• הזוכים, הזוכות וסיכום התחרות הישראלית בירושלים
  • ״הקיר״, סקירה לסרטה של מורן איפרגן
  • סרטים חדשים: ״אימוג׳י הסרט״. כן, באמת
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 34
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 33
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שביעי ומסכם
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שישי ולפני אחרון
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח חמישי
  • ולריאן ועיר אלף הכוכבים
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח רביעי
  • ״דנקרק״, סקירה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח שלישי של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 32
  • פסטיבל ירושלים 2017 - דיווח שני של עופר
  • כוכב הקופים: המלחמה
  • פסטיבל ירושלים 2017: דיווח ראשון של עופר
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 31
  • סקירת המארז השני של ״פרוייקט הקולנוע העולמי״
  • ״להציל את נטע״, סקירה
  • ספיידרמן: השיבה הביתה
  • ״אוקג׳ה״, סקירה

פסטיבל טרייבקה 2017 – הסרטים הזוכים ודיווח חמישי: ״ Manifesto״, ״The Trip to Spain״, ״The Reagan Show״

29 באפריל 2017 מאת אורון שמיר

שלשום בערב כבר חולקו הפרסים בפסטיבל טרייבקה ה-16, אבל הקרנות הסרטים ממשיכות גם היום ומחר. כולל חצי יום שמולא מראש במשבצות כמו ״הזוכה בפרס הצילום בתחרות הבינלאומית״ כדי להבטיח שכל מי שרוצה לצפות בסרטים כעת כשיש זר לראשם, יוכל או תוכל לעשות זאת עוד בזמן הפסטיבל עצמו. אני כנראה אנצל את היומיים הנותרים להשלמות, בעיקר של מה שעניין אותי ולא בהכרח מה שזכה, משום שמבט על הפרסים מגלה שהפסטיבל ואני לא ממש בסינק גם בתחום הזה. אז למען הערך הארכיבאי והסדר הטוב, ארכז בהמשך את רשימת הזוכים והזוכות, כולל לינקים במקרה וכבר דיווחתי על הסרטים במהלך הפסטיבל. כדי לאזן את הפוסט הלפני אחרון הזה, אוסיף דיווח על שלושה סרטים שאהבתי במיוחד בפסטיבל השנה וטרם כתבתי עליהם. האמת היא שלכל אחד מהם מגיעה סקירה משלו, אבל לא בלי הזדמנות לקהל בישראל להנות מהם גם, אז אמתין ואסתפק כעת בטקסטים מסכמים אך לא ממצים.

הזוכות והזוכים

התחרות האמריקאית העלילתית
הסרט הטוב ביותר: ״Keep the Change״ של רייצ׳ל ישראל.
שחקן: אלסנדרו ניבולה, ״One Percent More Humid״.
שחקנית: נדיה אלכסנדר, ״Blame״.
צילום: כריס טיג, ״Love After Love״.
תסריט: אנגוס מקלכלן, ״Abundant Acreage Available״.

חמישה סרטים שונים ולא ראיתי אפילו אחד מהם (או את התחרות הזו, לצורך העניין). מעניין לציין שלפחות לגבי פרסי המשחק, נדמה לי שנרשמו כאן הפתעות – ניבולה הוא שחקן משנה בסרט המובל בידי שתי דמויות נשיות (וגם שופט בתחרות הבאה בתור דרך אגב), ואלכסנדר גם היא משנית לבמאית-תסריטאית-כוכבת הצעירה קווין שפרד, שגרפה את מרבית התשבחות מצד הביקורות שקראתי או שמעתי.

התחרות הבינלאומית (העלילתית)
הסרט הטוב ביותר: ״הבן של סופיה״ של אלינה פסיקו.
שחקן: גיירמו פנינג, ״איש לא צופה״.
שחקנית: מרי ליונברגר, ״The Divine Order״.
צילום: מרט טניאל, ״נובמבר״
תסריט: בוהדן סלאמה, ״אמא קרח״

כפי שאפשר לראות מהלינקים והשמות העבריים, זו התחרות שכיסיתי מבחינתי. לגבי ״הסדר השמימי״ שמעתי בעיקר טובות על הופעתה של השחקנית הראשית, אז אנסה להשלים אותו. יתר הפרסים די מתקבלים על הדעת בעיניי, אם כי ניכר שהשופטים העריכו יותר את המאמץ מאשר את התוצאה הסופית. כלומר, ״נובמבר״ הוא בהחלט הסרט שמצולם הכי יפה (ובשחור-לבן) בפסטיבל ו״איש לא צופה״ נשען כמעט בלעדית על השחקן הראשי שלו, אבל הם לא שלמים פחות מ״הבן של סופיה״, שזכה בפרס הראשון. לגבי התסריט, או שחבר השיפוט מאוד אוהב סימבוליזם בוטה, או שהוא בחר להעניק פרס ניחומים לסרט החביב הזה.

