• רשימת המועמדים המלאה לפרסי אופיר 2017 הגיעו
  • סרטים חדשים:
  • הטרילוגיה האמריקאית של ג׳ורג׳ סטיבנס - ״שיין״
  • פרויקט כל זוכי האוסקר לסרט הטוב ביותר - פרק 37
  • לוגאן לאקי
  • ״טירת הזכוכית״, סקירה
  • מחשבות ותובנות על המועמדים לפרסי אופיר 2017
  • סרטים חדשים: ״לוגאן לאקי״ של סודרברג
  • רטרוספקטיבה למקס אופולס בסינמטקים

פסטיבל טרייבקה 2017 – דיווח רביעי: ״Buster's Mal Heart״, ״The Boy Downstairs״, ״ Flower״, ״The Third Industrial Revolution״

27 באפריל 2017 מאת אורון שמיר

דיווח של יום כן ויום לא מפסטיבל הקולנוע של טרייבקה מאוד מתאים לי, ואני מקווה שגם לסריטה. זאת משום שיוצא לי לראות בדרך כלל שניים או שלושה סרטים ביום, והשאיפה שלי היא לרכז ארבעה בכל פוסט. אז מחר הפסקה ובשבת אני מבטיח לא סתם דיווח, אלא כזה עם סרטים טובים או יותר מכך, רובם או כולם. עד אז, פתאום הבנתי שאני לא ממש רואה סרטים אמריקאיים עלילתיים, בין אם מהתחרות או שלא. אז הנה שלושה כאלה, ולסיום עוד סרט דוקומנטרי, אבל כזה שמוכיח שלא כל התיעודיים בפסטיבל הזה הם הימור בטוח כפי שקבעתי בפעם שעברה.

למצטרפים ולמצטרפות רק עכשיו, הנה הדיווחים קודמים עד כה:
הראשון – ״אוויר קדוש״, ״איש הצללים״, ״סמבה״ ו״כלבי אהבה״
השני – ״הרגישים״, ״הבן של סופיה״ ו״איש אינו צופה״
השלישי – ״סיפורה של הדי לאמאר״, ״קווים מטושטשים״, ״נובמבר״, ״אמא קרח״

Buster's Mal Heart
ליבו הרע של באסטר

פסטיבל טרייבקה מצוייד בכל מיני מסגרות משנה, כלומר שאינן התחרויות העלילתית, הדוקומנטרית או הבינלאומית, שמטרתן לעבות ולהעשיר את תוכניית הפסטיבל. לרוב מדובר בסרטים שאינם מוצגים בפסטיבל בבכורה עולמית או מקומית (התחרויות אמורות לשמור על יוקרתן תוך הצגת בכורות בלבד בדרך כלל), כך שאפשר להאמין שאם הפסטיבל בכל זאת התעקש על הסרט – הוא כנראה שווה את זה. כך נוצרה עבורי מערכת ציפיות לא לגמרי ריאליסטית ממסגרות שאמורות להיות משניות במהותן, ובכנות לא הצלחתי להבדיל יותר מדי בין ההיצע ״Viewpoints״ או ״Spotlights״ לבין הסרטים שמתחרים על הפרסים הגדולים. סרטה השני באורך מלא של שרה אדינה סמית׳ (״The Midnight Swim") הוא בדיוק כזה שמצד אחד אני מבין למה הפסטיבל חפץ ביקרו, ומצד אחר קשה לי לחשוב למי להמליץ עליו או מי קהל היעד. כלומר, מלבד חובבות (וחובבי) רמי מאלק, אם כי ללהק את הכוכב עטור התהילה של הסדרה ״מר רובוט״ למותחן פסיכולוגי שהופך למיינד פאק רציני, זו כמעט לא חוכמה.

