• סרטים חדשים: ״אמא!״ מגיע לבתי הקולנוע
  • ״אנשים ומקומות״, סקירה
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 45
  • דיווח שני ואחרון מפסטיבל הקולנוע של ניו יורק
  • גם בניו יורק יש פסטיבל קולנוע
  • פסטיבל חיפה 2017: הסיכום של עופר
  • פסטיבל חיפה 2017 - סיכום ופרידה של אור
  • ״חזק יותר״, סקירה
  • בלייד ראנר 2049
  • כל הנציגים לאוסקר הסרט הטוב ביותר בשפה זרה
  • המשחקים של ג'ראלד
  • קינגסמן: מעגל הזהב

פסטיבל ניו יורק 2016 – דיווח שלישי: ״Gimme Danger״, ״The B-side״, ״The Ornithologist״, ״Everything Else״, ״One-eyed Jacks״

10 באוקטובר 2016 מאת אורון שמיר

אחרי שהתייחסתי בהרחבה אל סרט הפתיחה, וסקרתי בקצרה כמה מהסרטים שבמסגרת המרכזית, ברצוני להקדיש את הדיווח השלישי מהפסטיבל הניו-יורקי למסגרות המשניות לפני שאשוב לראשית. יש כמה וכמה כאלה, כמו בכל פסטיבל, ביניהם רטרוספקטיבות (השנה יש המון קולנוע צרפתי מעשורים שונים ופוקוס הנרי התאוויי), מסגרת ייעודית למציאות מדומה ושלל אירועים מיוחדים. מכל הטוב הזה בחרתי לדגום קצת מהמסגרת שנקראת ״זרקור על קולנוע תיעודי״ שדי מסבירה את עצמה, מעט מן המסגרת המאתגרת יותר שנקראת ״Explorations״ (אולי אפשר לתרגם ל״בחיפוש״?), ואת הצד של הפסטיבל המוקדש להחייאת קלאסיקות או סרטים נשכחים בעותקים מחודשים, ששמה ״Revivals״, או ״תקומה״ אם להיכנע לפאתוס האמריקאי. זה יוצא חמישה סרטים, בסדר בו ציינתי את המסגרות.

Gimme Danger
תן לי סכנה

gimme-danger

כשהודיעו בפסטיבל קאן השנה על לא אחד, אלא שני סרטים חדשים של ג׳ים ג׳רמוש, קשה היה להאמין שכל הטוב הזה מגיע לנו. ״פטרסון״ בהחלט התגלה כאחד משיאי התחרות השנה, ומוקרן אף הוא בניו יורק, אבל את ״תן לי סכנה״ פספסתי בקאן והשלמתי רק כעת. מדובר בסרט תיעודי של ג׳רמוש על איגי פופ ולהקת הסטוג׳ס, או ״להקת הרוק המעולה בהיסטוריה״ כפי שמגדיר זאת הבמאי בשוט הפתיחה, לפני שהוא מפנה את הבמה לידידו הוותיק ג׳יימס אוסטרברג, הידוע יותר בשם הבמה שלו. איגי פופ השתתף בכמה מסרטיו של ג׳רמוש (״איש מת״, ״קפה וסיגריות״) והיה זה רק טבעי שהאחד יתעד את האחר בשלב מסויים של הקריירות של שניהם. כמובן שהתוצאה היא דיוקן אוהד שהולך עם פופ באש הגיהנום ובמים הקדושים, אבל למעריצי הסטוג׳ס סביר שזה לא ישנה.

הסרט מגולל את סיפורם של איגי והסטוג׳ס בגוף ראשון, כלומר מזכרונותיו הפרועים של פופ. החל מהעניין הראשוני שלו במוזיקה, דרך הפיכת הסטוג׳ס מלהקת תיכון מחורבנת (כך לדבריו) לאלופת הרוק, וכלה בעבודה עם אושיות כמו דייויד בואי וכן בחיים האישיים של חברי הלהקה, שרובה כבר הספיק להיטמן באדמה. ג׳רמוש מגבה את הפרשנות של פופ לאוטוביוגרפיה הזו בליווי של תמונות סטילס וקטעי וידאו ארכיוניים, לצד גזרי אנימציה שהוכנו במיוחד לסרט וכן כל מיני אסוציאציות קולנועיות שעלו בראשו של הבמאי למשמע הסיפורים. עבורי אלא היו הרגעים בשבילם הסרט הזה היה שווה צפייה, שכן שאר הדברים שהוא מבקש לעשות וכמובן פולחן האישיות שבמרכזו פחות עניינו אותי.