התחרות הדוקומנטרית
הסרט הטוב ביותר, הצילום והעריכה: ״בובי ג׳ין״ של אלבירה לינד.
ציון לשבח/פרס מיוחד: ״True Conviction״.

אוקיי, זה כבר קצת יותר מעניין. או משונה. השופטים כנראה אהבו רק סרט אחד, למרות שניסו להוכיח אחרת בהוספת פרס מיוחד. נמנעתי מלכתוב על ״בובי ג׳ין״ משום שלא היה לי שום דבר חיובי להגיד עליו, והנה בא חבר שופטים שמציין לטובה לא רק את הסרט כולו, אלא במיוחד את העריכה והצילום שלו (שעבורי קלקלו את החוויה יותר מהכל). אנסה בכל זאת להתבטא לגבי הסרט בפוסט ההמלצות של סריטה על דוקאביב, אליו כבר יגיע בתור הזוכה הגדול של טרייבקה, אבל עד אז כולי פרגון. אפילו התמונה בראש הפוסט לקוחה מהסרט הזה.

פרס אלברט מייזלס לדוקומנטריסט/ית צעיר/ה: ״A Suitable Girl״ של סאריטה קוראנה וסמריטי מונדהרה. ציון לשבח: ״Hondros״.
פרס נורה אפרון ליוצרת צעירה: ״The Divine Order״ של פטרה וולפי. ציון לשבח: ״Keep the Change״.

ישנם גם מסגרות קצרות למיניהם, ואפילו תחרות סנפצ׳אט (כתבתי את זה נכון? או שאני זקן מדי?). אבל נדמה לי שזה מסכים, ושיש מסקנה אחת ברורה ממצב הזכיות – גירל פאואר. לא רציתי לכתוב על זה כלום במהלך הפסטיבל, משום שהטבעיות בה כמחצית מהיצירות שראיתי או פספסתי בוימו בידי נשים או בצוות גברי-נשי לגמרי שבתה את ליבי במהלך הפסטיבל הזה. ואם מביטים על לוח התוצאות בסופו, שלושת הסרטים בקטגוריות המובילות בוימו בידי נשים, בפסטיבל שמכיל מראש ״פרס מיוחד״ לקידום יצירה נשית על שם נורה אפרון. ברכות לזוכות, וגם לזוכים. וחזרה לדיווחים.

Manifesto
מניפסטו

האם יש משהו שקייט בלאנשט לא יודעת לעשות? דמות שהיא לא יכולה לגלם? סצנה שהיא לא מסוגלת לשלוט בה? את השאלות התיאולוגיות האלה בוחן סרטו של ג׳וליאן רוזפלדט למרות שהתשובה ידועה מראש. בלאנשט מגלמת תריסר דמויות שונות (או יותר, תלוי איך סופרים), שזה רק הגיוני עבור שחקנית המוכשרת כמו שניים-עשר קולגות שלה ביחד. המנעד של הדמויות נע בין כאלה שגדולות מהחיים, כמו כוריאוגרפית תיאטרלית או פאנק-רוקרית הזייתית, או כאלה שהחיים גדולים עליהן – מאם חד הורית העובדת בזבל ועד הומלס(ית?) שחי באשפה. לא אגלה את כולן, בעיקר כי הדמויות נותרות ככלי לקונספט המרכזי של הסרט, המורכב כולו ממניפסטים. ישנם רגעים או מיקרו-רגעים של קולנוע ״רגיל״, אבל רוב הזמן קולה של בלאנשט, הבוקע מפיה או מובא בקריינות, מדקלם מנשרים שונים מתקופות שונות, רובם ככולן של תנועות אמנותיות או עוסקים באמנות. זה אולי נשמע כמו התחכמות, ולרגעים זה בהחלט המצב, אבל רוזפלדט מצליח להתעלות מעל הקונספט וליצור, ובכן, אמנות.