שם הסרט מחולק לשליש בספרדית ושני שליש באנגלית, אבל באסטר הוא לא שם הגיבור ולגבי טוב ליבו – הקהל יצטרך לשפוט בעצמו. באסטר הוא הכינוי שהודבק לגיבור המתקשר לתוכניות רדיו ונואם את נבואות הזעם שלו על קץ האנושות, כאשר העלילה מתרחשת קצת לפני באג 2000. בשאר הזמן, באסטר פורץ אל בקתות נופש בהרים מושלגים, בתקופות בשנה בהן בעליהם רחוקים, מה שהופך אותו למבוקש בידי כוחות השיטור המקומיים ולנמלט קבוע מפני החוק. אבל לבאסטר היו פעם חיים אחרים, בהם היה קרוי ג׳ונה בפי האמריקאים, או חונאס עבור חבריו דוברי הספרדית. ואכן, מוטיבים מספר יונה בפרט ונביאים שאיש לא מאמין להם בכלל, משובצים לאורך הסרט באופן שאין לטעות בו. אבל הזכרונות של הגיבור מוכיחים כי ייתכן והיה נורמלי פעם, גם אם שאף להיות הכל חוץ מזה. הוא עבד לילות במלון דרכים לא מהודר במיוחד, מה שלאט לאט חירפן אותו, יחד עם ההתרחקות הבלתי נמנעת מאשתו (קייט לין שיל) ובתו התינוקת. זר מסתורי (לוקאס האס) המגיע אל המלון באישון ליל, משנה את מהלך חייו.

עיצוב העולם והדמות הראשית הם עיקר המעלות של הסרט, שמשתמש היטב בכוכב שלו שיש בו משהו ייחודי ורגיל בעת ובעונה אחת, ובעזרת עריכה קטועה ואסוציאטיבית מייצר את אווירת הפראנויה הדרושה לו. אך זהו פאזל עם חתיכות חסרות, ובתור מותחן עתיר תפניות לא רק שצפיתי את מה שהגיח מעבר לפינה, אלא גם היה נדמה לי שלסרט אין בעיה עם זה – להיפך. לכן, נדמה לי גם שהצלחתי לפתור את החידה, כלומר לסווג כל מה שקורה בסרט לדמיון או מציאות, ולפענח מה קרה באמת, מה התרחש רק בראש של באסטר, ומה מייצג את תעתועי ליבו ונפשו. אבל מה שמתחיל כמו סרט על אדם שהשגרה משגעת אותו והוא מנסה לפלס דרך החוצה ממנה, הסתיים עבורי באופן שהוא סנסציוני מדי, או אולי דווקא רגיל למדי. קשה להחליט וקשה עוד יותר לבנות סרט על הפער הזה. לא מפני שזה בלתי אפשרי, העובדה היא שהבמאית-עורכת-כותבת השיגה זאת, אלא מפני שאני לא ממש בטוח למה למקם את הסרט שלך מעל תהום.

The Boy Downstairs
הנער מהקומה למטה

בכל פסטיבל תמיד תוכלו למצוא איזו קומדיה רומנטית, אבל כדי לייפות ולחפות בתוכניה תמיד יכתבו שמדובר ביצירה מקורית שמתקילה ומרעננת את הז׳אנר השחוק. בדרך כלל קשה להאמין לתקצירים במצב זה, ולכן הסתמכתי על דעות של אחרים בשלב מתקדם זה של הפסטיבל, שהורידו את הציפיות שלי לקרקע המציאות. כך יכולתי להנות באופן חלקי מסרט הביכורים של סופי ברוקס, ששיקף עבורי את ניו-יורק על המסך. די מפתיע אותי לטובה שאני כבר יכול לזהות את אתרי הצילום מהמציאות ולא מסרטים אחר, אבל אני לא יכול לומר את אותו הדבר על הדמויות והסיטואציות בסרט – רובן נראו כמו עוד מאותו הדבר, כלומר עוד מהניסיון הפרדוקסלי להיות מקורי ממש כמו כולם.

