• פרסי אופיר 2017 - ״פוקסטרוט״ עם שמונה פרסים
  • סרטים חדשים: ״פוקסטרוט״ מגיע אל בתי הקולנוע
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 42
  • התנגשות
  • המלצות (ואזהרה) לסרטי באטמן המצוירים
  • זה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 41
  • פסטיבל ונציה 2017: דיווח שביעי ואחרון
  • ?DC מה צופן לנו העתיד הקולנועי של
  • פסטיבל ונציה 2017 - דיווח שני של עופר

"התבגרות", סקירה

5 בספטמבר 2014 מאת אור סיגולי

בלתי אפשרי לכתוב סקירה רגילה על סרט כמו "התבגרות" (Boyhood). הגרסה הראשונה של הטקסט שאתם קוראים עמדה על 1930 מילה שעדיין לא גירדה את כל מה שיש לומר עליו. אבל מכיוון שהייתי מאוד רוצה שמי שהגיע הנה יקרא עד הסוף, הייתי חייב לוותר על לא מעט ולהתמקד כמה שיותר. וכמו לינקלייטר שערך 12 שנה לתוך פחות משלוש שעות, גם הטקסט הזה היה צריך להיחתך. וזה לא קל. הסרט הזה כה עמוס, ומפעיל כל כך הרבה תחושות ומחשבות, שליליות וחיוביות לעיתים אפילו באותו זמן, שרק לנסות לתפוס אותן מייצר תחושת סחרור.
אבל ככה זה בחיים וככה זה בקולנוע, וככה זה בסרט כמו "התבגרות" שעושה עבודה מרהיבה בלפייס בין השניים.

"התבגרות" הוא סרטו של הבמאי ריצ'רד לינקלייטר, כנראה האקפסרימנטליסט הגדול של הקולנוע הנראטיבי המסורתי. הוא איתגר את הסיפור ואת הזמן עם טרילוגיית "לפני" המהוללת ("לפני הזריחה", "לפני השקיעה" ו"לפני חצות") שסידרו לו שתי מועמדויות לאוסקר התסריט. הוא ניסה את כוחו באנימציה עם "סורק אפלה" ו"החיים בהקיץ" הסוריאליסטיים. הוא ביים קומדיות מטופשות, סרטים סמי-תיעודיים, ואפילו סרט שמתרחש כולו בחדר אחד. אמנם את אף אחד מהדברים האלה הוא לא המציא, אבל השילוב בין הסקרנות מגבולות המדיום הקולנועי בתוך מסגרות מתקשרות עם הקהל מייחד אותו מאוד.
האמת היא שאיני גדול חסידיו של לינקלייטר. באופן אירוני אני מוצא את הקולנוע הלא-מונפש שלו קונבנציונלי מדי, והדיאלוגים שלו נעים בין המבריק לטרחני, עם נטייה קלה לשני. הכוח שלו בעיני הוא בעיצוב דמויות, פסקול וליהוק. כל הדברים האלו, בעיני, בולטים מאוד גם ב"התבגרות".

"התבגרות" מביא למסך את תקופת חייו הראשונה של מייסון, בן להורים גרושים, שחי עם אמו ואחותו. את מייסון מגלם אלר קולטריין, שלוהק לסרט כאשר היה בן שש, ובכל שנה חזרו הוא והצוות למספר ימי צילום כדי לתפוס עוד פרק בחייו של הדמות הפיקטיבית שיצרו. זהו סרט כתוב, מבוים ומצולם כמו כל fiction אחר, חוץ מהקטע הזה של תריסר השנים.
המידע הזה הופך את "התבגרות" למה שנקרא "אירוע" או "פרוייקט". מצד אחד הוא מרוויח מזה יופי של סקרנות ויחסי ציבור, אך מאידך גם מטעין אותו יותר מדי, כמעט להתפקע, במשמעות ובמין דרישה מהקהל להתלהב מכל רגע בו, אפילו אם הוא פחות ממדהים.
והאמת היא שלי זה התחיל קשה. זמן רב לתוך הסרט עדיין הייתי כלוא בקונספציית ה"אירוע". האינפורמציה הזו השתלטה על כל רגע בסרט והרגשתי שאני לא יכול לחוות את הדמויות והסצנות כמו בסרט רגיל, אלא רק להשתאות מול היומרה הגדולה והנהדרת.
ואז זה נשבר.