שלא במפתיע, היצירה הוצגה במוזיאונים שונים, בין היתר כאן בניו יורק. אתייחס לגרסת הסרט בלבד, שחורגת מן הרעיון המקורי של סגמנטים בודדים באורך כמה דקות, שהקהל צריך לנוע ביניהם בחלל התערוכה, ומשלבת ביניהם בעזרת עריכה – האלמנט המבדיל את הקולנוע משאר האמנויות. הדחיסות הזו, והידיעה שאין הפסקה בין הסגמנטים כמו במיצג המוזיאוני, רק הלכה והתגברה מבחינת השימוש בעריכה והדגשתו (השוט הראשון הוא הארוך ביותר, ולקראת הסיום יש ממש קפיצות וחזרה לסגמנטים קודמים שלא הסתיימו). בעיניי זה מעיד על הבנה עמוקה של המדיום הקולנועי, והאופן שבו מפרק ומרכיב היוצר את חומרי הגלם שלו, המניפסטים עצמם והשחקנית הראשית, היה פשוט מבריק.

כדי להמחיש את ההברקה יש צורך בדוגמאות. למשל אלמנה שמקריאה את עקרונות תנועת ה״דאדא״ כהספד בהלוויה, מורה מלמדת את תלמידיה את רזי ״דוגמה 95״ בכיתה, ומגישת חדשות מפתחת שיחה בינה ובין החזאית (גם היא בלאנשט) על אמנות קונספטואלית. הגימיק של הפיכת הטקסטים מלאי הפאתוס ליומיומיים, או אפילו אירוניים, מפנה את מקומו מהר מאוד לטובת דיון אמיתי בין הסרט ובין הצופים, או אפילו קטעים שלא רק כוללים הומור אלא ממש מבוססים עליו כדי שהסגמנט יעבוד. באופן אישי שמחתי במיוחד על בחירה זו, כי יש משהו ברצינות של מניפסטים, כולם וללא יוצא מן הכלל, שהוא קומי בעיניי, וזאת בשל הפער בין הרצון למרוד עד אנרכיה, לבין צורך לנסח הכל בכללים אחרי שלכאורה הכל מתאפס.

מי שתורמים להצלחת היצירה הם השפה הקולנועית הנעה בין המופשט לקונקרטי, בעיקר בתנועות המצלמה המרחפות וההקשרים הנוצרים דווקא בכל פעם שיש קאט חריף, ובעיקר האמנית בתפקיד הראשי והמפוצל. הסרט הוא לא רק הצגת יחיד של בלאנשט ותצוגת תכלית של מגוון היכולות שלה לגלם כל סוג של אדם בכל סוג של סיטואציה, אלא ממש קם ונופל על כל כל הזזת גבה שלה. האופן שבו היא מגיעה לאינטונציות של מורה בכיתה או מגישת חדשות בשידור, למרות שהיא מקריאה מילה במילה טקסט מנופח ומרדני כיאה לכל מניפסט באשר הוא, מוסיף סאבטקסט לכל סצנה. אפשר להנות אך ורק מן הוויטואזיות שבה בלאנשט משנה את עורה ומשחקת עם קולה, אבל את האימפקט שלו משיג הסרט בזכות החיבורים בין הדברים. אפשר לקרוא אותו כמעין הרהור מתמשך על מצב האנושות במאה ה-21 דרך הנסיונות להגדיר מחדש את האמנות בתקופות שקדמו לה. לשבור את הכלים הקיימים, אבל לבנות שוב בכלים דומים מדי, כי אין אחרים – וכל מה שצריך בשביל סרט קולנוע הם פנים אנושיות.

The Trip to Spain
הטיול לספרד

זה כמעט לא הוגן לשבץ בתוכניה את הסרט השלישי בסדרת ״הטיול״ (The Trip) של הבמאי מייקל ווינטרבוטום והגאונים הקומיים סטיב קוגן ורוב בריידון. זה כמו איזה מין משפר פסטיבלים אינסטנט, תבלין סודי שהופך גם את התבשיל הדלוח ביותר למעדן. אבל כנראה שבטרייבקה הרגישו שהם זקוקים לזריקת ההומור ואנינות הטעם הזו, שמשודרת כעת במקביל באנגליה בתור מיני-סדרה, כפי שהיה עם ״הטיול״ (לצפון אנגליה, שהתחיל את הכל) ו״הטיול לאיטליה״. בכל הפעמים מדובר בשישה פרקים בני חצי שעה הנדחסים לכדי שעתיים קולנועיות. למעשה, אני צופה כעת בגרסה הטלוויזיונית שתסתיים רק בסוף מאי, כך שלגמרי קלקלתי לעצמי את הסוף, אם יהיה זהה בשתי הגרסאות. אבל לא יכולתי להתאפק – זו הפעם הראשונה בה אני רואה את הרפתקאות קוגן ובריידון על המסך הגדול. זה הופך את הנופים בהם השניים מתיירים לעוד יותר נפלאים, ואת החיקויים שלהם לאצולת המשחק הבריטית למצחיקים במשותף עם הקהל באולם הקולנוע.