כדי להסביר את כוונתי אתחיל לתאר את העלילה, תעצרו אותי כשזה יישמע מוכר מדי. דיאנה (זושה מאמט) חוזרת לניו יורק אחרי שנתיים בלונדון, ומתקשה למצוא דירה. חברתה הטובה (דיאנה אירוויין) מסדרת לה מתווכת (שרה רמוס), שמוצאת לה יופי של מציאה, ואפילו בעלת הבית המבוגרת (דיירדרה אוקונל) מחבבת אותה. אחרי החתימה על החוזה מגלה הגיבורה שהיא עכשיו שכנה של האקס שלה (ירמי שיק בלום מתיו שיר), שאת ליבו שברה כשטסה לאירופה. מנקודה זו הסרט מקפץ קדימה ואחורה בזמן כדי להראות לנו את הקשר הבנאלי עד כאב שלהם, מרגע הפגישה ועד הפרידה, ובעיקר את ההווה מלא המבוכות הקטנות והגדולות של שכנותם.

למעשה, הכל מביך עבור דיאנה, המעוצבת ומגולמת כמו סיכום של גיבורות הקומדיות הרומנטיות ודרמות האינדי הניו-יורקריות של שנות האלפיים. כלומר, אם התקציר לא הספיק, אציין שהיא סופרת בשאיפה שבינתיים עובדת בסלון כלות בוטיקי, צופה בבחורות אחרות מתעטפות בשמלות כלה בזמן שהיא עצמה אפילו לא יכולה להבין את רגשותיה כלפי הבחור שזנחה וכעת שב אל חייה בכפייה. במילים פשוטות, אין לה באמת קונפליקטים או בעיות בחיים, רק מבוכה רבתי שהיא זורעת סביבה, ואיזה חוסר יכולת בסיסי לקבל החלטות קטנות כגדולות, יחד עם נטייה לסבך את מה שפשוט. או כפי שאומרת לה העורכת הספרותית שלה, דמות שמופיעה בסרט בדיוק פעם אחת אגב: ״אני לא מבינה את המניעים או ההתנהגות של הדמות הראשית, והבחור שלה די אידיוט״.

בקיצור, היא כל מה שאומרים על דור ה-Y שמחפשת הכוונה (בסצנת הפגישה של האקס עם ההורים מתגלה שיש לה רק אב סופר-מגונן, ואת דמות האם משלימה בעלת הבית) ובינתיים מתנגשת מטפורית בקירות. קשה לדבר על הסרט במובנים קולנועיים, אולי למעט משחק ודיאלוגים, שניהם נעים בין החביב לסתמי, כאשר המצטיינת מבחינתי הייתה רמוס שלא הייתה זקוקה ליותר מכמה סצנות כדי לברוא דמות שלא שנאתי. וכך, למרות שהסרט לא מזיק ובתור מאמץ ראשון של במאית חדשה הוא ראוי בהחלט, באמת שאני לא ממש רואה את הטעם בסרטים כאלה אחרי ש״פרנסס הא״ הביא את סרטי דמות מהסוג הזה לכדי שלמות.

Flower
פרח

אחרי סרט נדוש אך לא בלתי נעים כמו ״הנער מהקומה למטה״ הייתי צריך איזושהי טלטלה, ומי ששמח לספק לי אותה היה סרטו השני באורך מלא של מקס ווינקלר (״Ceremony״). למרות שקיוויתי שזהו הספין-אוף המיוחל לדמות הבואש מ״במבי״, האמת היא ש״פרח״ לא ממש מסביר את שמו עד הסיום, מלבד האלגוריה הברורה להיותו סיפור התבגרות ולבלוב של נערה צעירה. אלא שאריקה, בגילומה שובה הלב אך המרתיע לפרקים של זואי דויטש הנהדרת (״האקדמיה לערפדים״), היא לא בדיוק בת ה-17 האמריקאית הטיפוסית ביותר שפגשתי על המסך בפסטיבל טרייבקה.