אני לא בטוח מתי זה קרה, אני חושב שכעבור חצי שעה או ארבעים דקות, פתאום שכחתי מכל הפאתוס של הפקת "התבגרות", השלתי מאחורי את המטען הכבד שליווה את הצפייה, והפכתי להיות מעורב לחלוטין בחייו של מייסון, בתהליך של הוריו, ברגעים הקטנים שמרכיבים את סיפורו. בתוך פחות משעה הסרט הזה, שמרים על נס את העוצמה של הרגע, איגף אותי לחלוטין, הקסים והפנט אותי.

הזיכרון והנראטיב האישי הם התימות שהצליחו לעזור לי להתגבר על בחירות הבמאי ומעל הריחוק שלי מחייו של מייסון (שלמרבה ההפתעה לא מצאתי אליו קשר של הזדהות), ולחוות את הסרט כאחד הרגישים, החכמים, והאישיים ביותר שאני זוכר.
המוטיב הזה הוא עיקרו של הסרט, והוכחה לכך אנחנו יכולים לראות בתחביב אותו בוחר מייסון בבגרותו: הצילום. תפיסת רגעים דוממים, שהם חלק מתנועה בלתי פוסקת, שלעיתים מקבלת משמעות רחבה יותר מאשר הקונטקסט כולו, היא זו שמאפיינת הן את הגיבור והן את הסרט.
אבל בעיני סצנת המפתח של הסרט, ושל הדרך שבה קראתי אותו, היא הרגע בו אביו של מייסון מביא לו ליום הולדתו דיסק שהכין לו במיוחד, משירי חברי הביטלס. "האלבום השחור" הוא קורא לו.
אבא של מייסון לקח שירים מכל תקופות היצירה של רינגו, מקארטני, לנון והריסון, ובנה דרכם עצמו סיפור מוזיקלי יחיד במינו אותו הוא מעניק לבנו. כל שיר בפני עצמו הוא סתם שיר, מוצלח יותר או פחות, אבל יחד הם מתגבשים לכדי נראטיב אחד מנומק שהולך ומתגבר, ויחד הם מעניקים משמעות זה לזה.
הדבר נכון גם לאנשים שאנחנו פוגשים בחיינו, או בהקשר הזה, האנשים שמייסון מכיר, שלא כל אחד מהם ישנה את חייו, אבל כל אחד מהם יהיה אבן נוספת המובילה לבאה ותהפוך אותו למי שהוא. "האלבום השחור" גם מצדיק את הבחירה לבניית הסרט. לדוגמא, רגע אחד בו מייסון הצעיר יושב מאחורי הבית וחופר באדמה, איננו משהו שתסריטאי "מיומן" יתעקש עליו, אבל באופן עקיף ורגשי יכין את הקרקע להמשך ויהדהד שוב ככל שהסרט יתקדם.

והדברים אכן מהדהדים. בתחילת הסרט מודיעה האמא לשני ילדיה שהם עוברים ליוסטון. הם יושבים רק שלושתם סביב שולחן עגול, וכל אחד מהם מגיב בדרכו שלו. שנים לאחר מכן, ישבו שלושתם סביב שולחן עגול במקום אחר לגמרי, ושוב נושא מעבר הדירה יצוף. קשה שלא לחבר בין שתי הסצנות האלו ולהתפעם ולהתרגש מכמה השתנה, וכמה נשאר אותו דבר. אלו אותם אנשים מדברים על נושא שכבר עלה, אבל אלו אוקיינוסים של חוויות ולמידה חוצים בין הרגע הזה לבין תחילת חייהם.
שתי סצנות בהן מייסון מביט לאחור דרך חלון הרכב ורואה אנשים חשובים שכנראה לעולם לא יפגוש עוד הופכים לנקודה בחלל ובזכרון, גם הן מקושרות זו לזו, ולמרות שאין בהן בכי או דרמה סוערת (על פני השטח) שתי הסצנות האלה מכאיבות נורא, ומסובבות עוד את הסכין הזו בלב שנקראת התבגרות.