למי שטרם הצטרפו לחגיגה של ״דה טריפ״ מאז 2010 ועד היום, קודם כל – עשו זאת. נסו לפחות סרט אחד, או עדיף – פרק אחד, אם לא עונה שלמה (בסך הכל 3 שעות, ראיתי סרטי גיבורי-על יותר ארוכים מזה, או לפחות שהרגישו יותר ארוכים). הקונספט פשוט להדהים – קוגן ובריידון מגלמים גרסאות סמי-בדיוניות של עצמם, כשני קומיקאים מזדקנים התרים איזור באירופה באצטלה של ביקורת מסעדות יוקרה. אבל הנופים עוצרי הנשימה, המסעדות האקזוטיות, והמנות מייצרות הריר – כמעט ולא עולות לדיון. זאת משום שהשניים מעדיפים התקוטטות אינטלקואלית שגולשת לעיתים למחוזות האינפנטיליות, בעיקר כשמגיעה העת לתחרות חיקויים של סלבריטאים או לעקיצות הדדיות על הקריירות ביחד ולחוד. הכל קורה באופן ישיר ונקי, ובעיניי יש משהו מרענן באמת בעשייה הקולנועית הזו, כמו חופשה אירופאית לא מתוכננת.

כיוון שהטיול הפעם הוא לספרד, המוטיב המרכזי השזור בסרט נוגע ליצירות ספרדיות בפרט, ולהיסטוריה ולתרבות של חצי האי האיברי בכלל. זה אומר שקוגן ובריידון ימצאו את עצמם בנעליהם של דון קיחוטה וסנצ׳ו פנסה, בהתאמה כמובן, אבל יש גם כמה הקשרים פחות מובנים מאליהם וכן את בדיחת ה-Moors הכי טובה מאז פרק הבאבל-בוי ב״סיינפלד״. רפרטואר החיקויים כולל הפעם את מיק ג׳אגר, דייויד בואי עליו השלום, וכמובן מייקל קיין יבדל״א, אבל משא-אפים לא לגמרי צפויים כמו מרלון ברנדו באינקוויזיציה הספרדית (כי אף אחד לא מצפה לאינקוויזיציה הספרדית). אני לא חושב שצחקתי כל-כך הרבה פעמים ובמשך כל-כך הרבה דקות השנה מול מסך כמו בסרט הזה. ואני בטח לא זוכר מתי צחקתי 4-5 דקות רצוף מבדיחה אחת מתמשכת, אותה אחת בה הפך בריידון את המורים שכבשו את ספרד למשפחת מור המורחבת, הכוללת מבחינתו את רוג׳ר, דדלי ועוד.

יש גם עלילה, רובה נוגעת לקוגן המנסה לכתוב ספר במהלך המסע והסובל בכל חזית אפשרית – חיי האהבה שלו מסובכים מכדי להיות אפשריים, החלומות שלו לא נותנים לו את המפלט שבשינה, והסוכן שלו זרק אותו לכלבים על אף שהוא בדיוק היה מועמד לאוסקר על ״פילומינה״, כפי שהוא טורח להזכיר בכל הזדמנות (וחוטף על זה מבריידון). מבחינה מוזיקלית, יש גם הפעם שיר מפתח להבנת לפחות אחד הרבדים של היצירה, שנמסר באגביות אבל חוזר על עצמו די פעמים. ככה זה כשהיוצרים לא מבחינים בין רגעים מכוננים עלילתית להשתטויות חצי מאולתרות, וממלאים את הסרט ברגעים אווריריים. הם אולי לא מקדמים את העלילה אבל מעניקים הרבה אופי, ממש כמו שבועות האוויר בלחם טוב עושות את ההבדל בין ארוחה לסעודת מלכים.

