שולל אחריו.

ליסה, לעומתה, היא ה"רוזבאד" של הסרט, ממש כמו מה שהייתה אריקה אולברייט (רוני מארה) ב"הרשת החברתית". כמו מזחלת השלג ב"האזרח קיין", היא המפתח התסריטאי להסברים הפסיכולוגיים של הגיבור הציניקן. ושוב בולטת ההשוואה לסרט משנת 2010, כי אם בסרטו של פינצ'ר השימוש בדמותה של אריקה היה במשורה, והסתיים באופן שיכול לרסק את לב אותם צופים רכים (שוב, אני), הפעם מדובר במפלצת קיטש שבוגדת בסרט וחותמת אותו באופן צורם במיוחד.
בסצנה הראשונה של ג'ובס וליסה, סורקין משתמש במפגש הלא קרוי כדי לייצר איפיון דמות מעולה לגיבור. הוא כזה חלאה ברגע הזה, בו הוא מספר לה על הקונספט של צרוף מקרים ושובר את ליבה, שאי אפשר שלא להעריך את הבחירה הזו להוציא כל כך רע את הדמות הראשית של הסרט, ועל הדרך להעניק לה מימד מאתגר יותר. ועם זאת, השיחה הזו ממש, משמשת בסצנה האחרונה לקירוב לבבות שבוגד בכל מה שנעשה כל הסרט, באופן שלי היה קשה לסלוח.

אבל כמו תמיד יש גם במאי לסרט. והפעם מדובר בבריטי דני בויל, לראשונה בקריירה הלא האחידה שלו שכוללת אוסקרים ("נער החידות ממומבאי"), קלאסיקות ("טריינספוטינג", "שמש") ומפחי נפש ("חיים לא רגילים"), הוא משמש כמשני לתסריטאי שלו. את כתב ההגנה שלי לבויל כבר שטחתי בבלוג לפני שנתיים, ולא הרבה השתנה מאז. אבל "סטיב ג'ובס" הוא באמת הפעם הראשונה שאני זוכר שבויל הוא שחקן משנה, וכאשר הוא בכל זאת מנסה לתפוס את המושכות, הוא עושה רק נזק.
אין ספק שבויל, במאי להשכרה במקרה הזה, מנסה כמה שיותר לדכא את הקינטיות המוטבעת במבע הקולנועי שלו, את ההיסטריה העריכתית והאודיופונית שמאפיינת את סרטיו, כדי לתת מקום לסיפור, לתסריט ולשחקניו, וכאשר הוא מצליח זה בהחלט תורם. ועם זאת, לפעמים המשימה קצת גדולה עליו, והוא מתפרץ החוצה כמו תכולת בקבוק בירה ששוקשק יותר מדי. הרגע הכי "בוילי" בסרט, וככזה אחד התמוהים ביותר שלו, מתרחש בשיחת מסדרון בין ג'ובס וג'והאנה, כאשר על הקיר מאחורי גיבורנו מוקרנות תמונות אילוסטרציה של נושא השיחה. קשה לתאר כמה זה לא קשור.

הרי, אם לקרוא לילד בשמו, מדובר בסרט על אנשים מדברים. ל"סטיב ג'ובס" אין סצנות קרב, מרדפים, סקס, או כל דבר שיש בו פעולה. אלו סצנות דיאלוג, או דיאלוג בהליכה, ולכן אין הרבה מקום לפליק-פלאקים קולנועיים. רוב הזמן בויל מודע לזה, אבל לעיתים לא.
המקומות המרכזיים בהם אנחנו נזכרים שיש במאי מאחורי הסרט, ולא רק תסריטאי, נמצאים בבחירות העיצוביות המאפיינות כל אחת מן המערכות. הראשונה, והישנה יותר כרונולוגית, מצולמת בפילם מגורען המשווה לסרט תחושת ארכיון מהימים שלפני המהפכה הדיגיטלית. השני הוא המסוגנן יותר, האפל מכל השאר, המאופיין בצילום רב מבע ועיצוב אומנותי שמסב תשומת לב לעצמו (בראשותם היכל הכיסאות ההפוכים בו ג'ובס מדבר עם סקאלי, הנחתך לחדר הישיבות בו פוטר ג'ובס מ'אפל'), כאשר השלישי הוא המחוספס יותר, הכי פחות "מוקפד", והוא כבר קרוב לדרך שבה הקולנוע העכשווי תופס את קונספט הריאליזם, עם מצלמה קינטית וקלה יותר, פריימים פתוחים יותר. האמת היא שעד לרגע זה עוד לא החלטתי האם הבחירות האלה עוזרות לסרט, או הולכות נגדו. מצד אחד, אי אפשר שלא להעריך את השימוש באמצעים הקולנועיים כדי להפריד בין המערכות, אך מאידך יש בבחירה הזו משהו מעט קל מדי, מיידי ונלהב יתר על המידה. כמו קולנוען מתחיל שרוצה להראות שהוא מבין את המדיום.