כלומר, למדתי הרבה על איגי והסטוג׳ס במשך כמעט שעתיים של צפייה, אבל זה בעיקר כי לא ידעתי הרבה מראש. עבור מעריצים ספק אם הסרט יחדש, כאמור, אבל גם אין בו ניסיון אמיתי לפענח את התופעה שהיא הלהקה הזו, שהקליטה די מעט, ובראשה סולן כריזמטי שנודע יותר באינטרקציה הייחודית שלו עם הקהל מאשר ביכולות השירה שלו. אך כיוון ש״תן לי סכנה״ בכל זאת מלא במוזיקה של הסטוג׳ס, ומזכיר להקות עכשוויות יותר שגדלו על ברכיהם של סנדקי הפאנק, אולי זו התשובה – הכוח הטהור והחייתי של הסטוג׳ס בהחלט עובר בסרט, ופופ הוא איש שמעניין לשמוע עם או בלי קשר לתוכן של דבריו.

The B-Side: Elsa Dorfman's Portrait Photography
הצד האחר: צילומי הפורטרט של אלזה דורפמן

the_b_side_elsa_dorfmans_portrait_photography

כל סרט חדש של ארול מוריסהקו הכחול הדק״, ״טבלואיד״) מביא עימו ציפיה לפגוש בטיפוס חדש ומוזר מכדי להיות אמיתי. ככה זה כשבונים רזומה שלם המשפיע על סדרות ״פשע אמיתי״ הצוברות פופולריות לאחרונה, או סתם מניחים את המצלמה מול כמה מהסיפורים הבאמת בלתי אמינים שבנמצא. אפשר רק לתאר את הפתעתי כשהחל לרצד מולי ״הצד האחר״, שחשף אישה מבוגרת וחביבה עד כדי נורמליות. אלזה דורפמן דווקא חיה ופעלה בתקופה סוערת למדי בתרבות האמריקאית, ואף הנציחה כמה תמונות איקוניות של דור הביט, אבל ככל הנראה מדובר במרואיינת הכי חמודה ושפויה שדיברה מול מצלמתו של מוריס. הסרט יוקרן בפסטיבל חיפה המתקרב, כך שתוכלו להסכים איתי, או לא, ממש בשבוע הבא.

בעיקרו, הסרט הינו ביוגרפיה של דורפמן, המסופרת ממקור ראשון, באמצעות רבבות תמונות סטילס המשמשות כזרזי זיכרון עבור הצלמת הוותיקה, שלא ידעה מה היא רוצה לעשות בחיים עד שהרימה מצלמה בגיל 25. נדמה היה לי שסיפורה הולך להיות מעין ״פורסט גאמפ״ של דורה, כלומר האישה שבמקרה התיידדה עם אלן גינזברג או בוב דילן שנתנו לה לתעד אותם באופן אינטימי לפני ובמהלך הפריצות שלהם. אך ככל שהסרט התקדם, וללא זלזול בכך שסיפוריה של דורפמן באמת עניינו את הבמאי, הלכה והצטברה התחושה שמדובר בסרט קינה. מעין הספד לעידן הפולורואיד, חומר הגלם האהוב והמזוהה עם דורפמן, שהפסיק להיות מיוצר ובכך חיסל את הקריירה של מי שנודעה בפורטרטים עצומי מידות בטכניקת צילום האינסטנט. ככזה, הסרט מצליח לגעת ללב, גם אם אינו עשוי מהחומרים שהפכו את מוריס לאשף הדוקומנטריה והסיפורים שהוא.