אני חוזר רגע שוב לשפה הקולנועית ה"דלה" של לינקלייטר, כי בעיני בכל זאת היא מייצרת את אחת הבעיות הגדולות בסרט, בטח בהתחשב בכך שהתסריט הוא מלאכת מחשבת.
הבחירות הקולנועיות של לינקלייטר לא לגמרי עוזרות לנו להחליט האם "התבגרות" הוא סרט שמסופר מנקודת עיניו של גיבור (מייסון נמצא בכל סצנה בסרט) או שמא מדובר במבט חיצוני עליו. היה הרבה יותר קל לקרוא את הסרט אם ההחלטה הזו הייתה ברורה, והלקות שלה יצרה אצלי לא מעט בלבול.

אם הסרט הוא מתוך נקודת מבטו של מייסון, נבנה מולנו מסמך מרתק ומרגש של מארג זיכרונות, והסרט שואל – או מציג – מה בעצם קובע את הנראטיב של החיים שלנו. במקרה הזה, יש פה משהו נפלא שמסביר למה הסרט מתעקש כמעט באופן מוחצן לברוח מסצנות דרמטיות. הוא אפילו משחק קצת עם הציפיות של הצופה, כי גם ברגעים שנדמה שהסרט מכין אותנו למשהו רע או משמעותי, כך לפחות על פני בנייה תסריטאית "נכונה", הוא ממהר לברוח מזה ולהפוך את רוב הרגעים לאנטי-קליימטים או נטולי פאנץ'. לא תמיד, אבל לרוב. ככה אנחנו בעצם יכולים לבחון מהם הדברים שאנחנו זוכרים, מה הדברים שנקלטו אצלנו ונשארו אתנו, ולתת את התשובות בעצמנו.
אבל הסרט איננו מעצב עולם ספציפי ומאופיין, ולכן נוצרת ההרגשה שאנחנו מביטים מהחוץ פנימה, ולא ההפך. זה מייצר תסכול לעיתים, מכיוון שאין לנו דרך לדעת מדוע נבחרה דווקא הסצנה הזו להיות חלק מתוך המכלול. בכל זאת, מדובר ב-12 שנות חיים שנדחסו לתוך כמעט שלוש שעות. על פניו, כל רגע אמור להיות מדוד ולהיבחר בקפידה. זה לא המצב. בתפישה של קולנוע מסורתי, לפחות.

באיזשהו מקום, "התבגרות" הוא סרט אנטי-פסיכולוגי, או לפחות לא פסיכולוגי באופן הקולנועי המקובל. שלא כמו סרטים אחרים המתרכזים בגיבור אחד על פני זמן רב, "התבגרות" לא מנסה לתת לנו את האקט ההוא שבעתיד ישפיע על החלטתו של הגיבור, או על איפיונו. אנחנו מכירים את הטכניקה הזו מסרטים רבים, שבהשוואה נדמים כמאוד פשטניים. למשל סצנת הפתיחה של "הטייס" בו אמו של הווארד יוז הצעיר מקלחת אותו ומספרת לו מה זה "בידוד" וכמה לכלוך יש בעולם. זה אמור לגרום לנו להבין מדוע יוז פיתח פחד מחיידקים ואובססיה לניקיון כשהתבגר. זה גם קורה באופן כזה או אחר ב"סוף העולם" של אדגר רייט, שלא נדבר על "האזרח קיין", למשל, שכולו חקירה סביב הרגע האחד הזה בילדות שקיבע את הכל.