The Reagan Show
המופע של רייגן

כולי תקווה שתסכימו איתי כי שורת הביקורת ״זה סרט על עידן טראמפ״ כבר לגמרי יצאה מכל החורים, למרות שאנחנו רק במאה הימים הראשונים לכהונתו של הנשיא ה-45 של ארצות הברית. אבל כשסרט על רונלד רייגן, הנשיא ה-40 של המעצמה, שישב בחדר הסגלגל במשך רוב שנות השמונים, נפתח בנאום שכולל את הביטוי ״Let's make America great again״ – אין ספק לאן מכוונים היוצרים, והפעם התוצאה היא באמת סרט נהדר לפתיחת עידן טראמפ. הבמאים הם פאקו ולז, יוצר ״Manakamana״ המאוד שונה מכל בחינה אפשרית, וסיירה פטנגיל, שחתומה על התחקיר וחומרי הארכיון בסרטים כמו ״קייט מגלמת את כריסטין״, ״תן לי סכנה״, ו״נשות המאה ה-20״ אם למנות כמה. במקרה שלה היצירה החדשה מתאימה למדי לרזומה, שכן ״המופע של רייגן״ מורכב אך ורק מחומרים ששודרו בעבר, המולחמים ליצירת נרטיב חדש של כהונת רייגן.

אל תדמיינו רצף בן 75 דקות של מהדורות חדשות, למרות שיש גם לא מעט כאלה במהלך הסרט. אך מרביתו, או לפחות החלקים המעניינים בו, נגזרו מתוך מה שנקרא ״שידורי הבית הלבן״, אגף טלוויזיה שהקים רייגן עצמו מהרגע שנבחר. האופן בו הנשיא תפס את עצמו, וקיווה שכך יתפוס אותו גם העולם, בהחלט מעניין, אבל השיא מבחינתי היה דווקא הרגעים שלפני האקשן ואחרי הקאט. או אם תרצו, קלטת הפספוסים של הבית הלבן. רייגן ערך טייקים ועוד טייקים מצולמים לכל דבר פשוט יחסית, וביקש שיביימו אותו כמו בימיו ככוכב קולנוע. הסברה החוזרת מספר פעמים בסרט זה היא שהאומה האמריקאית בחרה בו להוביל אותה כי לא הבדילה בין הפרסונה הקולנועית של רייגן, בדרך כלל הגיבור הכל-אמריקאי, לבין התפקיד המורכב של מנהיג העולם החופשי. זה נשמע קצת מתנשא כלפי אזרחי ארה״ב, אבל בואו נגיד שאחרי מגורים של פחות משנה במדינה, ועוד בעיר שנחשבות לפרוגרסיביות יחסית לשאר ארצות הברית, אין לי שום בעיה להגיד שעל פי הבנתי את מצב העניינים פה, באותה המידה היו יכולים להיבחר לנשיאות רונלד מקדונלד או דונלד דאק.

גם הנשיא עצמו, שמהמדיניות הכלכלית שלו סובלים האמריקאים עד היום, מוצג באופן כמעט קומי כמי שהתבלבל לעתים בין גבעת הוליווד לגבעת הקפיטול. את תוכנית החלל שלו, למשל, כינה ״סטאר וורז״ באיזו אצטלה של ראשי תיבות, ואת המערכה מול רוסיה הסובייטית בראשות מיכאיל גורבצ׳וב ניסה לנהל כתחרות פופולריות (וזכה לאינספור שיעורים ביחסי ציבור מאת גורבצ׳וב, שהופך לאט לאט מהנבל למצחיקול של הסרט הזה). אבל מה שאי אפשר לקחת מרייגן את היותו הראשון, כלומר המנהיג האמריקאי המכונן של עידן הטלוויזיה שקבע סוג של סטנדרט לבאים אחריו מבחינת ממלכתיות פומבית. אפשר גם לומר שברק אובמה מן המפלגה המתחרה נהנה מן המשיכה האמריקאית לסלבריטאי בשלטון, לא רק דונלד טראמפ, או לתהות האם יש הבדל בין כריזמה הוליוודית לנשיאותית. אבל האמת היא שאחרי סרט כה מהנה לצפייה ועשוי היטב, התחושה עימה עזבתי את האולם הייתה דווקא של עצב ופחד – גם מן הבלבול שעדיין קיים בין תדמית ציבורית כפי שהיא משתקפת במסכים לבין המציאות, ובעיקר מן העתיד לבוא. אם ההיסטוריה באמת חוזרת על עצמה, כמעט לא משנה באיזו תקופה תגדירו שאנחנו נמצאים כרגע, אני די בטוח שנדפקנו.

השאר תגובה