The Ornithologist
הצפר / חוקר הציפורים

the-ornithologist

אל הגל הקולנועי המעניין של הפורטוגזי העכשווי, בהובלתו של מיגל גומש, אפשר להוסיף את ז׳ואו פדרו רודריגז (״הפעם האחרונה שראיתי את מקאו״), שהתארח בישראל בפסטיבל סרטי הסטודנטים האחרון. את דקות הפתיחה של סרטו החדש, ״חוקר הציפורים״, מקדיש הבמאי להרדמת הקהל, במטרה להכות בו לאחר מכן, או אולי לניסיון להיפנוזה שתאפשר לבלוע יותר בקלות את המאורעות הלא פשוטים שיגיעו בהמשך. פתיחה זו מוקדשת לשגרתו של צפר בשם פרננדו (פול האמי), המביט דרך המשקפת שלו במיני בעלי כנף באיזור אליו חתר בסירת קייאק. הפתיחה הזו כה ארוכה, ומזכירה באופיה סרט טבע, עד כי חלק מן הצופים בהקרנה בה נכחתי עזבו את האולם כבר בשלב הזה. לו רק ידעו מה מצפה להם לאחר מכן: משהו מסעיר אכן קורה לצפר, שנסחף בעל כורחו להרפתקה ספריטואלית בעלת מוטיבים נוצריים מובהקים, ובכיכובם של שתי תיירות סיניות מטורפות לחלוטין, רועה צאן חירש, גברים בתחפושות מפחידות, יונה לבנה באמצע היער וחיל הפרשים הכי מפתיע שאפשר להעלות על הדעת.

העלילה כמובן אינה העיקר, אלא הדיון התיאורטי-פילוסופי שמציע הסרט בשילוב עם מבע קולנועי מטריף חושים. ברוב אורכו, ״הצפר״ הוא סרט שמרהיב לבהות בו ממש כפי שחוקר טבע נלהב להביט במתרחש – אפשר לצפות מה יקרה על סמך ניסיון העבר, אבל המציאות מפתיעה מדי פעם בפעם, דבר שהסרט מזכיר בכל הזדמנות שנקרית בדרכו. הלוקיישנים מגוונים על אף שהסרט מתרחש באותו איזור גיאוגרפי, ונעים בין המכושף ליומיומי, נראים אחרת לגמרי בכל שוט ושוט.

התעתועים החוזרים ונשנים האלה מאפשרים לבמאי לתרץ את ההתרחשויות, שהן כאמור רק כיסוי ליומרה האמיתית שלו, המתבטאת דרך הדיון במסעו הרוחני של הצפר. לא לחינם הדמויות הראשונות שנקרות בדרכו מציגות את עצמן כ״נוצריות טובות״, כאשר בהמשך הוא יפגוש את ישו בכבודו ובעצמו ויעשה לו דברים שלא מומלץ לעשות לישו (או לאף אחד אחר לצורך העניין). אודה שככל שהסרט השתגע הוא קצת איבד כיוון בעיניי, ולא לגמרי הצלחתי להבין את כוונת המשורר – בתור סרט עם גיבור שכופר בדת, האופן בו הוא מאמץ אותה הוא קומי במובהק. האם רודריגז הלך את כל כברת הדרך רק כדי להציג את הדת כדבר מגוחך? או שהוא פשוט ראה יותר מדי סרטים של בוניואל?

 Everything Else / Todo Lo Demas
כל דבר אחר / כל השאר

todo-lo-demas

אפילו אם לא הייתי קורא בתוכניה שהבמאית של הסרט הזה, נטליה אלמדה, הינה דוקומנטריסטית המתנסה לראשונה בסגנון עלילתי – קל היה לנחש זאת. כבר בדקות הפתיחה מנכיחה היוצרת את המצלמה, לעיתים על ידי דמויות המסתכלות ישירות אליה/אלינו. בנוסף, הסרט עשיר בשוטים סטטיים של המון אדם בשגרתו, בין אם בדרך לעבודה בבוקר או ממנה בערב, לצד לא מעט התעכבות על קבצנים ועניים המבקשים מן ההמון לעצור לרגע ולתת צדקה. בזכות הקולנוע של התבננות מרחוק אפשר אפילו לחשוב שמדובר בסרט מבויים רק למחצה, והחלק העלילתי שבו נוגע לדמות המרכזית בה הוא מתבונן. זוהי של דונה פלור (אינה נשואה, ודאי לא לשניים) בגילומה של אדריאנה בראזה (שהרוויחה מועמדות לאוסקר על הופעתה כמהגרת המקסיקנית ב״בבל״ של איניאריטו). פלור פקידה קשוחה באחד הענפים של משרד הפנים של מקסיקו סיטי, המקשה על המבקשים ממנה שירות בהקפדת היתר שלה. בתקציר הבטיחו מסע אל נפשה של מי שמתעללת באמצעות מנגנונים בירוקרטיים באחרים כדרך להקל על מכאוביה שלה, אבל הצפייה שלי הייתה קצת אחרת.