הצלע השלישית בסרט היא מייקל פסאבנדר, המגלם את ג'ובס. הבחור הגרמני-אירי הזה, שהבלוג כבר נשבע לו אמונים מזמן, הוא היחיד שלא תשמעו ממני עליו מילה רעה אחת. מאז "רעב" ב-2008 אנחנו יודעים עם מי יש לנו עסק, וכל תפקיד מחדש הבחור הזה מדהים אותי יותר ויותר. זה נפלא לראות אותו מקבל על עצמו משהו בסדר גודל הזה, ולראות אותו מושך את כל העסק הזה על גבו בכזו הצלחה. אהבתי הבלתי תלויה אל פאסבנדר עדיין נותרה בעינה.

את פאסי מגבים כמה שחקנים בהופעות מצוינות, בראשן ווינסלט על אף בעיות המבטא שלה, סת' רוגן שלא מקבל המון לעבוד אתו אבל עובד היטב בתור הקונטרה המעשית לג'ובס (בניגוד לקונטרה הרגשית של ווינסלט), מייקל סטולבארג הנפלא תמיד, וג'ף דניאלס, שאחרי השתתפותו בסדרה "חדר החדשות", בטח בשלב הזה כבר מצחצח שיניים בקצב של דיאלוג סורקיני.

בסופו של דבר "סטיב ג'ובס" הוא לא סרט רע. בכלל בכלל לא. הוא פשוט היה אמור להיות טוב יותר, או לפחות כזה שעובר חלק יותר. ואם לעשות עוד השוואה לא הכרחית נוספת, אני נזרקתי במחשבותיי לסרט שראינו בדיוק לפני שנה, גם בו גבר במשבר מסתובב סביב עצמו מאחורי הקלעים ומשתגע בגלל רצונו להוכיח לעולם שהוא גדול ממה שחושבים, בעיקר מול הבת הקטנה שלו. אני מדבר על זוכה האוסקר, "בירדמן", כמובן. דווקא בהקשר הזה "סטיב ג'ובס" יוצא יותר טוב, כי לפחות יש לו דיאלוגים מעולים.

the end of the tour 2

The End of the Tour

בעולם מושלם, הסקירה הזו הייתה צריכה להיפתח בכלל ב"סוף הסיור" (The End of the Tour) וגם להיות המנה העיקרית, במקום "סטיב ג'ובס". אבל סרטו של ג'יימס פונזולט ("מחוקים") הורחק מבתי הקולנוע בארץ, ולא זכה ליחס המתוקשר הנרחב של "סטיב ג'ובס". לכן הוא הופך לנספח, לתוסף לסקירה של הסרט העצום והגדול ממנו. אבל זה בסדר. הרי כולם אוהבים אנדרדוגים.

זאת לא חוכמה גדולה למצוא שני סרטים בעלי מכנה משותף, בטח לא בתקופת האוסקרים שאנחנו נמצאים בפיתחה. ובכל זאת, לא יכולתי שלא לחשוב על "סוף הסיור" במהלך הצפייה ב"סטיב ג'ובס", בעיקר כי הם שניהם דומים מאוד על הנייר, אך שונים בצורה קיצונית זה מזה, כאשר אני באופן חד וחלק נמצא לצדו של הסרט הקטן והמבויש יותר, שהוא בעיני אחד הסרטים האמריקאים היותר טובים שראיתי השנה, ולכן אני מעניק לו קצת מהטראפיק של הסקירה המרכזית.

כמו "סטיב ג'ובס", גם "סוף הסיור" הוא יליד 2015, גם הוא מבוסס על ספר, גם הוא מתחקה אחר גיבור תרבות אמריקאי, וגם הוא מתמקד בנקודת זמן מסוימת ולא מנסה לנגוס בתקופת חיים שלמה. בנוסף לאלו, שני קישורים אקסטרה-טקסטואלים משותפים לשני הסרטים, שניהם קשורים לקאסט. הראשון הוא שב"סוף הסיור" משחק ג'סי אייזנברג, שגילם את מארק צוקרברג ב"הרשת החברתית" שכתב אהרון סורקין; והשני הוא ששני הסרטים נותנים הזדמנות לתצוגת יכולת דרמטית שעולה היטב לשני בני טיפוחיו הבולטים של גורו הקומדיה האמריקאית העכשווית, ג'אד אפאטו – סת' רוגן ב"סטיב ג'ובס" וג'ייסון סיגל ב"סוף הסיור".