"התבגרות" מתחמק מהדברים האלו ומסרב לתת לאישיותו של מייסון הבוגר תירוצים מילדותו. זה מייצר חשיבה די יוצאת דופן מתוך הקולנוע הנראטיבי שבו לא לכל דבר יש סיבה ותוצאה, אלא רק התפתחות רגשית שמצטברת עם השנים. החיים שלנו מורכבים מפרטים, כפי שאפשר להבין מסצנת הסיום המדהימה, שמצליחה במינימליזם טהור לסכם לנו פרק ארוך בחייו של אדם בלי טרחנות ובלי לנגוח בנו את הסאבטקסט. אין רגע חשוב יותר ממשנהו, אלא רק רצף, קטוע, אירעי, אבל הוא זה שקובע את מי שאנחנו.
הניסיון להעביר את דרך המחשבה הזו בסרט קולנוע נראטיבי-ריאליסטי היא כבר עניין להריע לו. כשזה מצליח להיות רהוט ומרגש, כבר בכלל מדובר בניצחון.

אבל לא רק על מייסון עומד איתן הסרט. שני התהליכים המעניינים ביותר עוברים דווקא על הוריו, שלא נמצאים בכל הסצנות. אמו של מייסון, בגילומה של פטרישיה ארקט (בהופעה כל כך מעולה שגורמת לתהות על מה בזבזה השחקנית הזו את הזמן שלה מאז "רומן על אמת"), שבלי הסברים רבים מדי אנחנו מבינים בדיוק מה עובר עליה בכל שלב, בעיקר בזכות הופעתה.
גם אביו של מייסון (אית'ן הוק, נהדר גם הוא, שהעובדה שהוא לא משתנה בכלל במשך יותר מעשור די מטרידה) עובר תהליך שיכל לתדלק סרט שלם, ואפילו מעלה את אחת השאלות הכי מעניינות שיש – כמה זמן וסבלנות צריך לתת לבן אדם לפני שמוותרים עליו?

ישנם עוד דברים רבים שאפשר לדבר עליהם בקשר של "התבגרות": על פחד מחוסר המשמעות, הזמן באופן כללי והתפיסה שלו על פי לינקלייטר, תפקיד ההורים בחיינו והמקום שלנו בחייהם, המורכבות הכל כך יוצאת דופן בה הסרט מתייחס לאלכוהוליזם, לטראומה, ליחסים ראשונים, לנטישה, ועוד. אבל הטקסט הזה ארוך גם ככה, אז אולי שווה לסגור אותו עכשיו עם משהו אחד אחרון ואישי.

כשעשינו את "פרוייקט ה-50" של סריטה בשנת 2011 רציתי להסביר בפסקת הפתיחה מה מייחד את חמישים הסרטים שנבחרו. וכך כתבתי: "…כל מה שמשותף ביניהם היא שבמהלך אחת הצפיות בהם משהו פרץ החוצה – לעיתים בלי שבכלל נשים לב – ותפס אותנו, הפך לחלק מהדי.אן.איי שלנו. אלו הסרטים שגרמו לנו להיות מי שאנחנו, השפיעו על הדרך בה אנחנו רואים את העולם והדרך בה אנחנו חווים אותו ואת עצמינו".
בגיל 30, אחרי שרואים כל כך הרבה סרטים בכל שבוע, התקווה שעוד תיתקל בסרט שהתיאור הזה תקף הולכת וגוועת. ואז מופיע משהו כמו הסרט הזה שמזכיר לך שלא משנה בן כמה אתה וכמה כבר צברת, הקולנוע עוד יכול להפתיע אותך. פתאום מגיע סרט שמשנה בך משהו, שגורם לך לראות את הדברים אחרת.
לכו לראות את "התבגרות".

boyhood_pic (26)

תגובות

  1. איילת הגיב:

    ואוו, איזה סרט. מדהים. ולא במובן הקלישאתי של המילה.

השאר תגובה