ראשית, ברור מיד בפתיחה שדונה נושאת עימה סוד או טראומה מן העבר, המטילים צד כבד על ההווה שלה. שנית, לא מצאתי אותה קשוחה או בלתי הוגנת כלל, אלא דווקא כאישה רגישה מאוד שעצם הקיום הוא התמודדות קשה עבורה. ניתן לערער על הבחירה שלה בעבודה הכוללת שירות לקוחות מסוג כלשהו, היות וכל מגע עם אנשים הינו בלתי נסבל עבורה כפי שמתואר בסרט שוב ושוב. אבל אם לנחש את ההיגיון של הדמות הבדיונית, דונה עשתה עליי רושם של אישה המוצאת כוח בסדר ובארגון שמציעה הבירוקרטיה, וכל הטקסים הקטנים שהיא מבצעת לאורך הסרט רק מחזקים תחושה זו: היא עוטה גרביונים המשאירים אותה חנוטה בתוך עצמה במשך יום העבודה, יוצרת מיסוך בינה ובין האחרים במשיכת אודם, ובכלל מרבה לעסוק בטיפוח עצמי כאמצעי להשבת האיזון הפנימי שלה ברגע שהמתרחש בחוץ מערער אותה. יש לה גם עניין לא פתור עם הבריכה הציבורית, אותו לא אסגיר, אבל גם הוא שקוף למדי כבר מראשית העלילה.

כל זה טוב ויפה, ואף מבוצע באופן נבון. למשל בשבירה חוזרת של הסגנון הקולנועי שתיארתי בתחילה לטובת רגעים שעדיף לתאר מקרוב, בקלוז-אפ או אפילו אקסטרים קלוז-אפ, מה שמאפשר לשחקנית בתפקיד הראשי לבצע בשקט מלא מבע את עבודתה. אבל הצרה היא שאין לבמאית מה לחדש בנושאים שתיארתי מרגע שסיימה לפרוש אותם בחלקו הראשון של הסרט. לעניות דעתי יש כאן חומר לסרט קצר נהדר, 20 או 30 דקות מרוכזות וחדות, אבל מדובר בסרט באורך מלא. הבדידות של דונה פלור, שהיחיד שמחכה לה בבית הוא חתול ושגרתה מתוארת לנו ברפטטיביות מעייפת, הופכת ממעציבה למאיישת ולבסוף מעוררת רק אדישות. קצת מוזר לי שהסרט הזה נבחר לפסטיבל בו מוצגים גם אחד הסרטים המדהימים ביותר בתיאור מרתק של שגרה, ״פטרסון״ של ג׳ים ג׳רמוש שכבר הוזכר, וגם סרט על ההתנגשות בין הבירוקרטיה לאזרח הפשוט המהווה עמוד תווך ב״אני, דניאל בלייק״ של קן לואץ׳. בהחלט ייתכן שפספסתי את הפואנטה האמיתית או ניואנסים אחרים, אך כיוון שהסרט הותיר עבורי את כל המקום שבעולם לחשוב על הנעשה בו תוך כדי הצפייה, בסיומה לא נותר לי הרבה.