סצנת הפתיחה מציגה אותה מבצעת מין אוראלי בשוטר מבוגר, שבסיומו היא וחברותיה סוחטות אותו כספית בעזרת צילומים מפלילים של האקט. בהמשך מתגלה כי זוהי שיטת הפעולה החביבה על הטינאייג׳ריות להשגת מימון, לצד חיסכון ספציפי של אריקה שסיבותיו יתבררו רק באמצע הסרט. תחביביה הנוספים של הגיבורה הם לריב עם בנות שבורות (עם ב׳ דגושה) אחרות בבית הספר, ולעשות סטוקינג לבחור מבוגר וחתיך לטעמה (אדם סקוט) באולם הבאולינג השכונתי. אולי זה בגלל היעדר דמות אב בביתה, שכן אביה בכלא. המצב משתנה כשאמה (קתרין האן) מביאה הביתה בן זוג חדש (טים היידבקר), שמגיע לגור עימן יחד עם בנו (ג׳ואי מורגן) הג׳ינג׳י וכבד המשקל, שבדיוק יצא מגמילה. אריקה אמורה להתנהג יפה אל אחיה החורג החדש הסובל מהתקפי חרדה וזעם, אבל מבחינתה להתנהג יפה זה להציע לו מציצה. וזה ממש לא הדבר הכי דפוק שקורה בסרט.

בסיום הצפייה המלאה צחוקים מחד ורגעים מהפכי קרביים מבחינה מוסרית וחברתית מאידך, הקרדיטים ממש סידרו לי את הראש בשני תחומים. ראשית, הייתי חצי משוכנע שהשחקנית עם העיניים הגדולות והשיער המקורזל שמגלמת את אחת החברות של הגיבורה היא מילי עשת, אבל הנחתי שזה רק הדמיון היחסי של דויטש לאגם רודברג שבילבל אותי. בכתוביות הסיום הסתבר שזוהי אחותה של מילי, מאיה עשת, כוכבת בזכות עצמה (למשל בסדרה ״Teen Wolf״). שנית, שמות המפיקים שפרשו חסות על הפרוייקט עזרו לי להבהיר לעצמי מה בעצם ראיתי עכשיו. ביניהם ניתן למצוא את דייויד גורדון גרין (״פיינאפל אקספרס״), ג׳ודי היל (״עקוב ודווח״) והגורם המאחד ביניהם, השחקן הקומי הפרוע דני מקברייד.

אבל זה לא רק ההומור המפורש והמיני באופן דוחה בו משתמש הסרט כדי לנטרל פצצות אמוציונליות כמו פדופיליה או גילוי עריות, שמתחבר אצלי לפילמוגרפיה המשותפת של השלושה לעיל. זו בעיקר העובדה שלא משנה כמה שרוטה נדמית הגיבורה, מתחת למעטה הקשוח והלא-שם-זין שלה מסתתרות פגיעות ופריקת עול שאפשר לחוש כלפיהן חמלה. לצד רגעים המנסים לרגש, ובמפתיע גם מצליחים, ישנם קטעים אפלים למדי של שינויי קצב או טון בעלילה, כך שזו לא ממש דרמה המתייחסת בקלילות לנושאים כבדים, וגם לא בדיוק קומדיה שחורה על הצרות של גיל ההתבגרות. קצת כמו שהדמות שמובילה אותו בפראות חיננית היא מישהי שמצד אחד מציירת את הזרגים שפגשה במחברת אוסף הבולבולים שלה (אולי כמחווה ל״סופרבאד״), ומאידך מסמיקה מלהתנשק עם גבר שקצת מוצא חן בעיניה.