"סוף הסיור" הוקרן לראשונה בפסטיבל סאנדנס האחרון, שם זכה לשבחים, בעיקר בזכות הופעתו של סיגל, המגלם את דיויד פוסטר וואלאס, סופר אמריקאי שעלה לגדולה בזכות ספרו "Infinite Jest", והפך לכותב נערץ בזכות מסות ומאמרים שפרסם. הוא שם קץ לחייו בשנת 2008, כשהיה בן 46, אם כי לזה אין זכר בסרט, שבכלל מבוסס על כתביו של סופר אחר, דיויד ליפסקי. הוא התלווה אל וואלאס לחלקו האחרון של סיור היח"צ של "Infinite Jest", שהיה אמור להפוך לכתבה במגזין "רולינג סטון" אך נגנז והפך לספר המתעד את שיחותיהם.

כמו "סטיב ג'ובס", גם הסרט הזה מבוסס דיאלוגים, והוא דל בהתרחשויות, אפילו פחות מסרטו של סורקין. בזה על וואלאס אין שום דבר דרמטי באמת, או כזה שמשנה סדרי עולם, רק דינמיקה בין שני אנשים. ועם זאת, הגדולה של "סוף הסיור" הוא בכך שהוא מצליח במסגרת המצומצמת שלו להביא למסך שתי דמויות אנושיות שקשה שלא להזדהות עמן (לזכותו של "סטיב ג'ובס" יאמר שלא בטוח שהוא מנסה), אבל גם יודע בדיוק מה יכולותיו ומה מגבלותיו, ומתנהל נפלא בין גבולות הגזרה האלו.

ליפסקי (אייזנברג) כבר פרסם ספר אחד שהצליח באופן מינורי, וכאשר הוא שומע על הבשורה הספרותית החדשה שהיא וואלאס, מציע לעורכו במגזין "רולינג סטון" להצטרף אל הקול החדש של הספרות האמריקאית לכמה ימים, ולהביא כתבת פרופיל אינטימית על הסופר המסתורי. וואלאס נעתר לבקשה, וליפסקי מגיע אליו עם מכשיר ההקלטה לכמה ימים.
וואלאס הוא כל מה שליפסקי רוצה להיות, והסרט החכם הזה חוקר בדיוק את המקום הזה, את המודלים שאנחנו בונים לעצמנו ובזמן שהם בכלל צריכים להתמודד עם עצמם, את האשליה שאנחנו רוצים להאמין בה כדי שיהיה לנו לאן לשאוף, אל מול המציאות. "סוף הסיור" מצליח להביא למסך ברגישות רבה את הקשר הזה בין מראיין למרואיין, בין אידיאל לבין מעריץ, וחושף את המורכבות של הנושא. קשה לפרט יותר מבלי להיכנס לספויילרים, אבל כל סצנה בסרט, גם אם השגרתית והדלה ביותר, חושפת עוד מהקשר הזה, ובונה עוד רובד בין שתי הדמויות. אין שם רגע אחד שלא מעניק מימד חדש למערכת היחסים הזו.
בסופו של דבר, כאשר השניים נפרדים כל אחד לדרכו, אולי לא מקבלים תשובות להכל, אבל גם מעבר לחשיבה האינטלקטואלית, קשה שלא להתרגש מהקשר הזה שנוצר בין שני הסופרים, שנבנה על מערכת יחסים של ניגודים, של הצדדים השונים ביותר של המתרס, וכאב עצום נמהל יחד בתחושה על התעלות גדולה, רגשית וגם קולנועית.