One-eyed Jacks
כשגברים שונאים

one-eyed-jacks

אחד הדברים הכיפיים בפסטיבל קולנוע המתרחש בניו יורק, הוא שפתאום משום מקום יכולה לצוץ הקדמה של לא אחר מאשר מרטין סקורסזה לסרט נשכח. הידיעה על דברי הפתיחה של מרטי נשמרה משום מה בסוד עד ליום הקרנת הסרט, או שאולי נערכה בספונטניות מבורכת. כך או אחרת, סקורסזה עלה לבמה כדי להציג את הסרט שעמל על שחזורו בשיתוף עם סטיבן ספילברג ואולפני יוניברסל. למרות שבמקור מדובר בהפקה של אולפני פרמונט, וזהו למעשה הסרט האחרון שלהם שצולם בטכניקת ויסטה-ויז׳ן, שמאוחר יותר פינתה את הדרך לפורמט הסינמסקופי (בזכות ההרצאה של סקורסזה הסינפיל, למדתי לא מעט על קרב הפורמטים שהתרחש בשנות ה-60, ולשמוע אותו מתלונן על יחסי המסך של היום היה תענוג מתנשא). אבל חשיבותו ההיסטורית של הסרט היא אחרת לגמרי – מדובר בסרטו היחיד כבמאי של גדול שחקני המסך, מרלון ברנדו.

בפועל זה אומר הרבה מאוד צילומים של ברנדו, האל הזהוב, שגם כבמאי ידע לנצל היטב את הנכס הגדול ביותר של כל סרט בהשתתפותו. אם כי מדבריו של סקורסזה השכלתי לגלות שברנדו הביא את סם פקינפה שיכתוב את התסריט, ורצה את סטנלי קובריק כבמאי, שני דברים שלא ממש הסתדרו בסופו של דבר. הסרט, שהופץ בישראל תחת השם הלא-מדוייק אך לגמרי מתאים ״כשגברים שונאים״, מבוסס על ספר של צ׳רלס נידר, שמצידו מתחקה אחר המעשיה המפורסמת של בילי הנער. כפי שהיטיב להגדיר זאת סקורסזה (בטח כבר הבנתם שצפיתי בסרט דרך עיניו שלו ולא שלי) מדובר במשהו שבין מערבון עם המון רומנטיקה ונוסטלגיה לתקופה, לבין פרידה עצמית מהז׳אנר וחריגה בולטת מכמה וכמה מוסכמות.

ברנדו מגלם את ריו, שודד בנקים החי בדרכים ומתגלה בראשית העלילה כרודף נשים. שותפו הוותיק לפשע (בגילומו של קרל מאלדן), נוטש ומפקיר אותו בידי אנשי החוק של מקסיקו. לאחר חמש שנות מאסר בורח ריו לא רק מהכלא אלא גם מן המדינה, חזרה למולדתו האמריקאית, נחוש למצוא את האיש שהיה פעם חברו הקרוב אבל הרס את חייו. בהגיעו לעיר בה נראה לאחרונה, הוא לומד כי ידידו הוותיק הפך לשריף המקומי, ונשא לאישה מקסיקנית ולה בת צעירה (פינה פליסר בהופעת בכורה). כיוון שנקמה תמיד במיטבה כשהיא מוגשת קרה, ריו משנה את התוכנית המקורית לשדוד את המקום ולהרוג את השריף בו תיכנן לנקום, ומחליט להתנהג כאילו הכל נסלח, אך במקביל להתקרב אל הבת החורגת.

גם מכאן העניינים לא הולכים בנתיב שתוכנן להם, אבל מרכזית ככל שתהיה, העלילה היא בערך הדבר האחרון שכיף לדבר עליו בהקשר של הסרט הזה. ראשית ישנה עוד הופעת ענק של ברנדו, תמיד אחד הגברים המיוסרים והפגיעים אך גם רבי העוצמה והחיוּת של הקולנוע. שנית, שווה לציין את הצילומים הבאמת-מרהיבים לפרקים, בעיקר בכל הקשור להעמדת השחקנים בפריים ושימוש ברוחב המסך. שלישית, הגניב אותי לגמרי שכל המקסיקנים בסרט מדברים בינם לבין עצמם ספרדית (למרות שלא היו כתוביות אז לא הבנתי הרבה), במקום אנגלית מכובסת, מה שהזכיר לי שכך היה נהוג פעם. רביעית וסופית, עבודת הרסטורציה כאן הייתה ללא רבב, במיוחד בצבעים ובסאונד, ואני ממליץ לכל חובבי וחובבות מרלון ברנדו לשים יד על העותק המחודש של המערבון המודרני הזה, שאמנם אין בו גדולה אבל הוא בהחלט נשכח שלא בצדק מן התודעה.

nyff2016marty2

עוד תמונה של מרטין סקורסזה מציג את ״כשגברים שונאים״ בעותק המחודש

השאר תגובה