The Third Industrial Revolution
המהפכה התעשייתית השלישית

אסיים להפעם בסרט דוקומנטרי על נושא מעניין, או שעליי לומר הרצאה מצולמת. בפסטיבל כנראה לא מבחינים בין השניים, והחליטו להקרין את סרטו של המפיק-בדרך-כלל אדי מורטי באולם קולנוע. לא במסגרת תחרותית אמנם, אבל בכל זאת, אני מוכרח לציין שהייתי מופתע ואפילו נבוך כשהתמונות החלו לרצד על המסך. ״המהפכה התעשייתית השלישית״ הוא שמו של אחד הספרים שכתב ג׳רמי ריפקין, שעומד ומקריא את ראשי הפרקים שלו לקהל מגוון באולפן בו צולמה ההרצאה. זהו, זה ה״סרט״ – מופע של איש אחד, שבסיומו יש אפילו סשן שאלות ותשובות מצולם. אני לא מצליח לדמיין איך נראתה הקרנת הבכורה, בה ריפקין וצוות הסרט ישבו על הבמה מול הקהל החי, אחרי שצפה ב-105 דקות של אכילת ראש שכללה אפילו את שלב השאלותשובות.

בדקות הראשונות לצפייה תהיתי בקול רם (מדי) האם ככה באמת יהיה הסרט. האם הקשיש החביב אך בעל המעט מרגיז ונטול הכריזמה הזה, הולך להרצות לי במשך שעה ושלושת רבעי עם מינימום קאטים ולוקיישן אחד. מדי פעם הסרט נזכר ביכולתו לברוח מן הלוקיישן, שאינו פוטוגני במיוחד מלכתחילה, ועובר לא רק לקלוז-אפים על הקהל המאזין לריפקין אלא גם להמחשות חזותיות לדבריו. ממש כאילו היה סרט קולנוע. אבל רק כאילו, משום שזה קורה רק פעם בכמה דקות ולמשך כמה שניות. אין מנוס מלחזור אל ריפקין ואל החדר המקולל. בשלב מסויים תהיתי האם העורך טים סטרנברג (שעבד בסרטים כמו ״יומן נעורים״ ו״ג׳ק״) הוא גאון שהצליח בכלל למצוא איפה לחתוך, או אולי נרדם על שולחן העריכה, התעורר בבוקר של הדדליין ושלח למפיקים, ביניהם ספייק ג׳ונז וגם ריפקין עצמו, את הקאט המשמים הזה.

אז על מה ההרצאה? בשלב מסויים שחררתי את הרגזנות שלי מהדלות הקולנועית הבאמת יוצאת דופן, והתחלתי להקשיב. ריפקין מדבר (בלי להשתמש בכרטיסיות שלו, אגב) על התחממות גלובלית, האינטרנט של הדברים, מילניאלים, פלוצים של פרות, מות הקפיטליזם, אנרגיה סולרית ועוד מושגים שכמו נתלשו מכותרות כל הכתבות שקראתם או קראתן ב״הארץ״ בשנים האחרונות. העניין המדהים למדי הוא שהוא מדבר בהיגיון, וכלל הנושאים האלה מתגבשים לכדי מה שהוא מכנה ״המהפכה התעשייתית השלישית״ ובה כולנו נעבור לקיום ידידותי יותר לסביבה ולאנושות מכל בחינה אפשרית.

זה לגמרי ישים לטענתו, והוא מפרט על כך מבלי לקרוא לזה אוטופיה, אלא שכל ההרצאה הבאמת מעוררת השראה שלו לא יכולתי שלא לשים לב לפרט אחד קטן – הקלות שבה הוא שב ואומר ״צריך שכל האנושות תתאחד״ ו״אנחנו תלויים בדור הנוכחי כדי להציל את השניים הבאים ואת כוכב הלכת שלנו״. כיוון שאני לא זוכר שום מאורע היסטורי בו האנושות אי פעם התאחדה, דעתי על המילניאלז הרבה פחות חיובית משלו בכל הקשור לדאגה לזולת (או אפילו הכרה בקיומו), ואני גם די בטוח שכדור הארץ יסתדר יפה מאוד בלעדינו – נותרתי רק עם הרצאה מצולמת של זקן חביב ואופטימי.

השאר תגובה