"סטיב ג'ובס", אם לחזור רגע חזרה אחורה, מתבסס כמעט כולו על הידע המוקדם שלנו. אנחנו רוצים ללכת את המסע בעקבות הגיבור שלנו כי אנחנו יודעים לאיזו גדולה הוא נועד. רובינו מחזיקים בטלפונים חכמים שהוא המציא, וככזה לגיבור הסרט המרוח על המסך שמולנו יש השפעה ישירה על חיינו, והסרט של בויל יודע שאנחנו מגיעים עם מטען כלשהו כלפיו. לעומתו, "סוף הסיור" לא נשען על ההיכרות שלנו עם וואלאס או ליפסקי, ויוצא מגדרו לאפיין אותם כשני אנשים מעניינים בפני עצמם. אני יכול לספר שבאופן אישי אני לא מכיר את עבודותיו של וואלאס (מעבר למאמר הידוע שכתב למגזין "פרימייר" על חוויותיו על הסט של "כביש אבוד", שקראתי בשקיקה בעותק שאבא שלי קנה לי בשנת 1997), אבל זה לא מנע ממני להתעניין בכל מה שקורה סביבו בסרט.
זה כמובן קשור גם להופעה המדהימה של ג'ייסון סיגל בתפקיד וואלאס, שתופס גם את האקסצנטריות של הדמות, אבל לא שוכח לייצר גם בן אדם אמיתי, ולא רק אייקון. גם בהופעותיו הקומיות הפרועות של סיגל הוא הצליח ליצוק המון אנושיות ורגש ("קח את זה כמו גבר", "מורה רעה") אבל פה הוא מתעלה על עצמו ומעניק את תפקידו הטוב ביותר אי פעם.
ג'סי אייזנברג, לצדו, גם הוא מצוין, אבל נדמה כאילו הבין בשלב מאוד ראשוני שזהו המופע של סיגל ולכן לוקח צעד אחורה ונותן לו את כל המרחב שהוא צריך.
על אף זאת, בחוויה שלי, ליפסקי הוא הסיפור בסרט ו-וואלאס הוא בכל זאת דמות המשנה (וזה גם מתקשר לתרעומת על כך שסיגל מורץ לאוסקר בקטגוריית המשנה, בחירה שאני לגמרי חי איתה בשלום). למרות שג'ייסון גונב את ההצגה, או יותר נכון – לוקח אותה בנימוס בשתי ידיו, השינוי האמיתי דווקא חל על הדמות השנייה, זו של ליפסקי, ודרכה אנחנו חווים את ההבנה וההכרה של מהלך הסרט.

לא על מנת לקחת מעשייתו הקולנועית המוצלחת, גם בתחומי הצילום והמוזיקה, אבל לא תמצאו שום רגע עוצר נשימה ב"סוף הסיור" (להוציא אולי הליכה איטית במישורי קרח בשלהי הסרט), אבל הרגישות והשקט שלו לאט לאט מכים שורשים, כך לפחות אצלי, ובונים את אחת הדרמות החכמות והמדויקות ביותר של הזמן האחרון.

תגובות

  1. איתן הגיב:

    איפה אפשר למצוא את "סוף הסיור"? יש אותו מתורגם?

    1. אורון שמיר הגיב:

      ובאוזן השלישית הוא כבר מצוי, ללא תרגום עברי (לכן הרשנו לעצמנו לכתוב עליו)
      http://third-ear.com/Title/65865/End+Of+The+Tour

  2. בארץ הוא יעלה ל-VOD בינואר.

  3. (חובה) הגיב:

    לא הבנתי למה אמרת ש"סוף הסיור" לא מתייחס להתאבדות של וואלס – הסרט הרי נפתח ב2008 בסצנה המדברת בדיוק על זה ואז אנחנו חוזרים ל96 בשנת הראיון. או אולי יש עותקים שונים של הסרט ובגרסה שאתה ראית אין את זה?

    1. התכוונתי לכך שהסרט לא מגיע לעניין ההתאבדות כחלק מהמעקב אחרי וואלאס. אני מבין איך הניסוח שלי יכל להיות לא ברור בהקשר הזה.

      אגב, בהקשר הזה אני ממליץ להאזין לריאיון המוקלט של ברט איסטון אליס עם דיויד שילדס, זם הוא מפורר (באופן מעט טרחני) את הסרט ויוצא נגדו ועל האופן בו הוא מתייחס לוואלאס ולאישיות שלו.

  4. יאיר גולדשטיין הגיב:

    מאוד מומלץ לקרוא את הספרים של דיוויד פוסטר וואלאס. בעברית תרגמו בעיקר אוספים שלו ולא פרוזה. יצירות מופת.

  5. ליאור הגיב:

    אפשר למצוא את הסרט בטיסות של IBERIA ..
    לטעמי , ג'סי אייזנברג משחק תמיד בדיוק את אותה הדמות .

השאר תגובה